צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף ז.
גמרא קבלת הדם ורבנן איצטרך כו' כצ"ל:
שם בעל מום הוא דעובר דאי כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה רבא אמר כו' כדפירשתי לעיל דכרעיה דראשון הוא כו' כצ"ל והשאר יש למחוק פי' כיון שבא מכח ראשון פשיט' דלקי:
בא"ד שהיה לו חולה בתוך ביתו כו' כצ"ל:
בא"ד בההוא סוגי' דאיירי במחוסר זמן והא ליכא כו' כצ"ל:
ד"ה בבמה דילהון כו' לשמים הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה קמ"ל מכל אלה דלא מקבלי' כלומר להכי כו' כצ"ל:
ד"ה מתקיף לה כו' ואקרבינה וכיון דחזי להקרבה מצינו למימר דאסוקי אדעתי' ולאקדשינ' כו' כצ"ל. פי' כיון דמצינו למימר דאקדשי' להקרב' מ"ה לוק':
בא"ד אדעתי' דחזי לאקרובי כו' כצ"ל:
ד"ה ומיד בן נכר כו' מה ת"ל לעולה פרט לנזירות דברי ריה"ג ור"ע כו' כצ"ל ושנוי' זו שנוי' דחוקא לר"י דלר"ע ניחא דאיצטרך איש איש דאי מלא תקריבו את אלה ה"א אלה אי אתה מקריב אבל תמימים מקבלי' מהם כל הקרבנות מ"ה איצטרך איש איש למעט דוקא עולה מקבלי' מהם ולא שאר קרבנו' אפי' תמימי' אלא לר"י שנוי' דחוק' היא למימר דאיצטרך איש איש משום דכתיב בהאי קרא לעולה דאתי פרט לנזירות דלפי המסקנ' דהתם במס' מנחות לעולה פרט לנזירות גופא לא איצטרך דפריך התם לר"י פרט לנזירות מהתם נפקא דבר אל בני ישראל וגו' בני ישראל נודרי' ולא נכרים ומשני אי מהתם מלעול' ה"א קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו מ"ה כתיב בני ישראל ואפי' נזירות לא חיילי עלייהו וכפרש"י והשתא לפי מסקנא זו כיון דנכרי' אימעוטי לגמרי מנזירות א"כ ל"ל לעולה פרט לקרבן נזירות וקושי' זו בלא"ה יש להקשות על סוגי' דהתם. אחר זאת מצאתי קושי' זו בתוספת מסכ' נזיר (דס"א ע"ב) והניחו קושי' זו בצ"ע ואין ליישב דאיצטריך תרוייהו דאי מבני ישראל ה"א בני ישראל אתי למעוטי נכרי' מקרבן נזירות ואיש דכתיב גבי נזיר אתי לרבות נכרי' לנזירו' אבל השתא דכתיב לעולה למעוטי נכרי' מקרבן נזירות ע"כ בני ישראל אתי למעוטי מנזירו' גופא דלא חלה עלייהו כדאמרי' שם בנזיר זה אינו כיון דמסיק התם במס' נזיר דהלכה למשה מסיני היא בנזיר ע"כ האי דכתיב בני ישראל קא ממעט להו מנזירות לגמרי וכפרש"י שם בהדי' (דס"ב ע"א) ובאמת תוספ' במס' מנחות שם ובמסכ' חולין (די"ג ע"ב) מתרצו קושי' זו בע"א ע"ש ולענ"ד יש ליישב לר"י דאיצטריך איש איש לרבות דמקבלי' מהם עופות ויין והלבונה ועצים דמכל אלה ליכא למילף דמכל אלה אי אתה מקריב כו' דתמות לא נאמרו בעופות נ"ל:
ד"ה אלא בתם כו' התרו בו לא תקדיש ב"מ למזבח כו' כצ"ל:
בא"ד דלא מסיק אדעתיה דחזי להקרבה כו'. ודבריהם אינם מובני' לי הא צריך התראה אכל לאו ולאו וכיון דאתרו בו לא תקטיר ב"מ או לא תזרוק ב"מ למזבח ואמר ע"מ כן היאך לא אסיק אדעתי' דחזי להקרבה ומ"ו הב"ז מפרש שידע שאינו ראוי לכך וכאלו התרו בו שלא יזרוק מיא בעלמא אבל מסיים שהוא דוחק ולענ"ד אפשר ליישב כוונת התוספת דס"ל דלא מתרינן בו אכל לאו ולאו בפני עצמו אלא כיון דהתרו בו כשמקדיש לא תקדיש ב"מ למזבח וכיון דמדכרינ' שם מזבח כל העבודה בכלל וכאלו התרו בו אכל עבודה בפני עצמו ולפ"ז ניח' אע"ג דאמר בשעה שהתרו בו ע"מ כן היינו מהקדישו אבל לא אסיק אדעתיה דחזי להקטיר או להזריק כיון שהי' ב"מ מעיקרא ולא לקי נ"ל: