צאן קדשים על ערכין· רבי אברהם חיים שור
דף ה.
גמרא ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. וכתב מ"ו הב"ז הרמב"ם (בפ"א מה"ע דין ג') פסק במעריך פחות מבן חודש כאומר ערך כלי זה עלי אינו חייב כלום דלא כר"מ אלא כרבנן (ובפ"ו מה"ע דין ך') כתב וז"ל המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו כו' ודין זה מבואר במסכת גיטין (דל"ט ע"א) ומדייק התם דאתיא כר"מ דסבר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל לרבנן איהו לא לדמי קאי ולא קדוש למכור גם לאו לנתינת דמים ע"ש ברש"י ומסיק התם דהכא נמי מסתברא דאתיא כרבי מאיר ומאחר דרבינו פסק במעריך פחות מבן חודש דלא כרבי מאיר לא ה"ל למיפסק כברייתא זאת דאתיא כרבי מאיר ושאלתי את פי רבותי ולא מצאתי ישוב נכון בדבריהם לקושיא זאת וצ"ע עכ"ל. והנה אעפ"י שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים כרבותיו ז"ל אפשר דהניחו לי מקום להתגדר בו בפרט לתרץ וליישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דלא ליסתרו אהדדי דרך אמת ופשוט על פי מה שמצאתי בתוספת דכתובות (דף ע' ע"ב) בד"ה אלא לא תימא נעשה כו' וז"ל דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא דיבור אחר כו' עכ"ל. ולפ"ז אפשר שזהו ג"כ כוונת רבינו הרמב"ם דפחות מבן חודש נידר אם אמר דמו עלי אבל אם אמר בלשון ערך. ערך זה עלי לא דלא נאמר בפרשת ערכין אלא מבן חדש ומעלה רק רבי מאיר דסבירא ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש והוי כאלו אמר דמו עלי ונותן דמו לפי זה הוי כמוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל דהא אמר בלשון ערך והוי ליה לומר בלשון דמו עלי ומשום הכי פסק הכא הרמב"ם דלא כרבי מאיר ואינו חייב כלום אבל בהקדיש את עצמו דאין צורך להוסיף על דבריו אלא משום דאדם יודע דאין גופו נתקדש לא הקדיש אלא דמיו ומשום הכי לא כתב הרמב"ם שם בדין זה דהוי כאלו אמר דמי עלי כמו שכתב רש"י שם אלא על כרחך כוונתו דאין צריך להוסיף על דבריו רק דהקדיש את עצמו לדמי משום הכי פסק הרמב"ם דחייב בדמי עצמו ואין להקשות לפי זה הא דפליגי רבי מאיר ור"י בכתובות (דנ"ח) גבי המקדיש מותר ידי אשתו דרבי מאיר אומר הקדיש ומסיק דטעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ושמעי' לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם ע"כ ותוספת בדיבור הנ"ל כתבו דזה הוי כתיקון דבריו בעלמ' ולא הוי כמוסיף על דבריו ואפי' הכי פסק הרמב"ם שם דין כ"ח דמקדיש מותר מעשה ידיה חולין כר"י ולא אמרינן דהוי כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם י"ל דרבינו ס"ל דטעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דבר שלב"ל כדאמרינן התם ולא משום דהוי כאומר לה יוקדשו ידיך לעושיהם ורבינו פסק שם דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל. משום הכי פסק כר"י דמקדיש מותרות מעשה ידיה הן חולין כנ"ל ברור ונכון:
רש"י ד"ה הקדיש שדה כו' אלף זוז הס"ד ואח"כ ד"ה שדה אחוזה דמיפרקא דהא לא אשכחן כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ימכר כו' של פלוני כדאמרינן בפ"ק דחולין לא צריכא דאמר הרי עלי חלה כו' כצ"ל:
ד"ה בעי רבה דמי ראשי כו' כצ"ל:
בא"ד כדמסקינן וצריך עיון אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח כמו בבעי' דבסמוך הס"ד ואח"כ ד"ה בעי רבא ערכי כו' יש לפרש באת"ל כו'. פי' אם תמצא לומר אם אמר דמי ראשי לגבי מזבח דאין נדון בכבודו דאזלינן בתר מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דנידון בכבודו אם אמר ערכי עלי לגבי מזבח מהו אי אזלינן בתר מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דמיפר' כו' או לא:
בא"ד כדלעיל ואח"כ ד"ה אדם יודע שאין ערך כו' כצ"ל:
בא"ד שאמר בפיו אינו רוצה כו'. פירוש שלא היה בלבו על מה שאמר בפיו אבל הכא רוצה מה שאמר בפיו רק שטעה: