צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף כא:
גמרא מה לבכור שכן טעון מתן דמים כו'. ורש"י גורס גירסא אחריתא וכתב מ"ו הב"ז ולא ידעתי למה לא סגי לי' בפירכא שלפנינו עכ"ל. ולענ"ד גירסת רש"י יותר ניחא דלגירסא שלפנינו לאו פירכא היא דס"ד נילף מבכור כיון דמעשר טעון הבאת מקום אע"ג דאינו טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ה"ה נמי דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה אע"ג דאין טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח מ"ה גורס רש"י פירכא אחריתי:
שם שנתו כפסולי המוקדשים כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה בתר הלמד אזלינן כו' למידין אותו ולא אזלינן בתר המלמד הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י וכוונת רש"י דאי אזלינן נמי בתר המלמד הדרא קושיא לדוכתא ובד"ח נדפס נ"א:
ד"ה וקשיא לי כו' ועיין בתוס' דזבחים (ד"ס ע"ב) ותמצא ישוב לקושי' זו:
ד"ה מעשר דגן כו' בסופי' הס"ד וכצ"ל:
ד"ה מה לבכור שכן חילקת כו' וכבר כתבתי בפנים ליישב גירס' רש"י:
בא"ד לעולם וחילקה כו' הד"א:
ד"ה ומאי קשיא כו' הס"ד:
ד"ה ובירושלים כו' קמ"ל הס"ד ואח"כ ד"ה ויפסל מהקרבה הס"ד ואח"כ ד"ה שנה בשנה הואיל וכתיב שנה בשנה ב' שנים במשמע הס"ד וכצ"ל ובד"ח נדפס נ"א ושבוש הוא:
ד"ה כחזה התנופה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה דהיינו כחזה ושוק של שלמים שנאכלין לב' ימים ולילה אחד דמסברא הוי אזלינן לחומרא ואמרי' כחזה ושוק של תודה וכתב יהיה להוסיף עוד כו' כצ"ל ובד"ח נדפס כו' ושיבוש הוא ועיין במס' בכורות (דכ"ח ע"א) ותמצא שגירסא זו נכונה:
הדרן עלך אלו קדשים.
פרק ולד חטאת.
רש"י ד"ה ושאבדה כו' קודם שנתכפר כו'. ולא רצה לפרש פשוטו אם משכפרו הבעלים שנמצאת ב"מ לאחר שכפרו תמות דא"כ מקמ"ל פשיטא דלכ"ע תמות ועיין בתו' ד"ה ולד חטאת כו':
תוס' ד"ה וולד חטאת כו'. פי' ואינה מתה אלא רועה כו'. פי' כמו באבודת לילה כיון דלא חזי להקרבה בלילה לא אמרי' דתמות ה"ה גבי נמצאת ב"מ דלא חזי להקרבה הל"ל יותר דלא תמות וכ"כ תוס' במסכת מעילה (ד"י ע"ב) ד"ה ולד כו'. ומ"ו הב"ז כתב וז"ל ול"נ דהמדקדק בדברי רש"י יראה דלק"מ דרש"י מפרש דאבוד' לילה לא מיקרי ריעותא כיון דכבר איתא ליה ריעותא אחרית' דלילה ודו"ק עכ"ל. ופשפשתי בפירוש רש"י ולא מצאתי שמפרש כזה ולו יהיה כדבריו שרש"י פי' כן אבל כאשר כתבתי ניח' קושי' התוספות:
בא"ד שאם נתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה כו' כצ"ל. וכתב מ"ו הב"ז אף דלר"ה דאמר לקמן הכל מודים אפי' רבנן שאם משך אחת מהם והקריבו מדעתו דתמות אפי' קודם כפרה לפ"ז למה הקשו דוקא לר"א דהא לר"ה נמי קשיא א"כ ל"ל בעלת מום עכ"ל ומאריך בדברים ליישב דלר"ה לא קשיא לפרש"י ובונה וסותר וכתב שהרב בעל תוי"ט מניח קושיא זו בצ"ע ולענ"ד יש ליישב דלר"ה לא קשיא לפרש"י ל"ל ב"מ דלר"ה אם משך אחת מהם אפי' משך האבודה ונתכפר בה והנשארת הוא שאינה אבודה מתה וכפרש"י לקמן מ"ה אשמעינן במתני' דבב"מ דוקא אם משך ונתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה אבל אם משך וכיפר בדמי אבודה בבעלת מום שאינה אבודה אינה מתה ולא אמרינן דדחה שאינה אבודה בידים מ"ה הקשו לר' אבא דאמר הכל מודים אפי' בתמימה דוקא שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה והכא בשנתכפר בשאינה אבודה מיירי הקשו שפיר ב"מ ל"ל כנ"ל ברור ועיין פרש"י במסכת מעילה (ד"י ע"ב):
בא"ד ובפרק התודה כו'. מה שציין (דפ"ג) טעות היא ויש לציין (ד"פ ע"א) מסוגיא דהתם מוכח דליתא להו דר' אבא דפריך התם לשמואל ע"ש ומשני שמואל כר' ס"ל ולא משני שמואל כר' אבא ס"ל דחכמים מודים ונתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה אפי' נמצאת קודם שנתכפרו בעלים ושמואל חדא קתני כדמסיק התם ע"ש ומסוגי' דפרק מי שהיה טמא (דצ"ז) דפריך נמי כה"ג לשמואל ולא מתוקמא דשמואל כר' אבא ס"ל מוכח דלית להו דר"א ע"ש:
בא"ד קמ"ל דאפ"ה מתה הס"ד. פי' ולא דמי לאבודת לילה דריעותא דלילה בא קודם האיבוד וכ"כ תוספ' לקמן ד"ה ומי אמר רבא כו':