צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף כב.
גמרא תני נמי מעילה ואיידי דתני גבי תמורה מעילה תני נמי גבי מעילה תמורה אמר ר"ל כו' כצ"ל:
שם אמר רבה ה"ק שאבדה כו' כצ"ל:
שם גבי ב"מ וגבי שעברה שנתה דאי תני גבי כו' כצ"ל
רש"י ד"ה עברה שנתה כו' באחרת או אבדה כו' כצ"ל:
ד"ה דמהני' לה כו' הגוף הוא הס"ד:
ד"ה והאמר רבא כו' אבודה ואפי' לרבי דאמר כו' כצ"ל:
בא"ד תיקשי דכי תריצנא לעיל כו' כצ"ל:
בא"ד תריצנא ולי לא ס"ל ואי משום כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה דאי תנא גבי עיברה כו' כצ"ל:
בא"ד דלא אהני לה אבידה כו'. פי' לא אהני לה אבידה שיביא לידי רעיו' משום דחזי להקרבה ולא הוי ריבוי ריעותא אבל ב"מ דלא חזי להקרבה והוי ריבוי ריעותא והיינו כשיטת ר"י וגירס' שלפנינו הוא לשיטת רש"י דריבוי ריעות' מביאו לידי מיתה ובד"ח נ"ב נ"א ואינו מן הצורך:
ד"ה ומי אמר רבא כו' כאן משמע כשיטת ר"י כו'. ולי נראה ליישב סוגי' דהכא גם לשיטת רש"י דריבוי ריעות' מביאו לידי מיתה והכי פירושא אמרת לילה לא חזי' לא לגופ' ולא לדמי בלא אבודה דאין קרבן בלילה ולאו שמה אבודה וכיון דלאו שמה אבודה אין הריבוי ריעות' מביא אותה לידי מיתה דלא נגמרה למיתה אלא אבודה והאי לאו אבודה היא אבל עיברה שנתה חזי' לדמי ועיקר הדיחוי מחמת שאבדה מהני ריבוי ריעות' למאי דהלכתא גמירא לה ומביאי' אותה למיתה אפי' בשנמצאת קודם שנתכפרו בעלים אפי' לרבנן וה"ה באבדה ונמצא' ב"מ כמו שפרש"י במתני' דמהני שמביאים אותה לידי מיתה אפי' קודם שכיפרו בעלים כנ"ל ברור ונכון ומ"ו הב"ז מיישב פרש"י בע"א אבל הוא דוחק:
ד"ה אמר לך רבא כו' ואי משום אבדה ונמצאת כו' כצ"ל:
בא"ד ולא נראה דתשאר כו' כצ"ל:
בא"ד לכך נראה ר"י לפרש כי היכא דאיצטרך כו'. כתב מ"ו הב"ז וז"ל וצ"ע בדברי ר"י כבר כתבו במתני' דלרבות' נקט בעלת מום וכ"ש כשאבודה לחוד דמתה וא"כ בעברה שנתה ואבדה אכתי קשה למה בעינן תרתי למיתה ובאחד סגי לרעות לר"ל והוא לגמרי הפך סברות התוס' ושיטת ר"י נעלמה ונסתרה ממני דרכו כו' עכ"ל ונ"ל ליישב דברי ר"י דבלא"ה יש לדקדק בדברי ר"י לפי הגירס' שלפנינו דמשני אבודי' לחוד מ"ט אבודי' כו' משמע דיהיב טעמא דמ"ה אבודי' לחוד אינה מביאי' לידי מיתה משום דדעתי' עליהם ולשיטת ר"ל אבודה לחוד נמי מתה ונקט ב"מ לרבות' אלא ע"כ צריך לפרש דרבא הכי משני לדידי היכא דאיכא דיחוי ונתכפר באחר מתה בלא איבוד וה"ה איבוד בלא דיחוי אחר דמתה והא דנקט במתני' ב"מ לרבותא כשיטת ר"ל רק לר"ל דס"ל דעיברה שנתה לחוד רועה ומ"ה תריצנ' לעיל דמתני' עיברה שנתה ואבדה קתני וע"כ טעמא דר"ל דעיברה שנתה בלא איבוד רועה משום דחזי' להקרבה בשאר קרבנות ולפ"ז אבודה לחוד נמי אינה מתה מהאי טעמא דדילמא משתכחי' וחזי' להקרבה וע"כ לר"ל דוקא קתני אבודה וב"מ לא לרבותא ומ"ה כתבו כי היכא דאיצטרך לחלק אליבא דר"ל בין אבודה לדחוי' הכי נמי נתרץ לר"ל דחוי' לחוד ועיברה שנתה לחוד כנ"ל ברור ודוק ומ"ו הב"ז נכנס בדוחק ליישב שיטת רש"י: