איך אפשר?!
בעת שיחת רעים שאינם שומרי מצוות, נשמעת תמיהה החוזרת על עצמה בערך בלשון זו: "בני הזוג אלון חזרו בתשובה ונעשו חרדים לכל דבר. אינני מבין כיצד הם יכולים לעמוד בכך. אני ניסיתי/נוהג לשמור על מעט מן המסורת, וזה כבד עלי. אז איך אפשר להקפיד על הכל?!"
שאלה טובה. ונפתח במשל.
יש טיפוס, אשר אמנם נהנה מאד מן הרחיצה בים או בבריכה, אך תמיד מתקשה בכניסה אל המים. מגעם הקריר כמו צורב בבשרו, ואין הוא מסוגל להכנס אליהם אלא לאיטו. בדרך כלל התהליך הוא כזה: בתחילה הוא טובל את כפות רגליו בגלים הרדודים הגולשים אל החוף, ומתקדם אט אט. והנה המים כבר מגיעים עד ברכיו, ולפתע, גל מתרומם ומצליף בגופו. הקרירות מקפיצה אותו אל על, והוא נסוג לאחור. הוא נרגע במהירות ומתקדם. ושוב גל, ושוב נסיגה. ושוב רגיעה, התקדמות, נסיגה. לבסוף הוא מתעשת ומחליט: אני נכנס אל המים ויהיה אשר יהיה! וכבר הוא משתטח בזינוק. בתוך שניות ספורות נעימות השחיה פושטת בכל גופו, והעונג וההנאה ממשיכים ללוותו במשך כל הרחיצה. סביר להניח כי לכשיראה יום אחד את שכנו הרגיש גם-כן קרב אל המים, טובל את כפות רגליו בגלים הרדודים, ומתקדם אט אט. ולפתע, גל מתרומם ומצליף בגופו, והוא קופץ אל על, וזועק: אני חוזר הביתה! - יחייך אליו מיודעינו ויקרא לעברו: ידידי, הפסק להסס! טבול את כל גופך במים, וינעם לך!!
והידיד השומע עומד ותמה: והלא דברים קל וחומר, ומה כאשר רק חלק מגופו נמצא במים, - כל תוספת מים מציקה, אם אטבול כולי בתוכם מה רבה תהיה מצוקתי!...
לנו ברור. ניגוד חוזר גורם למצוקה. ה"דתי ואינו דתי" חי בניגוד, לפיכך שרוי הוא במצוקה. אין הוא נוסע בשבת, אך קורא עיתוני זוהמה. הוא אפילו מניח תפילין מידי יום, אך איננו מברך על כל אשר אוכל. אין הוא מכניס לפיו נבלות ומאכלי איסור, אך מוציא מפיו ניוולות ודבורי איסור. הוא נזהר באיסורי אשת איש ועריות, אך מטמא את עצמו בסרטי תועבה ובאיסורים אחרים. שפתיו ממלמלות מידי יום דיבורי תפילה מתוך הסידור, אך לבו רחוק מרחק רב ממי שהוא מתפלל אליו. היתכן שחייו של זה יהיו מאושרים?! הרי הוא חי בגהינם עלי אדמות. הוא נקרע בין תשוקות לבו וחלק ממעשיו השואפים להתבהמות, לבין הבנתו השטחית ומקצת מעשיו הנוטים לרוממות. מגרה הוא בעצמו בעוז את יצרי תאוות העולם, אך יודע הוא, או לפחות חושש, כי ייענש על כך. ועבירה גוררת עבירה, וככל שהוא שוקע בתאוותיו כן מתרחק הוא מבוראו, והמצוות עליו לעול מטריד, ושמירת השבת אשר לשומר המצוות כראוי היא עונג רוחני עליון - "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" (מתוך שירי שבת), לאומלל הלז היא משא כבד...
אך המקבל עליו את מלכות הבורא בשלימות. יודע הוא כי "אהבתי (=הנני אוהב) אתכם אמר ה'" (מלאכי א, ב) וכי אותו האוהב, אין הוא בן אנוש בשר ודם המוגבל ביכולתו, אלא אל עליון כל יכול הוא. והרי הוא מבטל את רצונו לפני רצון הבורא, - לא מתוך תחושה קשה של אומללות, אלא מתוך הכרה שיכלית של אמת רוממה ושמחת גיל כי כן ראוי שיהיה. והרי הוא דומה לעשיר בעל תארי אצולה המופלג בעושרו מכל תושבי איזור מגוריו, ומתוך כך מחשיב את מעלת עצמו ונוהג בגינוני אצולה כראוי למעמדו. והנה ביום מן הימים הוא מוזמן לראיון אצל המלך. הרי ברור כי על אף מעלתו הנכבדה, בכניסתו לאולם קבלת הפנים חש הוא קטן לפני המלך, וכל מעלותיו כאין נחשבים. אך עם זאת שש ושמח הוא על הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקו להיות מוזמן אל המלך, ואין הרגשת נחיתותו מן המלך נחשבת חסרון עבורו. ולכשיצוה אותו המלך צו אשר יגדיל את עושרו כבודו ומעמדו, הרי מלבד ביצועו את צו המלך מתוך רצונו וחפצו בתועלת האישית אשר יפיק ממנה, מבצע הוא את הצו מתוך הכרה ברורה כי אם המלך ציוה - אני מציית.
כזו היא תחושתו של העובד האמיתי. בקרבו אין מקום לספק מה לבצע ממצוות תורת האלהים ומה לא. את כל אשר יצווהו בוראו, יקיים בשלמות ובשמחה! והרי הוא יודע כי הכל לטובתו המליאה, וכי אין הקדוש ברוך הוא מביא נסיון על האדם אלא אם כן יכול לעמוד בו (ראה שמות רבה, לד, א).
תמיד הוא יזכור כי העולם-הזה אינו אלא פרוזדור המוביל לעולם-הבא והחכם מתקין עצמו בפרוזדור כדי שיהיה ראוי להכנס לטרקלין. והרי הוא משתית את כל ארחות חייו על פי יסוד זה. הוא לא יביט במראה שאינו צנוע, מפני שהדבר נוגד את רצון בוראו. הוא ילווה לחבירו בשעת דוחקו, מפני שבזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו. הוא לא יטול מאומה ממה שאינו שלו גם אם בעיני החברה הוא מגזים, מפני שאדון הכל אינו מתיר. הוא יכבד את הוריו גם אם הם מחרפים אותו, מפני שכך ציווהו מי שאמר והיה העולם. הוא שומר על נקיון דיבורו, מפני שבזה חפץ הקדוש ברוך הוא. ובעת הצטרכותו לדבר מה, - בריאות, פרנסה, חכמה, נישואין, צאצאים, עזרה בתיקון המדות, מחילה על כשלונות, קירבה לבורא, טהרת הלב, קדושת המחשבה, וכדו', ניגש הוא בשמחה מהולה בחרדת קדש לפני ה' יתברך, ומשתפך בתפילה לפניו. ויודע הוא כי יש אל עליון כל יכול, השומע אותו. ומאזין לדבריו. זהו האל הגדול אותו הוא עובד, וממנו הוא מבקש.
והרי אדם זה, הוא שלם עם מעשיו בחייו, ותכלית חייו שלימה עמו. מי כמוהו!
סוף הספר