צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף ו.
תוס' ד"ה מחזיר את הכר כו' אלמא אשלא ברשות קאי הס"ד. ודבריהם אינם מובנים לי היכא מוכח מזה דשלא ברשות איירי דלענ"ד איפכא מסתברא מדקתני היו לו שני כלים נוטל א' כו' משמע דנוטל לכתחלה ע"י שליח ב"ד דאם לא כן הכי ה"ל למיתני אם נטל שני כלים מחזיר את הכר כו' ותוספת גופא הקשו שם קושיא זו ולא כתבו דממתני' גופא מוכח אלא מיישבו בדוחק ע"ש (דקי"ג ע"א) וצ"ע. ועיין בדיבור שאחר זה ישוב על קושי' התוספת בדרך אמת בע"א:
ד"ה שאני התם דאמר קרא כו' וצריך לפרש לרבא הכי כו'. ועפ"ז יש ליישב קושית התוספ' הנ"ל דהמקשן סמוך אברייתא דהתם דקתני משכנו שלא ברשות מנין כו' וכ"כ תוספת שם ומה שהקש' שם דא"כ דהמקשן ידע מהבריית' הא הברייתא גופא יליף מהשב תשיב כדמשני הכא וידע ג"כ התירוץ י"ל דהמקשן ס"ד דיליף התם מהשב תשיב דמשכנו שלא ברשות צריך השבה ולפ"ז פריך שפיר לרבא מדאיצטריך השב תשיב דצריך השבה ואי אמרינן בכל ל"ת דאי עביד לא מהני וצריך להחזירם לבעלי' מכל וכל א"כ השב תשיב ל"ל ומשני דיליף התם מהשב תשיב דמשכנו שלא ברשות דחוזר ונוטלה ומהני תפיסתו אבל בשאר ל"ת דאי עביד לא מהני כנ"ל ברור ודו"ק. ולפ"ז אפשר לומר דמתניתין באמת במשכנו שליח ב"ד קאמר וקושי' ר"ת מה שהקשה שם בד"ה ואת המחרישה ביום כו' על סוגיא דהתם מהך מתני' שפיר הקשה. ומ"ו מהרש"א הניח בצ"ע על ר"ת מסוגיא דהכא וכאשר כתבתי ניחא ואינו מן הצורך להאריך ע"ש בתוס' ומהרש"א:
בא"ד ולפי הא דפירשתי ניחא כו'. כצ"ל ועיין בתוס' שם (דף קט"ו ע"א) ד"ה וחייב כו' דמאריך שם:
ד"ה אמר אביי שאני כו' וי"ל דהכא אליבא דת"ק איירי כו'. כוונת התוספת בקיצור לאביי דס"ל דמהני איצטריך לת"ק תעזוב יתיר' להפריש מן העומרים או מן הכרי דבלא תעזוב יתירא ה"א דאינו מפריש דמהני אבל מן העיס' אינו מפריש דקנאה בשינוי ולר"י דס"ל דשינוי במקומ' עומד והוי עומרי' וכרי ומפריש אבל לרב' דס"ל דאי עביד לא מהני לפ"ז לתנא קמא לא איצטריך תעזוב יתיר' להפריש מן העומרים או מן הכרי דבלאו הכי מפריש כיון דלא מהני ואפי' הכי מן העיסה אינו מפריש דקנאה בשינוי ותעזוב יתירא אתיא לדרשא אחריתא כדמסיק רבא ויש לך עזיבה אחרת כו' ולר"י אתי תעזוב יתירא לרבות להפריש אפי' מן העיסה וק"ל. יש לדקדק לפרש"י דכתב בד"ה תעזוב כו' לאשמעינן מקרא דתעזוב יתירא דאע"ג דאישתני בידו לא קנה משמע לפירושו דהכא אליבא דר"י נמי איירי לפ"ז קושית התוספת במקומה עומדת דלאביי ליכא למילף מתעזוב יתירא דשינוי לא קנה דאיצטריך תעזוב יתירא להפריש מן העומרי' או מן הכרי לת"ק דבלא"ה ה"א דאינו מפריש דאי עביד מהני וצ"ע ויש ליישב בדוחק:
ד"ה והשתא דשנינן כו'. וקש' לרבי ברוך כו' ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא כו' כתב מ"ו הב"ז ומכאן יש תימא על הרמב"ם שפסק (בפ"ז מה' בכורות) ד"ה במעשר וז"ל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה במוכר חרמי כהנים כו' והוא כאביי דס"ל דכל היכא דלא מהני לא לקי דאלו לרבא אע"ג דלא מהני מ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא כו' וצ"ע. אח"ז רב ראיתי בס' ל"מ שהרגיש בזה עכ"ל. ולענ"ד אע"פ שאיני כדאי להכניס ראשי בין שני הרים גדולי' כדי שלא להניח דברי רבינו הרמב"ם בצ"ע אענה גם חלקי ליישב דברי רבינו הרמב"ם דאדרבא מכח קושית ר"ב דאמאי לא מסיק דפליגי בהכי כו' ס"ל לרבינו הא דמשני לעיל אליבא דרבא דהאי הוא דכתיב בחרמי כהנים למעוטי בכור והם דכתיב בבכור למעוטי דאין תמורתן קריבין היינו את"ל דרבא ס"ל דאם פדה בכור או מעשר או חרמים לקי אע"ג דלא מהני כמו בשאר לאוין אבל אליבא דמסקנא כיון דלא מוקי פלוגתא בהכי ע"כ ס"ל לרב אשי דרבא מודה לאביי דבבכור ומעשר וחרמים אע"ג דלא מהני לא לקי והוא דכתיב בחרמים והם דכתיב בבכור לשויה לחרמים ולבכור ללא תעשה שניתק לעשה כיון שבהויתן הם ואינם יוצאים לחולין ע"י פדיון ולאחר פדיון צריך ליתנם לכהנים הוי כמו ניתק לעשה דלעולם בקדושתן קיימו כדמשני לעיל גבי אונס ומעשר דילפינן עברה עברה מבכור דבקדושת' קיימא ואינו לוקה ומ"ה פסק הרמב"ם הכי כנ"ל ברור ונכון ודו"ק: