צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף כט.
גמרא להקרבה א"ל אנא כו' כצ"ל:
שם ומיכן הוה תני רב כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה שימור לצורך גבוה הס"ד וכצ"ל:
ד"ה לי ולא כו' קאמינא מניין למוקצה כו' כצ"ל:
ד"ה מכאן כו' שייך קודם הדיבור המתחיל מנה"מ כו':
ד"ה מן הבקר למטה דבקראי דלעיל כתיב מן הבהמה כו' כצ"ל:
בא"ד ומן הצאן ולמטה כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר שאין ת"ל שאינו כו' כצ"ל:
ד"ה אצטריך כו' נטרפ' ואח"כ כו' כצ"ל:
ד"ה אימא תישתרי כו' או עבדי לא מיתסר כו' כצ"ל. וסוגיא זו איתא במס' זבחים (דקי"ד ע"א) ע"ש ויש לדקדק על סוגיא דהתם ועל פירוש רש"י דמסוגיא דמסכת חולין (דמ"א) משמע דלר"ה אף ע"ג דאין אדם אוסר דש"ש עשה בו מעשה אפי' מעשה כ"ד אוסר ולשאר אמוראים אין אוסר דש"ש אפי' ע"י מעשה רבה חוץ חטאת ועולה כיון דקניה לכפרה שהבעלים מתכפרים כדידי' דמיא ואוסר וכתבו תוס' שם דסוגיא דזבחים דפריך מוקצה ונעבד אינו שלו הוא ואין אדם אוסר דש"ש היינו כר"ה ומיירי דאין אדם אוסר היינו בדיבור בעלמא שעשאו מוקצה ונעבד דבמעש' אפי' כ"ד אוסר לר"ה וכ"כ מהרש"א אבל לשאר אמוראי דהכא מתוקמא אף בחטאת דכדידי' דמי עכ"ל לפ"ז מאי פריך התם מנעבד דל"ל תרי קראי דילמא איצטריך להיכא דאקדשיה ואחר כך נעבד ועשה בה מעשה דאוסר לר"ה ולשאר אמוראי איצטריך אפי' היכא דלא עביד מעשה כחטאת ועולה דכדידיה דמי' ועל פרש"י דהכא נמי יש להקשות דהא איצטרך תרי קראי בנעבד לכ"ע בשלמא במוקצה שהקשה בדיבור בעלמא ולא עביד בה מעשה כלל שפיר אלא בנעבד קשיא וצ"ע רב ליישב:
ד"ה שאינה עוברת כו' ומהכא נפקא נטרפה כו' כצ"ל:
ד"ה איצטריך כו' ה"א דוקא היכא דנולדה כו' כצ"ל:
ד"ה פלוגתא כו' בגמרא הס"ד ואח"כ ד"ה מה לי חד שמתפסת אותו שהתנה עמה הס"ד ואח"כ ד"ה דשקלא אגרא חדא דהוא לא התנה עמה אלא חד ונתן לה מאה וקמ"ל כו' ולא מתנה הס"ד ואח"כ ד"ה ליחול כו' כצ"ל:
בא"ד ואחר כך נתן לה כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה אלא עד כו' עד שיעבדו בו ואי כלישנא קמא ה"ל למיתני אין מוקצה אסור עד כו' כצ"ל וכ"ה ברש"י:
ד"ה מנה"מ כו' תימה מהיכא תיתי לאסור כו' ואין לומר דהלא דין הוא מה טריפה שלא נעבדה בה עבירה אסורה להדיוט מוקצה ונעבד שנתעבד בה עבירה א"ד שאסורים להדיוט דאיכא למיפרך חורש בשור וחמור יוכיח שנתעבדה בהן עבירה ומותרים להדיוט וליכא למיפרך מה לחורש בשור וחמור שאין חייבים מיתה הא רובע ונרבע ומוקצה ונעבד דמותרים להדיוט היינו ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ונמי אין חייבים מיתה ואין לפרש דהכי פריך מנה"מ דמותרים להדיוט דלמא אסורים מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כדאמרי' במס' חולין (דף קי"ד ע"ב) גבי בשר וחלב י"ל דא"כ ל"ל קרא דלגבוה אסורי אי אתינא למיסר להדיוט מכל שתעבתי לך כ"ש דלגבוה אסירי מכל שתעבתי לך וכ"כ תוס' שם (דקט"ו ע"א) בהדיא בד"ה מדאסר כו':
בא"ד אף להדיוט נילף מינה דאסור כו'. ויש להקשות דשם במס' חולין קמשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וגבי כלאים נמי משני הכי וא"כ היכא ס"ד דנילף להדיוט מלגבוה וצ"ע:
בא"ד ואי קשיא א"כ מאי קא משני כו' ומתרצו בדוחק. ולענ"ד יש ליישב בדרך אחר דהא רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ממעטינן מתרי קראי לגבוה הני דהכא מן הבהמה וגו' ומזאת תורת העולה ממעטי' דאפי' אם עלו ירדו כדאמרי' במס' זבחים (דכ"ז ע"ב ודפ"ד ע"ב) ובמס' נדה (דמ"א) ומסיק במס' נדה דאיצטריך תרי קראי דמן הבהמה ממעטינן נעבד ומוקצה ואח"כ הקדיש מזאת ממעטינן אפי' הקדיש ואח"כ נעבד או הקצה אם עלו ירדו ולפ"ז שפיר משני הכא דאי ס"ד דאסורי' להדיוט ל"ל מן הבהמה למעט מוקצה ונעבד ואח"כ הקדיש ממשקה ישראל נפקא נעבד ומוקצה ואח"כ הקדיש כמו דאמרינן גבי טריפה ומזאת ממעטינן אפי' הקדיש ואח"כ נעבד או הקצה אלא ע"כ דמותרים להדיוט ולא ילפינן ממשקה ישראל ומ"ה איצטרך מן הבהמה נמי כנ"ל ברור ונכון ואפשר שזהו כוונת רש"י ומ"ה דייק רש"י בלישנא ל"ל הני קראי דלעיל דלשון הני משמע דלא פריך אלא אהני קראי דלעיל דהיינו מן הבהמה ל"ל:
ד"ה אצטריך כלומר לעולם שמעינן כו' כצ"ל:
בא"ד הנעבד לא שמעינן מיעוטא כי אם בחד גוונא כו' כצ"ל:
בא"ד הדיוט ולגבוה כו' כצ"ל:
בא"ד דה"נ אמרי' בטרפה דממשקה כו' כצ"ל: