צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף יח.
גמרא באשם רועה לעולם דחטאת והלכתא כו' כצ"ל:
שם והא הא בהא תלי' כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה קאי עלה כו' ואשם קאי בעשה כו' כצ"ל:
בא"ד ותמורתן וכתיב בתריה כו' כצ"ל:
ד"ה והא הילכתא כו' חטאת מתה הס"ד ואח"כ ד"ה אשם שניתק לרעייה שנתכפרו בעליו באחר ובחטאת אזלא למיתה וקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה וכשיסתאב יפלו דמיו לנדבת צבור דהיינו עולה ואם ניתקו מעליו והשליכו לרעות וקדם ושחטו סתם עד כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:
ד"ה היכא קתני כו' אלא ודאי יקרבו דמודה ר"א בהא דאישתכח לאינשי תרי דרי דהיינו ולד ואין אדם נזכר שמשלמים באו ואין לגזור כו' עדרים הס"ד ואח"כ ד"ה או סוף מילתא הוא וה"ק כו' לרבנן הס"ד ואח"כ ד"ה אקראי בעלמא כו' כצ"ל. ולפי ראות עינינו הי' לרש"י גרסא אחרת בגמרא שהי' כתוב בפנים מי מודה ר"א דאשתכח תרי דרי כו':
ד"ה כשב משמע ולד שלה כו' כצ"ל. ושייך לע"ב:
תוס' ד"ה ל"ל קרא כו' מיבעיא ליה דאי עבר ומקריב כו' כצ"ל:
ד"ה ניתק אין כו' ובפסחים פרק אלו דברים כו' כצ"ל:
בא"ד גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כו' כצ"ל. פי' ואי ניתק דאוריית' למה לא קאמר גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק:
בא"ד לכן נראה לר"ת דהלכה כו' כצ"ל. ועיין דיבור זה בתוספת דמנחות (ד"ד) שהאריכו יותר:
ד"ה אפי' ממרעייהו כו' שהרי אסור היה בעבודה כו'. אע"ג דרש"י כתב דאם דשה הבהמה שאתה רוצה להקדישה כו' משמע שעדיין לא הקדיש מ"מ תוספת ס"ל דזהו דוחק לאוקמי קרא שהזהיר להקדיש הבהמה וליקח לעלות לרגל דהא רישא דקרא כתיב רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' תשא וגו' דמשמע על הקדשים שכבר הקדיש הזהיר רחמנא לאתויי הייא ולא להקדיש תחלה נ"ל אבל רש"י ס"ל כיון דכתיב ונדריך מהאי קרא משמע נמי דמזהיר להביא הנדרים הייא דהיינו אם אמר הרי עלי דצריך להקדיש מ"ה כתב רש"י שאתה רוצה להקדישו לשלם נדרו כנ"ל. ומ"ו הב"ז דוחה דברי תוספת:
ד"ה וחכ"א יקרב צ"ע חכמים היינו ת"ק הס"ד. פי' ת"ק דמתני' דלעיל ריש פרק אלו קדשים כו' דנמי ס"ל דולד שלמים קרבי ול"נ דלריב"ל א"ב דלת"ק אפי' ולד ולד קרבי ולחכמים ולד ולד לא יקרבו וכ"כ מ"ו הב"ז ומסיים דתוספת הקשו כן את"ק דפליג אר"ש וריב"ל קאי לדעת ר"ש עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב בדרך אמת דה"ק דבר זה מחלוקת ר"א וחכמים וכענין זה כתבו תוס' במס' חולין (דק"ד ע"ב) ד"ה ר"י כו'
ואח"כ ד"ה אמר ר"ש לא נחלקו כו' כצ"ל:
בא"ד מפרש טעמייהו הס"ד ואח"כ ד"ה וחלופיה היינו כו' כצ"ל: