צוארי שלל· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
הפטרת חקת
פרק א
לכה והיית לנו לקצין ונלחמה וכו'. הרב פרי חדש פי' בדין מעבורת. ומורינו הרב מהר"א יצחקי פירש כן והוסיף בדין הרופא. ומהר"ש קמחי פי' במ"ש דכל הכתוב באסטרטיא של מלך מיוחסים ובני יפ"ת אזלי לבעותי עלמא. ואני הצעיר פירשתי לכן עתה שבנו במ"ש אין ממנין פרנס אא"כ קופה של שרצים וכו'. ועתה ראיתי הכל ברמזי הרב מהר"ש פרימו בסדר היום ע"ש באורך ויאורו עיניך כמה נאים דרכי"ו בטוב טעם ודעת בכמה אופנים:
ואפשר עוד לפרש לכן עתה שבנו אליך במאי דתנן אל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה וחוץ מהפשוט יתכן דבעבור אשר יבזהו יצטרך אליו כי חטאתו אשר ביזהו תהיה בעוכריו להצטרך אליו וז"ש אל תהי בז לשום אדם כי מה שתבזהו עברת על דת וזה יגרום שהוא יעלה לגדולה ואתה תצטרך לו שאין לך אדם שתבזהו אשר לא כדת שאין לו שעה בשביל שסבל בזיונך וחטאת לו. וכשאמר להם יפתח הלא אתם שנאתם אותי וכו' השיבוהו לכן עתה שבנו אליך בעבור שחטאנו לך וגרשנוך דין גרמא ששבנו אליך ונצטרכנו לך. וכונתם דמאחר שכן אין לך לנקום וליטור מאחר כי זה היה סיבה לגדולתך. והלכת עמנו:
פרק ב
ויאמר מלך בני עמון וכו' כי לקח ישראל את ארצי וכו' לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון וכו' ויירש ישראל את כל ארץ האמורי יושב הארץ ההיא וכו' ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל וכו' אפשר במ"ש בסנהדרין דף נ"ט דגוים לאו בני כבוש נינהו והק' הרב מהרי"ך מדאמרינן בגיטין דף ל"ח עמון ומואב טיהרו בסיחון ותי' דשאני עמון ומואב שלקח סיחון שכך גזר ה' כמ"ש בחולין דף ס' דאמר ה' ליתי סיחון וכו', ואפ' שזה טעם מלך בני עמון שהיה שואל דמכיון דארצם נחלת ה' וציוה לישראל שלא ליקח ארצם א"כ איך הותר להם ליקח ארצם שהיתה ביד סיחון הלא לא קנה סיחון דגוים לא בני כבוש נינהו וגזל היא בידו וארעא בחזקת מריה קמא וקאי באל תצר. והשיבו יפתח דשאני הכא שכך רצה הקב"ה ואמר ליתי סיחון וכו' וז"ש ויירש ישראל את כל ארץ האמורי דעמון ומואב טיהרו בסיחון ונקראת ארץ האמורי ויירש ישראל את כל ארץ האמורי יושב הארץ ההיא דייקא דדוקא הארץ ההיא דהיתה ברשות סיחון ונקראת ארץ האמורי ולא ארץ עמון ומואב. וכי תימא אי אמרת דגוים לאו בני כבוש נינהו איך טהרו בסיחון לז"א ועתה ה"א הוריש את האמורי מפני עמו ישראל דהוא א' ליתי סיחון וכו' ובכה"ג סיחון קנה ונקראת ארץ בני האמורי לפי שהיתה לקיחה ע"פ ה'. ועתה הטוב טוב אתה מבלק וכו' רמז לו שבלק הבין טעם זה ומשו"ה לא נלחם וכה היו דבריו עם בלעם כמו שפירשנו בעניותנו פ' וירא בלק בספרי הקטן ראש דוד דף קכ"ד ע"ד ע"ש:
פרק ג
והנה בתו יוצאת לקראתו. בבראשית רבה פ' ס' פליגי ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר הקדש דמים היה חייב וריש לקיש אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב ועמ"ש בעניותי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח דף כ"ט ע"ג:
פרק ד
בב"ר פ' הנזכר שאלו ולא היה שם פנחס שיתיר לו נדרו אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו ויפתח אמר אני ראש לכל קציני ישראל ואני הולך אצל פנחס ועיין מה שפי' הרב עיר בנימין פ' המדיר בטעם פנחס והבאתיו בס' הקטן ראש דוד פ' מקץ דף ל"ג סוף ע"ב:
והנה שמעתי מקשים דאשכחן דחזקיהו המלך ע"ה וישעיהו הנביא ע"ה גם הם לא היה רוצה אחד מהם לילך אצל חבירו והקב"ה עשה שחזקיה הע"ה חלה וא"ל לישעיהו לך ובקר החולה כמשז"ל ואמאי הכא לא עשה פשרה זו להציל נפש א' מישראל. ותירצו דעד חזקיה לא הוה חולה דאתפח כמשז"ל ומשו"ה דוקא בחזקיה ע"ה דגלוי וידוע לפניו יתברך שיתפלל ויבכה ועי"ז יתבטל מה שלא נתרפא חולה ויקום חזקיהו הע"ה ומן הוא והלאה כן יהיה דכמה וכמה חולים מתרפאים. ולכן לא היה מקום לעשות פשרה זו כאן דאם יחלה א' מהם ימות. ועדיין אינו זמן לבטל המנהג שיתרפא החולה עכ"ד ובזה אפשר לי לרמוז בפסוקי המכתב הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי וכו' והנה שמעתי משם הרב מהר"ש פרימו ז"ל שפי' שהיה מתאונן חזקיה הע"ה דאיברא דלעשות שלום בין חזקיה היה צריך שיהיה חולה אחד מהם אבל מה טעם היה חולה הוא ולא חלה ישעיה הע"ה ואז ילך לבקר אותו חזקיהו הע"ה וז"ש הנה לשלום מר ר"ל הנה לעשות שלום ופשר דבר ביני ובין ישעיהו צריך מר כלו' חולי אך תמהתי לי מר למה הייתי אני חולה ולא ישעיה הע"ה ואלך אני לבקרו בתמיה ע"כ שמעתי:
ואני בעניי נ"ל לפרש בסגנון אחר דאינו תמיהא רק קאמר תרי טעמי והם אחד שהחולי בא עליו לפי שחטא במה שלא נשא ונגזר עליו כי מת אתה ולא תחיה ומשו"ה הוא דוקא צריך שיחלה אבל ישעיהו למה יחלה מה עשה. ועוד לשבח דכיון דעד אותו פרק לא הוה איניש דחלה ומתפח וחזקיהו הרבה והפציר בתפלה ויחי מחוליו ומן הוא והלאה רוב חולים לחיים א"כ לשבחו של חזקיה חלה הוא שיעשה נס על ידו וישאר לדורות עולם דחולים מתרפאים ומודים ומברכים להקב"ה וכפי שרש נשמתו וקדושתו של חזקיה לו יאתה ולא לאחר. וז"ש הנה לשלום מר פירוש לעשות בין גדולי ישראל שזה לא ירצה לילך לזה וזה לא ירצה לילך לזה צריך שאחד מהם יחלה וזהו מר. ולא תקשה דאם כן למה לא נעשה כן בין יפתח ופנחס. ותו במאי דקמן למה לא חלה ישעי'. לז"א לי מר הדבר מוכרח דוקא לי לעשות מר שאחלה ולא נעשה בימי יפתח ופנחס וגם עתה לא חלה ישעיה אלא אני. והטעם ואתה חשקת נפשי משחת בלי שרצית להושיע נפשי שלא אמות כמו שכל חולה היה מת וזה רצית לעשות בזמן הזה שמכאן ואילך יתרפאו החולים. וזה לא היה אפשר אלא בזה"ז ועל ידי דוקא. ועוד כי השלכת אחרי גוך כל חטאי כלומר שאני הי"ל חטא שנתחייבתי החולי מה שאין כן פנחס ויפתח וישעיהו שלא היו ראוים לחולי וצדיק דינו כי לי מר דוקא:
פרק ה
ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש וכו'. הרואה יראה דזקני גלעד אמרו ונלחמת והיית לנו לראש דברישא ילחם ואח"ך יהיה לראש והוא סבר וקביל וא"ל אם לא כדברך כן נעשה. ואח"ך אנו רואים דתכף מינוהו לראש ואח"ך שלח לדבר לבני עמון ויצא ונלחם ולמה שינו ממה שאמרו לו וגם הוא הודה בדבר. ואפשר במ"ש במציעא דף כ"ב אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני מר זוטרא לא אכל אתא מרי בר איסק אמר ליה אמאי לא יהבית מהנך יפות אמרו לו השתא אמאי לא אכיל מר אמר להם דילמא מחמת כסופא אמר הכי לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד. ומשמע בש"ס ובפוסקים דאם בא בעה"ב והוסיף תו לית בה חששת כסופא וכדתנן ואם בא בעה"ב והוסיף תרומתו תרומה הא למדת דבהוספה מפקא חששת כסופא. ומשם יש ללמוד דכשמוסיפין על הדבר אות לטובה כי נעשה הדבר ברצון מלב ונפש. וכיוצא כתבו המפרשים דמה שמוסיפין ישראל גדרים וסייגים ודקדוקי מצות הוא תוכ"חת מגולה כי ברצון הם עושים ותנתק ותמוש טענת מודעא רבא לאוריתא דאלמלא היו עושים באונס לא הוסיפו על המצות בגדרות וסייגים וענפי שריגי מצות. ואף אנו נאמר דזה כיונו זקני גלעד אשר בתחילה פירשו מאמר סתום הא דרישא תחילת דיבר הם אמרו והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון וביררו כונתם ואמרו והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל יושבי גלעד פירשו שיחתם כאשר י"פרש השו"חה לשחו"ת ולברר הדברים דרצונם שילך עמהם וילחם ואח"ך יהיה לראש ויפתח הבין דבריהם וגם הוא רצה לפרש הדברים ואמר אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש כלומר עתה רצונכם להשיב אותי כלומר להיות מתושבי גלעד ואל אחוזת אבותי בזה שאלך להלחם כי זאת ההכנה להחזיק בדרך להלחם יספיק להשיבני אתכם. ואם אזכה ונתן ה' לפני באמת אתם מקבלים שאהיה לראש וכיון שאתם צבור אין צריך לדקדק עמכם לעשות חזוקים על פי הדין דהצבור דבריהם כמעשה וכמסודר בב"ד חשוב. והשיבו לו ה' יהיה שומע וכו' אם לא כדברך וכו' ולפייס דעתו דברו אליו שהם מעידין עליהם ה' דהו"ל כשבועה בצד מה. וכל זה ניכרין הדברים דבין יפתח בין הזקנים שוו בשעוריהם דאחר המלחמה יהיה לראש. ולהראות הזקנים יושר לבם וצדקתם כי רצונם בו בלב שלם לכן הוסיפו תוספת טובה ותכף שמוהו לראש כמ"ש וילך יפתח עם זקני גלעד הורה בזה שהליכת יפתח היתה כהדיוט ושוי אנפשיה כי הזקנים הם עיקר כמ"ש ר"ת דעם עיקר והאי דתנן יפה ת"ת עם דרך ארץ עיקר כמ"ש תוס' ישנים בסוף יומא והגמ"יי פ"ג דת"ת וז"ש וילך יפתח עם זקני גלעד דהזקנים הם עיקר. אבל הזקנים וכל העם תכף שמוהו לראש כמ"ש וישימו העם אותו עליהם לראש ובאומרו העם כלל הזקנים בכלל העם ובזה הורו כי הכל בישרת לבב וברצון ולכך הוסיפו על מה שהתנו דגם יפתה נתרצה דאחר שובו מהמלחמה יהיה לראש. ועתה הנה מהרה קודם דקודם שמוהו לראש ובזה יפתח בעיניו יראה כי בלב שלם עושים דהתוספ' מוכיח והוא עד כדאמרינן ואז וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה. כלומר כל דבריו להודות לה' על כל תגמולוהי אשר מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים וכן יעשה להטיב לנצח המלחמה. וזו מסורת היא דהמודה לה' על נס הנעשה לו זוכה ליעשות לו נס אחר וכמ"ש הראשונים בפי' הכתוב כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור:
פרק ו
ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה. פירש רבינו בחיי סוף פ' מסעי כי לפנים בישראל היה מנהג שבת יורשת כשתרצה להנשא לאיש שאינו משבטה קורין אותה זונה ומפסדת נחלת בית אביה. וז"ש ויפתח הגלעדי וכו' והוא בן אשה זונה כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר ואין הכונה זונה ממש ח"ו וכן תרגם יונתן עכ"ל ומ"ש וכן תרגם יונתן נראה שכיוין לתרגום של תוספת' שהביאו רד"ק ואפשר שהוא נסחא אחרינא מתרגום יונתן [וידידנו מהרש"ך נר"ו כה הראני דהרשב"א בתשובה בח"ב הנקרא תולדות אדם סי' שס"ג הביא זה בשם התרגום ע"ש] ושם מבואר דקרו לה זונה דרחימת גברא דלא משבטהא. ולפ"ז נמצא דשם זונה כפשטו ואינו זז ממשמעותו רק שהוא בהשאלה לפי דיש סרך דרחימת גברא דלאו משבטהא:
וחזה הוית להרב כלי יקר שהקשה על התוספתא דמצינו מנוח ושמשון דהיתה אמם משבט אחר וא"כ יהיו נקראים בן אשה זונה ונדחק וחילק ע"ש ולק"מ דהתוספתא מיירי בבת יורשת כמבואר ברישא וגם בסיפא דקתני ובכן לא יכיל גברא וכו' וכד הוות איתתא דרחמנא וכו' הכל בב"ת אחת יורשת וכמו דסיים בתוספתא דהוות נפקת בלא אחסנתא והיינו בבת יורשת וכמ"ש רבינו בחיי ומפסדת נחלת בית אביה אבל בת שאינה יורשת לא היתה קפידא והיה המנהג ליקח בת שאינה יורשת משבט אחר והדברים פשוטים. אמור מעתה נשי מנוח ובנו בנות שאינן יורשות היו ודכוותייהו טובא וכך היה המנהג. אבל בת יורשת הגם דלא נאמר ולא תסב נחלה אלא לאותו הדור כמ"ש בבתרא דף ק"כ מ"מ מתורת מנהג נהגו כך. וטעם הכתוב דדוקא לאותו הדור נאמר ולא תסוב נחלה אפשר לומר דרך דרש ורמז במ"ש רבינו בחיי שם בסמוך דעד שלא נכנסו לארץ היה במערב כחות העליונים אבל אחר שנכנסו לארץ אין חשש ע"ש ודוק בדבריו: