צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף ה:
גמרא מנחות ובכורים כו'. כצ"ל:
שם אלמא קסבר כו'. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דטעמא בי"ו אם הביא כשר משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וצ"ע:
שם כלאים תוכיח שאסורים להדיוט כו'. ובמס' ביצה אמרינן דבגדי כהונה קשין הם לפי"ז מדאורייתא להדיוט נמי שרי אלא דרבנן גזרו להדיוט ובמקדש אין שבות לפ"ז היאך פריך כלאים תוכיח שאסורין להדיוט וצ"ע:
רש"י ד"ה האיר המזרח כו' ומתרגמינן כרום כו' כצ"ל:
ד"ה אין מביאים כו' בכורים ומנחת כו' נסכים הד"א והס"ד:
ד"ה ובדבר הראוי כו' חטאת הס"ד:
ד"ה מכלל היתר דכל שאר הבהמה כו' כצ"ל:
ד"ה ספיחין אסורין כו' מתירי' דהא נתבערו כולן וספיחים אסורים כו' הד"א וכצ"ל. והא דפרש"י משנה שעברו כונתו בזה לתרץ קושית התוספת שהקשו הכא ובמסכת פסחים דנ"א ע"ב ד"ה כל כו' דבפסח של שביעית הוא קודם הביעור שאז תבואה אינו כלה מן השדה ואדרבא היא במילואה וביעור לא היה אלא בשמינית כשהיה כלה לחיה מן השדה עכ"ל משום הכי פרש"י הכא משנה שעברה דהא כלה כו' נ"ל:
תוס' ד"ה האיר המזרח מתיר כו' למצוה ועוד קשיא בההיא שמעתת' גופא כו' כצ"ל. פי' דהכא קשה דקאמר טעמא דרשב"ל דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל דהאיר המזרח מתיר הא מ"מ אסור מדאורייתא והתם בשמעתא גופא נמי קשה עיין לקמן בתוס' דס"ח ע"א:
ד"ה במי הראוי לעבודה אע"פ שקרבן נפסל כשקבלו פסולין כו'. כצ"ל וכ"ה בס"י פי' היכא ס"ד דמהני מחשבה במי שאינו ראוי לעבודה הא בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מ"ה כתבו דס"ד וכו':
ד"ה ובדבר הראוי כו' כגון מנחת חטים כו' כצ"ל:
בא"ד דהא דציבור היא ולא פסול בה נמי כו' כצ"ל. פי' דבצבור לא שייך ש"ב וגם בש"ק לא פסלה כיון דלא חזי' אלא לעבודה זו ולא לעבודה אחרת לא שייך בה ש"ק ועיין ברש"י בזבחים דכ"ו ע"ב בד"ה ובדבר כו':
ד"ה שכן קדושתה להיות מלוקה ואינה כו' כצ"ל:
ד"ה כר"ע כו' דהן לא נזרע ולא נאסוף ואי כו' כצ"ל: