ההתנגדות לצפיה בטלוויזיה וכדו'
שאלה: מה פשר ההתנגדות הנחרצת של ציבור שומרי המצוות לצפיה בטלוויזיה ובשאר מכשירי הצפיה?
תשובה: אכן, מכשירי הצפיה יכלו לשמש ככלים נפלאים רבי תועלת אילו היו משדרים לצופים בהם ערכים חיוביים וחינוכיים בלבד. אולם במצב הנוכחי, די בצורת הופעה אחת אשר התורה אוסרת את ההסתכלות בה, כדי שעובד האלקים ידחה בשאט נפש כלים אלו. שהרי אם הם מהווים פגיעה בתכלית מטרת חיינו, אין כל שווי בהנאתם.
זוהי התשובה הפשוטה והאמיתית מזוית ראייתו של שומר המצוות. ואולם, מצד האמת אין כאן שאלה אשר שומר המצוות אמור להתבקש להשיב עליה. אלא תמיהה עצומה הפוכה יש כאן, אשר היכן נמצא אח חילוני שפוי אשר ביכולתו להשיב עליה. ואם אתה ידידי הקורא, הנך כזה, אשאל נא אותך: אילו היו מוכרים לשימוש ביתי במחיר השוה לכל נפש מכשיר "סמימט", המנפיק סמים קשים ללא הגבלה, האם היית רוכש אותו לשימוש ביתך? ואם היו מוצבים מכשירים כאלה בזויות הרחובות, האם לכל הפחות היית ממליץ לילדיך להשתמש בהם ואף היית מממן להם את ה"תענוג"?? תשובתך המתרעמת על השאלה, ותשובת כל בר דעת, ברורה.
אך מעתה יש לתמוה מאד. כיצד אם כן מכניס אתה לביתך, ואף משלם במיטב כספך עבור מכשירי צפיה וחומר מצולם ומודפס, אשר הוכח מעל לכל ספק כי הם הם הגורמים לעליה הדרסטית של עקומת הפשיעה, האלימות בחברה ובמשפחה, הרס הקשר בין בני הזוג, ושאר מרעין בישין. ובלעדם היו אחוזי הפשיעה, הרצח, ההתאבדויות, הבגידות, וכל שאר חיקויי התרבות המערבית שואפים לאפס. כיצד אנשים שפויים מרשים לעצמם להרעיל ביודעין את מוחם (ואת מוח ילדיהם!) על ידי חשיפתו למקסימום תוצרת הזוועה האנושית, וליצרים אפלים אשר אילולי הצפיה במכשירים אלו ובמקביליהן לא היה האדם המצוי, בר הדעת מעלה בדעתו רעיונות פלצות אשר הנה עתה אנו עדים להתגשמותן החקיינית בחיינו האישיים.
[וגם אם יטען מי שהוא שהרי אחרי הכל, יש גם תוכניות חינוכיות בטלויזיה וכו'. נשיב לו: האם בשביל 15% - 10% תוכניות חינוכיות (במקרה הטוב) מכניס הוא 90% - 85% רעל הביתה?? הרי המעט חינוך שנדמה לו שבניו יקבלו הם בטלים ומבוטלים ברוב המזיק שיש במכשיר זה. וכל מי שדובר אמת מוכרח שיודה על כך.]
נבין נא, כשם שיש בני אדם חסרי לב ומצפון המנצלים את אומללות המכורים לסמים כדי להתעשר, ויש שאף אינם בוחלים בהפלת אנשים נוספים תמימים למלכודת מוות זו, ובלבד שכספם יועבר אליהם, כך בדיוק מנצלים רבים מאותם בני אדם המכונים "בימאים", "שחקנים", "מחזאים", "סופרים", ו"כתבים" את חולשותינו היצריים, וּבְצִינִיוּת אכזרית הם מנסים בכל דרך ללבות את יצרי ההמון כדי לגרוף לכיסם את ממונו, וגם לקבל פרסום ותהילה(…). ואם המחיר הוא חורבן ערכי וחינוכי כלל עולמי, מה בכך? העיקר שברזי הממון של אותם מליוני אומללים פתוחים אל תוך כיסם.
יש לזכור עוד כי גם רבים מראשי המדינות ונבחרי העם שבויים ביד יצריהם וטבועים בים תאוותיהם. ומשום כך אינם נלחמים בתופעה המזיקה כל כך לעם ולמדינה. אך הגיע הזמן שלפחות אנו נדע את האמת, ונפסיק להיות פתאים ושטחיים. הבה נהיה עם אמיץ כבעבר, ונתאחד כולנו, שומרי מצוות ושאינם כאלה עדיין, וכולנו יחד נדרוש בכל עוז לאסור בארץ כל שידור וכיתוב המכילים אפילו מעט נזק חינוכי, ולאכוף את החוק באמצעות פיקוח, קנסות, מעצרים וכו', בעוצמה שאינה פחותה מהנסיון להלחם בנגע הסמים. שהרי זה איננו טוב מזה. ויחד עם זאת תעוגן בחוק הגברת התודעה היהודית על כל ערכיה החינוכיים הנפלאים בכל בתי הספר ברחבי הארץ. וכך, שילוב של "סור מרע" עם "עשה טוב" יוביל לשלמות הראויה לעם היהודי. אין ספק שמאבק צודק יניב פירות.
ולמי שעדיין מסופק בתוצאות הנזק החינוכי והנפשי האדיר של הצפיה במכשירי הצפיה, הנה לקט קטעי מאמרים מחקרים ודיווחים מתוך כתבות עיתונאיות אשר נמסרו לידי ע"י האירגון להפצת יהדות "שופר". (חלקם הגיעו כגזירי עיתונים ומשום כך הם מופיעים להלן ללא תאריך).
ידיעות אחרונות 5/4/96: "עד כיתה א' צופה ילד ממוצע בכ–8,000 רציחות ובעוד 100,000 מעשי אלימות אחרים בטלוויזיה. מי שחושב שהמספרים מוגזמים, מוזמן לשבת יום אקראי אחד מול תכניות הילדים בטלוויזיה ולהתחיל לספור. כמה פעמים במהלך התכנית הוא רואה מכות חמורות, שימוש בנשק, רציחות, דחיפות, סטירות. כמה פעמים המכות מוצגות כפתרון לגיטימי לבעיות, כמה פעמים האלימות מוצגת כמוצדקת על ידי האיש הטוב, כמה קללות מקללים, כמות הוונדליזם והשחתת רכוש, כמה פעמים הרע מקבל עונש על התנהגות אלימה, אם בכלל, והאם תמיד הילד מבחין מיהו הטוב ומי הרע בתכנית?"
"יש תיאוריה הטוענת שהלמידה האנושית נעשית בתהליך של חיקוי. ככל שילד צופה ביותר התנהגות אלימה, כך תגבר האלימות אצלו והוא יראה בה התנהגות לגיטימית. ארצות-הברית, מולדת הטלוויזיה, הכריעה באחרונה לטובת תיאוריית החיקוי, עם קבלתו של חוק הטל-תקשורת על ידי ממשל קלינטון".
"סעיף הצ'יפ מעורר שם בחודש האחרון סערה גדולה. מתנגדיו מגייסים לעזרתם את הטיעון, כי זו למעשה צנזורה והגבלה של חופש הדיבור, היקר כל כך לאמריקאים. אלא שסיכויי ההצלחה של המתנגדים נראים נמוכים לנוכח הסקרים המגלים, ש 85 אחוז מהתכניות כוללות אירועי אלימות. האינטרס העיקרי שמניע את המתנגדים, שבאים רובם ככולם מתחנות הטלוויזיה, הוא מסחרי".
"בסידרה המצויירת ספיידרמן למשל, המוקרנת בערוץ 2, יש עשרות התפוצצויות ושימוש בכוח גם במקומות שאין לכך הצדקה, עשרות פגיעות פיזיות קשות, שבירת חפצים, פריצות, עודף של אנשים רעים. תכונות כמו ערמומיות, בוגדנות ורמאות מתוגמלות באופן חיובי, רעים שמתחזים לטובים וטובים שמתנהגים כמו הרעים, וכל זה ב - 20 דקות.
גם הסידרה התמימה לכאורה 'הגרגולים', שבני האנוש הם אויביהם, מכילה מעשי ונדליזם, תוקפנות, אלימות מכל סוג, מכות, דחיפות, גרירות, ואילו ב'לוני טונס' של ערוץ הילדים, חשופים הצופים הצעירים בתוך שבע דקות בלבד ליריות, אלימות, נפילות, צעקות, חטיפות, אלימות מילולית, חמדנות, רמאות ובעיטות.
במשך חצי דקה ב'תום החתול השובב' בערוץ הילדים יש שלוש התפוצצויות, עשרות טריקות דלתות, יריקות, מכות וטלטולים. ב'פלקון קרסט', הסדרה בערוץ המשפחה המוקרנת כל יום בחמישה לשלש אפשר היה השבוע לצפות ברצח הבעל, מכות, איומים בנשק חי, כוחניות של עשירים, כליאה בכוח, תככנות, אלימות מילולית, שקרים של הרעים אבל גם של הטובים, חמדנות ובוגדנות, ובריחתו של ילד מהבית כפתרון לבעיות משפחתיות".
"לצעירים עד גיל 7– 8 יש קשיי אבחנה בין מציאות לדמיון והם אינם מבינים תכני טלוויזיה כמו המבוגרים. לילדים יש קושי בהבנת הסיבתיות. הם לא מבינים שאירוע הוא תוצאה של תהליך, יש להם קושי באבחנה בין כוונה למעשים, בין שוטר שירה והרג במטרה להגן, לבין פושע שירה כדי לשרוד".
נקודה נוספת שעולה מהמחקרים היא, שכמות האלימות שילדים נחשפים לה בטלוויזיה עולה במאות אחוזים על זו שבחיים. שוטר אמיתי משתמש בממוצע אחת ל–27 שנים בנשק, ואילו בסרטים הוא משתמש בו עשרות פעמים. הילדים צופים באינסוף מעשים שלא יתקלו בהם בחייהם, וכך רוכשים את מרבית הידע שלהם על העולם לא מהתנסות, אלא מהטלוויזיה. ובגלל חוסר ניסיון הם לא יכולים להגיד 'זה לא כך, יש דברים נוספים'.
"בסרטים מצויירים יש יותר אלימות ביחידת זמן מאשר בכל הז'אנרים האחרים, בתנאי שאני מחשיבה אקט אלים בסרט מצויר כמו בסרט רגיל. יש כאלה שאומרים שעבור ילדים, אלימות בסרטים מצוירים היא מסוכנת יותר מאשר אלימות בסרטים, כי האלימות במצוירים זה כיף, משחק לגיטימי, וכולם עושים את זה".
"הילדים לומדים להיות אלימים מהטלוויזיה, מההורים ומהאינטרנט" ראש בית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, פרופסור דוד חן, אומר כי "יש ניגוד חמור בין הערכים שמפיצה הטלוויזיה המסחרית, המונעת על ידי שיקולים כלכליים ושיקולי רייטינג, לבין הערכים שחברה מסודרת מנסה להקנות", אומר חן. "השיטה שלהם היא להגביר את הגירויים כל הזמן, וזה בעייתי. יש חוק פסיכולוגי לפיו ככל הגירוי עולה – כך יורד סף התגובה, ואנחנו נעשים רגישים פחות.
אני רואה בחצר בית הספר תלמידים המתרגלים משחקי היאבקות שהם רואים בטלוויזיה. הילדים בהחלט מושפעים מסרטי אלימות. הטלוויזיה היא מדיום חזק וברור. אין צורך להתאמץ כדי להבין את המסרים.
לצערי, אפשר לשמוע הורים רבים שאומרים לילדים שלהם, שאם ילד אחר מכה אותם אז שיחזירו באלימות. כך תורמים גם ההורים למצב. הילד רואה אלימות גם ברחוב, ובעצם בכל מקום מסביבו, למשל, באינטרנט.
"יום ליום": "רוב הרוצחים שאבו את השראתם לביצוע הרצח מסרט אלים שראו זמן קצר קודם לכן"
מחקר שנערך בעשור האחרון בבית החולים הפסיכיאטרי "גהה" מגלה אמת עגומה למדי על הרוצחים הצעירים: רק שלושה מהם סבלו בעת ביצוע המעשה ממחלת נפש, כפי שהיא מוגדרת בחוק. רוב הרציחות תוכננו מראש, ובמחצית מהמקרים הכיר הרוצח את הנרצח. בחמישית מהמקרים היה הנרצח בן-אדם קרוב.
גילוי נוסף שעולה מהמחקר: רוב הרוצחים שאבו את השראתם לביצוע הרצח מסרט אלים שראו זמן קצר קודם לכן. רובם לא זכרו את שם הסרט שממנו הושפעו, ואפילו לא את שם השחקנים שהופיעו בו, אבל הצליחו לשחזר בפרוטרוט את סצינת הרצח, שלימים העתיקו אותה בדיוק מצמרר.
הפסיכיאטר פרופ' שמואל טיאנו, מנהל "גהה" ועורך המחקר אומר: "אי אפשר להתעלם מכך שרמת האלימות שילדים בגיל צעיר נחשפים אליה על מסך הטלוויזיה או בקולנוע גבוהה מבעבר. יש הבדל בין הרוגי המערבונים של פעם לקורבנות האלימות הקולנועית של היום. הרוצח הקולנועי של היום הורג בהנאה מופגנת. המרכיב הסדיסטי של האלימות מפורק על המסך לגורמים, וחושף כל אחד מהשלבים שהקורבנות עוברים עד למוות עצמו. המוות הוא לא זה שגורם את הנזק העיקרי, אלא הדינמיקה שקודמת לו.
"מעריב": אואזיס משלהם - "אף שכמעט לכולם יש ילדים והם בוודאי בבת עינם, אנחנו מעדיפים לעבור על העניינים הנוגעים לילדים בשתיקה ציבורית, ולהפקיד אותם בשקט יחסי בידיהם של אלה שעיסוקם ופרנסתם על כך. ובכל זאת, אחרי כמה שנים של הידרדרות גדולה, צריך לכתוב בחומרה על מה שעושים למוחות הילדים ערוצי הטלוויזיה המייחדים להם שעות שידור לא מעטות, ואף -ובעיקר לכך מכוונים הדברים - ערוץ מיוחד.
הטלוויזיה שכבר מזמן היא הבייבי סיטר האולטימטיבי, מייצרת בעבור הילדים מין אואזיס (נווה מדבר) משלהם, שאמור להיות חופשי מהרוחות הרעות של האלימות, הגסות וקשי הלב שזורמים מהתוכניות המיועדות למבוגרים. עד לפני שנים מעטות אכן היה זה נווה מדבר. אך היום דומה כי מתוך צירוף של רדיפת בצע וקלות דעת נוצרה מציאות מפחידה שם. תנועת גוף בלתי פוסקת, העוויות והנפות ידיים, הן הדקדוק של הופעה בערוץ הילדים, ביחד עם תנועות מצלמה פזיזות. הכל מסתחרר, נע, ומפוטפט בקולות רמים, קריאות על גבול הזעקות, בלי רגע של שקט.
החיים על פי ערוץ הילדים ורוב תוכניות הילדים בערוצים האחרים הם מרקחת של רעש, השתטות, וולגריות שוצפת, העוויות, גלגולי עיניים והרבה צחוקים רועמים ומלאכותיים. מה שנעדר משם לחלוטין חן אמיתי, חסד ועדינות. כדאי להתעכב מעט על העדינות, שאולי אינה מצרך מבוקש כל כך בשוק הפומבי של המבוגרים, אולם היא דבר שילדים זקוקים לו, אם זכרוני האישי אינו מטעה אותי, ובדרך כלל אף מקבלים ממנו בחוג המשפחה, עד שהם מופקרים לנפשם בישיבה מול הטלוויזיה.
מדוע דיבור רך, הילוך איטי של סיפור, הקסמה שקטה, גירוי של הדמיון, נעדרים לחלוטין מן המרקע? מדוע זה, כאילו היו ילדים ציבור של נבערים קטנים ומטומטמים חסרי תקנה, לעולם לא יישמע בתוכניות האלה איזה דבר רציני, או אפילו עצוב, כאילו היו הרצינות והעצב מקום שאין בו מדרך רגל לילדים?
כדאי להרהר בכך, משום שערוץ הילדים ותוכניות הילדים הם, בתוקף הפופולריות הרבה שלהם, מכשיר עצום של חינוך ועיצוב נימוסיו, הליכותיו והשקפותיו של ציבור ענק של ילדים שיהיו עוד מעט מבוגרים ויהיו העם. כדאי לחשוב על כך, משום שמה שנעשה שם היום יש בו משום גזילה ודיכוי קשי לב של חלק גדול מהקסם, הבלבול, המבוכות, הפחדים, הדמיונות והמצוקות של להיות ילד".
"מעריב": סיום אלים לשבוע-נגד-אלימות בטלוויזיה החינוכית - השבוע האחרון של החופש הגדול בו הוקדשו שידורי הטלוויזיה החינוכית למניעת אלימות הסתיים במנה של סם נגדי: אתמול, בין השעות 11.45 ל 13.45 שידרה הטלוויזיה החינוכית את הסרט "אנה והזאבים", הגדוש בסצינות קשות. זאת בשעות הצפיה של קהל ילדי בית הספר היסודיים שהושבתו מלימודיהם.
מנכ"ל אגודת "זכות הציבור לדעת" התלונן בזמן השידור וביקש מאנשי הטלוויזיה החינוכית להפסיק את השידור באופן מיידי. לדבריו, אף גורם בטלוויזיה החינוכית לא היה מוכן לקחת את האחריות להפסקת השידור.
האגודה דורשת את התנצלותה של הטלוויזיה החינוכית, נקיטת צעדים משמעותיים נגד האחראים על ההקרנה, ונקיטת צעדים שימנעו מקרים כאלו בעתיד. דובר משרד החינוך מוסר שהעניין חמור, ושפרטי הענין ייבדקו.
והרי לקט קצר של כותרות וקטעי דיווחים
"ידיעות אחרונות": "לאחר שצפה ב"רוצחים מלידה" רצח הנער את הוריו" ב- 10 הימים האחרונים נרצחו בארה"ב שלושה זוגות הורים על ידי ילדיהם.
"מעריב": "בהשפעת סרט אימה בן 14 רצח את חברו בן ה 7 ובישל אותו בתנור" - נער בן 14 מקנדה, שהושפע מסרט אימה שצפה בו עשר פעמים לפחות, רצח ופשט את עורו של ילד בן שבע, ולאחר מכן בישל את בשרו בתנור – נודע שלשום בבית המשפט בססקצ'וואן.
"ידיעות אחרונות": עדות: אחד הנערים שרצחו את נהג המונית אהב לצפות בסרטי זוועה.
"ידיעות אחרונות": ויכוח משפחתי על צפייה בטלוויזיה הסתיים במעצר - בסוף השבוע התיישבו בני המשפחה לצפות בטלוויזיה, במהלך הצפייה ביקש הבעל לצפות בערוץ מסויים, ואילו אישתו ביקשה לצפות בערוץ אחר. בין בני הזוג התפתח ויכוח, כאשר מכשיר השלט-רחוק מחליף ידיים וערוצים במהירות שיא. בשלב מסויים איבד הבעל את סבלנותו והחל להכות את האשה, כל זאת לעיני ילדיהם.
"ידיעות אחרונות": התרגז על אשתו הצופה בערוץ הקניות וירה במסך הטלוויזיה
"מעריב": הילד חיקה את הנידון למוות עד הסוף - בתאונה מחרידה בתאילנד תלה את עצמו למוות ילד בן תשע, שניסה לחקות את הקורבן בסידרת מתח פופולרית של הטלוויזיה הסינית.
"ידיעות אחרונות": "מאות ילדים אושפזו ביפן בעקבות צפייה בסרט מצויר בטלוויזיה" - "יותר מ – 600 ילדים פקדו אמש את חדרי המיון בבתי החולים ביפאן, בעקבות שידור, באחת מרשתות הטלוויזיה, של סרט הנפשה (אנימציה) מצויר. 155 אושפזו בשל מה שנראה כהתקפי אפילפסיה. הילדים סבלו מפירכוסים אפילפטיים, מצריבה בעיניים ובעיות נשימה. רשת הטלוויזיה החליטה היום להפסיק עד להודעה חדשה את שידור ההסרטה בכל רחבי המדינה. אחת הדמויות בסרטון ההנפשה – פיקאצ'ו, עכברון קטן ונחמד, שלח הבזקי אור כחול ואדום במשך כחמש שניות. ההבזקים היו אמורים לייצג "פצצת אנטי וירוס". פסיכולוגית הלוחמת בהשלכות משחקי הווידאו על הבריאות, ריקי קאיאמה, ציינה כי תגובות אפילפטיות להבזקי אור ידועות כסוג של אפילפסיה עקב רגישות לאור.
ומי אחראי להתדרדרות המוסרית הנוראה של החברה, לדעת הנשיא האמריקני?
קלינטון: "מה התרחש לחברה האמריקנית, שילדיה הופכים לרוצחים?? חלק ניכר מהאחריות על "הוליווד".
בעוד מדינת ישראל, המתאמצת בכל כוחה להחשב כהעתק מושלם של אמריקה, חותרת ליפוח תרבות ההפקרות המכונה "ליברליזציה" – חשים דווקא האמריקנים צורך עז וחיוני בריסון המתירנות המואצת של הווי החיים המערבי, שטיפח כל השנים "חופש" ללא מגבלות.
הדברים באים לידי ביטוי בחשבון נפש פומבי שנעשה לאחרונה בארצות הברית, בעקבות שורה של אירועים מזעזעים, בהם תלמידים צעירים נטלו נשק לידם ורצחו בדם קר את חבריהם ומוריהם.
"מקרי ירי בבית ספר לא מתרחשים בוואקום. הם מהווים מבחינה מסוימת סימפטום של תרבות שמעריצה אלימות", אמר השבוע נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. בנאום השבועי שלו לאומה, האשים קלינטון את תופעת האדרת האלימות בתרבות הפופולרית ואת הרפיון שמגלים הורים בהשגחה על ילדיהם, כגורמים לגל האחרון על מקרי רצח ביריות של ידי תלמידים בבתי ספר.
לדבריו, "הוליווד", העיר שנחשבת שם כסמל לתעשיית תרבות הבידור המערבית לדבריו, "הוליווד" מייצרת סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ומוסיקה פופולרית, שעושים אידיאליזציה להרג ולאלימות ומעוותים את מוחם של בני נוער נוחים להשפעה.
"מה פלא שמחקרים רבים מראים שהילדים שלנו נעשו אטומים כלפי אלימות", אמר קלינטון, "האלימות נמצאת בכל מקום – על מסכי הטלוויזיה והקולנוע, על מסכי המחשב ובמוסיקה פופולרית". הוא הוסיף, כי "כאשר הרג חסר משמעות הופך למאפיין העיקרי של "בידור למשפחה", וילדים רואים עוד ועוד סכסוכים בקולנוע המיושבים בעזרת כלי נשק, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שילדינו פועלים בהתאם".
נזקים נוספים הנגרמים מן הצפיה בטלוויזיה
הארץ 28.9.98 - טלוויזיה ודיכאון - "לפי חשבון שנעשה באיגוד הפסיכולגים האמריקאי בשנת 92', צופה ילד אמריקאי בממוצע ב – 8,000 רציחות טלוויזיוניות ובלמעלה מ – 100 אלף מעשי אלימות אחרים – עד שהוא מסיים את בית הספר היסודי.
מחקר חשוב אחר מעלה את האפשרות שאלימות בטלוויזיה עלולה לעודד תוקפנות. בשנת 93', הגיע איגוד הפסיכולוגים האמריקאי למסקנה כי "ללא ספק, צפייה מרובה באלימות בטלוויזיה מעלה את הסבירות כי הילדים הצופים בתוכניות שיש בהן אלימות, יאמצו התנהגויות וגישות אגרסיביות".
מחקרים נוספים טוענים כי סביר שילדים שצופים בטלוויזיה שעות רבות, יתפשו את העולם כמקום "מפחיד", מסוכן ולא ידידותי. כתוצאה מכך, מעידים זינגר ועמיתיו, עלולים ילדים אלה לפתח נטייה מוגברת "להתנהגות מתגוננת ולהעדר אמון, מה שמציב אותם בקבוצת סיכון גבוהה יותר להיפגע מבעיות חברתיות ופסיכולוגיות".
אנשים הצופים בטלוויזיה שנים עלולים להיפגע במוחם – להשתגע, או לחלות באלצהיימר. פירסם באחרונה המדען פרופ' משה אהרונסון מאוניברסיטת ת"א למה דווקא הטלוויזיה מכל כלי התקשורת? "בדקתי ומצאתי, שכ – 70 אחוז מהידיעות שאנחנו נחשפים אליהן בתקשורת הן ידיעות לא נעימות או מפחידות, דהיינו גורמות לסטרס, מבחינה זו אין הבדל בין אמצעי התקשורת. אבל לידיעות האלה ברדיו ובטלוויזיה יש אימפקט שונה לחלוטין. בעיתון יכול הקורא לבחור איזו ידיעה לקרוא ומאיזו להתעלם. הוא יכול להתחייס לידיעה ולשבץ אותה בצורה פרופורציונלית בתמונת עולמו. אבל כשהוא מאזין לרדיו או צופה בטלוויזיה, הוא נעשה שבוי. אין לו חופש בחירה. "משום כך אנשים שחשופים לטלוויזיה במשך 30 שנה, 4-5 שעות ביום, עלולים להיות מושפעים מהאפקט המצטבר של הלחץ הנפשי שיוצרת אצלם הצפייה המוגזמת בטלוויזיה".
במאמרו בירחון "השערות רפואיות" ציין פרופ' אהרונסון, כי שמע מד"ר מריאן רבינוביץ', ראש היחידה לשיקום גריאטרי במרכז הרפואי "שיבא" בתל שומר, כי בריכוזים חרדיים, כמו בני-ברק, כמעט ולא נתקל באנשים שחלו במחלות שיטיון. ד"ר רבינוביץ העלה את ההשערה, שייתכן, כי הדבר נובע מכך, שרובם אינם צופים בטלוויזיה ועוסקים כל חייהם בפעילות שיכלית אינטנסיבית.
ידיעות אחרונות 26.5.94: מחקר מגלה: צעירים נכנסים לדיכאון בגלל צפיה בטלוויזיה - מחקר שנערך באחרונה באוניברסיטת פן סטייט, פנסילבניה, גילה קשר "חזק בצורה דרמטית" בין התפתחות הטלוויזיה לעלייה בתופעות הדיכאון בקרב הצעירים בארצות הברית. אין ספק שההשפעה החברתית של הטלוויזיה היא סיבה אפשרית לגילוי תופעות של דיכאון בקרב הצעירים", אומר ד"ר פול קיטל, פרופסור לפסיכיאטריה. "אלפי שעות צפייה בטלוויזיה", אמר קיטל בהרצאה במסגרת הכינוס השנתי של "ההתאחדות הפסיכיאטרית האמריקנית", "חושפות את הילדים לפעולות חוזרות ונישנות של אלימות, שעלולות לגרום לילד להיות מנוכר לחבריו ולמשפחתו. במצב שכזה, יש סיכוי גבוה יותר שהילד, או הנער המתבגר, ישקע בדיכאון".
מעריב 31.8.98: מחקר אמריקני: שימוש קבוע באינטרנט עלול לגרום לדיכאון - אזהרה למכורים: רשת התקשורת הבינלאומית יכולה לגרום לצמצום חוג המכרים -
שימוש קבוע באינטרנט עלול לגרום לתחושת בדידות ודיכאון – כך עולה ממחקר אמריקני שהתפרסם ביום ראשון בעיתון "ניו יורק טיימס". המחקר, שהושקעו בו כ - 1.5 מליון דולר, בדק את ההשלכות הנפשיות של השימוש הביתי באינטרנט.
מתברר, כי הרשת העולמית תורמת להתפתחות הדיכאון, דווקא בקרב אנשים שאינם נוטים לכך. מסקנה זו סותרת את טענות המומחים ומפתיעה את החברות שמימנו את המחקר, בן אפל, אינטל ויולט פקרד. "נדהמנו מהתוצאות, משום שהן אינן מתיישבות עם העובדה שהאינטרנט דווקא מבוסס על יצירת קשר בין אנשים שונים מכל קצווי העולם", אמר רוברט קראוט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קרנגי-מלון.
המחקר ארך שנתיים, ובזמן זה עקבו החוקרים אחר 169 בני אדם בארבעה בתי ספר וקהילות בפיטסבורג, פנסילבניה. על פי המחקר, שעה של שימוש באינטרנט משבוע מגבירה באחוז אחד בממוצע את הסיכוי לדיכאון אצל המשתמש ומצמצם ב 2.7 אנשים את חוג המכרים הממוצע לאדם. ראוי לציין את המגמה המסתמנת בעולם בקרב אנשים רבים (לא דתיים, ואף לא יהודים!) להשתחרר מאזיקי הטלוויזיה.
לדברי החוקרים, הוצאת הטלוויזיה מן הבית מצביעה על רמת אינטליגנציה גבוהה. וכפי שעולה מתוך הכתבות הבאות:
"מעריב" 11.1.96: מי בכלל צריך טלוויזיה? - בגרמניה מתברר, מסתמנת מגמה של מרד טלוויזיה: אלפי אזרחים זורקים כל חודש את הטלוויזיה שלהם, פתאום הם מגלים שיש גם חיים
עוד לא מדובר במגיפה, אבל בתופעה שמתחילה למשוך את תשומת לב הסוציולוגים ומנהלי ערוצי השידור בגרמניה. מדי חודש מחליטים כמה אלפי אזרחים בגרמניה לזרוק את מכשיר הטלוויזיה לפח הזבל ולחיות בלי הבהייה האינסופית באקרן, עליו מתרוצצות דמויות קטנות מהחיים.
"זה היה קשה, אבל כדי להציל את חיי הנישואין שלי הייתי חייב לזרוק את המכשיר לזבל". הצהיר האנס וואדר, זמר ידוע, שהעיד על עצמו כ"מסומם טלוויזיה" שהשתחרר מההתמכרות בעקבות אולטימטום של אשתו. "שנים סבלתי מנדודי שינה", סיפר טילו וואשקה מאולדנבורג לשבועון "יו יו", חקרתי את העניין והגעתי למסקנה שזה בגלל הצפייה הארוכה בטלוויזיה. זאת התמכרות, בדיוק כמו אלכוהול או סמים. והכי גרוע, מרוב בהיה, אתה נהיה פאסיבי, לא מסוגל לחשיבה עצמית ומקבל את כל מה שיוצא מהקופסה הזאת כאמת לאמיתה".
וואשקה פירסם מודעה קטנה בעתון מקומי והופתע לקבל 20 מכתבי תשובה מאזרחים שחושבים כמוהו. ביחד הם תכננו פעולות חברתיות ותרבותיות כאלטרנטיבה לטלוויזיה, ולטענתם, הם חיים באושר רב מהרגע שהכריזו על "מרד בהייה". "הילדים שלי, רוברט ואילקה, גילו פתאום כשרונות יצירתיים, גילינו מחדש את הספרים, המשפחה מלוכדת והזוגיות של רעייתי אנט ושלי פורחת", הוא אומר.
לפחות 1.5 מליון גרמנים לא מחזיקים במכשיר טלוויזיה, ולא בגלל בעיות כספיות, אלא מבחירה חופשית", מציין מכון מחקר במאנהיים.
סוציולוגים שבדקו את התופעה מדגישים כי סרבני הטלוויזיה נמנים על המעמד הבינוני הגבוה, ומתאפיינים ברמת אינטילגנציה גבוהה מהממוצע. מומחי תקשורת טוענים כי התופעה רק תתחזק.
החוקרים ממאנהיים שבדקו את התופעה, טוענים כי הנטיה להתעלם מהטלוויזיה, או לצפות בסלקטיביות רבה, אופיינית גם לצעירים בעלי רמת משכל מעל לממוצע, שהיו, מגיל צעיר, חשופים לאלפי שעות שידור בטלוויזיה.
הסלבריטי הראשון שהכריז על מרד טלוויזיה, חלקי אמנם, היה הלמודט שמידט, מי שכיהן כקאנצלר גרמניה. בשנות ה – 70. "אני ממליץ לאזרחים לסגור את המכשיר לפחות יום אחד בשבוע", אמר שמידט כבר ב – 1978, "תראו איזה נפלאות זה יחולל בחייכם".
מחקר שנעשה בשוויץ מראה כי תופעת הבריחה מהטלוויזיה מפותחת מאד בארץ האלפים: שבעה אחוזים מאזרחי המדינה, אחת העשירות בעולם, חיים בלי מכשיר טלוויזיה בסלון.
האמריקנים מודים: צריך לנתק את הטלוויזיה
את הסיפור הבא מצאנו בעיתון אמריקני המתפרסם במדינת פלורידה: המעשה המאלף כיצד הצליחה משפחתו של מייקל אשקראפט להתגבר על עצמה – "היום בו ניתקנו את הטלוויזיה".
"היתה זו תכנית חינוכית כביכול, שעוררה אותנו לנושא. בנינו התאומים, שהיו אז בני שש, היו צופים מרותקים למכשיר. בעקבות התכנית, נהגו לבעוט זה בזה עד שאחד מהם היה פורץ בבכי...
היות שלא עלה בידינו לשבור את המשחק הפראי שבעקבות התכנית, למרות כל האמצעם הרגילים של שכנוע, פרסים ועונשים, שללנו מהם את הצפיה בתכנית במשך שבוע על ידי שהורדנו את המכשיר למרתף.
התגובה הראשונה של התאומים, ושל אחותם הקטנה, היתה – תדהמה. אחר כך היתה הצגת חרטה, ולאחריה – יומיים של תחינות ובכיות. תנו לנו לצפות בטלוויזיה, במה שלא יהיה, ב ב ק ש ה.
במשך תקופה מסויימת נהגו הילדים להתגודד ליד קצה המדרגות המוליכות אל המרתף, ולפעמים גם היו יורדים בהן כדי להתבונן במכשיר שנח תחת כיסוי. הם לא היחידים התקשו לוותר עליו. גם אנחנו...
למעשה, הרחקת הטלוויזיה הצליחה כל כך עד שבאתי לספר לכם: הגעגועים הם חזקים. לא לטלוויזיה. לשעות של החופש ממנה. זה לא התרחש ביום הראשון וגם לא ביום השני של הפרידה. אבל לקראת היום השלישי ניתן היה להרגיש למרבה התימהון, תשובה חדשה: לקרוא ספר, לדבר עם המשפחה, להזמין את השכנים, להעיף עפיפון.
בהעדר הטלוויזיה, גילו הילדים מה נמצא בחצר האחורית של הבית. הנערים נהנים לקפץ על הטרמפולינה שנמצאת שם. אחותם מאושרת לשבת בבית על ענפי העץ ולשחק בבובות. בימים קרים, היא יושבת בבית ומציירת, פותרת חידות או שרה. הבנים משחקים במשחקים שונים. בהזדמנות אחרת, המציאו הצגה. כל אלו היו דברים שלא היו מתרחשים כל עוד המכשיר היה בבית".
זה היה סיפורה של משפחה אמריקנית שנחלצה מן ההתמכרות – וגילתה עד כמה יפים החיים ללא שיעבוד למכשיר שמכתיב את קצב החיים בתרבות המערבית. האם ישכילו אמריקנים אחרים ללכת בעקבותיה?"