צאן קדשים על ערכין· רבי אברהם חיים שור
דף לב.
רש"י ד"ה בעל כרחו כו' במתני' הס"ד:
ד"ה בית כו' כעיר הס"ד:
תוס' ד"ה מדאיצטרך כו' בע"כ הוה נתינה הא בעלמא מתנה בע"כ לא הוה נתינה וא"ת כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מוחק כל השיטה ואינו מן הצורך:
בא"ד פשיטא דאין לכופו לאדם לקבל כו' כצ"ל:
בא"ד פשיטא דלא הוי נתינה בע"כ כו' כצ"ל:
בא"ד דמתני' אבל היכא דאיכא כו' כצ"ל. והכי פירושו היכא דליכא שום צורך כלל לא לנותן ולא למקבל כ"ע מודו דלא הוי נתינה בע"כ והיכ' דאיכא חובה לנותן ולא למקבל כ"ע מודו דהוי נתינה אבל היכא דאיכא צורך לנותן ולמקבל חובה כגון גבי גט דע"י קבלתו הוי הגט גט ובמתני' ע"י פרעון צריך להחזיר הבית ונמצא הוי צורך לנותן ולמקבל חובה בהא פליגי רבא ור"פ ועיין בתוספת מס' גיטין (דע"ה ע"א) ד"ה מכלל כו' ותראה שגירסא נכונה היא:
בא"ד והתם מיירי בע"כ דבעל כו'. פי' והתם נמי הוי צורך לנותן וחובה למקבל דע"י קבלתו דמ"ה הוי הגט גט ואפ"ה קאמר ר"ט דהוי נתינה וקשי' לרבא:
בא"ד ואמרי איצטליתו דוקא דאיבעי' כו' כצ"ל:
בא"ד זוז וחזר ואמר כו' כצ"ל:
בא"ד דלא אחלי גבה אבל כו' כצ"ל:
בא"ד בע"כ דאי מדעתה לא גרע כו' כצ"ל:
בא"ד וא"כ היכא קאמר רבא הכא כו'. ואין ליישב ולומר דלמא רבא באמת לא ס"ל כרשב"ג דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראי' אחרונה כדאמרינן התם בגיטין (דע"ה) ומ"ה פסק רבא כרבנן דהתם זה אינו דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום דהתנה כך ע"מ שתתן לי איצטלתי מ"ה אין כופין אותו ליקח דמיה אבל אם אמר סתם ע"מ שתתני לי מאתים זוז מודים (דכ"כ) [צאן קדשים: דב"כ] הוי נתינה:
בא"ד דאפי' בפניו לא הוי כו' כצ"ל:
בא"ד דאם היה בפניו היה כו' כצ"ל:
ד"ה אשר לו חומה כו' מדויקות כתיב לא באל"ף וקרי בוי"ו הס"ד וכצ"ל וכן אית' במסורה:
ד"ה מאי קאמר כו' וא"ת אמאי לא פריך כן אמתני' כו'. ואין ליישב דמ"ה לא פריך אמתני' דבמתני' קתני וכן כיוצא בהן דמרבה יותר מ"מ הקשו שפיר דאמתני' ה"ל למיפרך למנו אלו בהדיא וכן כיוצא בהן אתי לרבוי' דמשמע דאתי לרבוי' מעט מזעיר והלא התוספת מרובה על העיקר שיש הרבה ששים עיר כל חבל וגו':