צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף ד.
גמרא חטאת טעמא מאי משום כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה מותרה נדבה כו' סוטה והוזלו השעורים הנותר מן המעות יפלו לנדבה כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:
ד"ה עון כתב כו' אשם הבשר לשם ועורות כו' כצ"ל:
ד"ה דכתיב בה היא בחטאת שעיר נשיא כתיב חטאת כו' כצ"ל:
בא"ד שלא לשמו הס"ד ואח"כ ד"ה אשם נאמר בו הוא לאחר כו' הד"א וכצ"ל:
בא"ד אימוריו שלא לשמו דהא כו' כצ"ל:
בא"ד בשחיטת זבח פסח הוא ובשעיר נשיא כתיב כו' כצ"ל:
ד"ה שניתק לרעיה כו' ולכשיסתאב ימכר כו' כצ"ל:
בא"ד ואם כבר כו' הד"א:
בא"ד אשם עליו דנדבות שופרות לעולה כדפרישית לעיל הס"ד וכצ"ל:
ד"ה לא ניתק כו'. ושחטו סתם לא כו':
ד"ה דאמר קרא הוא בהוייתו יהא ועדיין אשם הוא ולא חזי לאקרוביה לאשם הלכך פסול הוא הס"ד וכצ"ל. ועיין ברש"י במסכת תמורה דף י"ח:
תוס' ד"ה מאי נפקא כו'. ובפרק התכלת משנ' מדדמי ליה ילפינן לפי שהג"ש כו' כצ"ל:
בא"ד לדרוש להו לתרוייהו כו' כצ"ל. ועיין בתוספת דיומא ד"ב ע"ב דמתרצו בע"א:
ד"ה ליגמר עוונו כו'. אע"ג דשמיעת הקול גופה כו'. דבריהם קשה להולמן דהא אכתי ס"ד דטעמא דמנחת חוטא דחטאת קרייה רחמנא ולפי טעם זה לא צריך ללמוד ש"ה במה הצד דנמי חטאת קרייה רחמנא כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה חטאת כו'. ולפ"ז פריך השתא שפיר ליגמר עונו מעוונו דש"ה נ"ל:
בא"ד דהא דבעיא למימר דלמותרת נדבה הוא דגמירי לא קאי דבפ"ק דשבועות אשכחנא דיליף שעיר דר"ח עון עון הס"ד וכצ"ל. והנה תמיה זו קושית הגמרא דלשם ומשני התם דניחא ליה למילף בצבור ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם עיין שם וכן תמה בס' באר שבע על תוספת ולענ"ד דאפ"ה הקשו שפיר וה"פ דע"כ הא דמסיק הכא דג"ש דעון עון למותרה נדבה גמירי לא קאי דאותה נתן לכם לשאת עון העדה בשעיר דר"ח כתיב ובשבועות אשכחנא דילפינן שעיר דר"ח מציץ בג"ש דעון עון וע"כ הא דגמירי ג"ש למותרה נדבה היינו עונו עונו דשמיעת הקול ולפ"ז הקשו דנילף נמי עונו עונו דשמיעת הקול לענין קרבן עולה ויורד דאין ג"ש למחצה ומנ"ל למידחי התם דניחא למילף כו' כיון דאין ג"ש למחצה כנ"ל ברור ונכון ומ"ו הב"ז נכנס בדרך אחר וקשה להולמו:
ד"ה חטאת טעמא כו'. דזבחים אם אינן מרצין למה הן כו' כצ"ל:
בא"ד שהביאה חטאתה כו' כצ"ל:
בא"ד ועוד י"ל דהוא דחטאת כו' כצ"ל:
ד"ה לאחר הקטרת כו' אשם אשם לה' דריש כו' כצ"ל:
בא"ד כי כחטאת האשם כו' כצ"ל:
בא"ד נראה דאסמכתא בעלמא הס"ד. ול"נ דלאו אסמכתא היא דבמסכת זבחים די"ב ע"ב פריך לעולא באשם נמי תרי הוא כתיב והניח בקושיא וע"כ ליכא למימר דסבר האי הוא דכתב בפ' צו קדש קדשים הוא או האי הוא דפ' ויקרא אשם אשם וכו' כמו שפרש"י התם דהא כתבו תוספת דהנך אצטריכו אלא ע"כ דפריך מהאי הוא דכתיב גבי אשם מצורע לפ"ז היאך כתבו דאסמכתא בעלמא הוא וצ"ע:
ד"ה אלא הוא כו'. אשם הוא אשם אשם לה' הוא קרב כו' כצ"ל:
ד"ה אשם שניתק כו'. הא דתניא בפסחים כו' כצ"ל:
בא"ד ומשני גזרה לאחר כפרה כו'. פי' ומדלא משני גזרה אחר ניתוק אטו לפני ניתוק ע"כ ניתוק דרבנן:
בא"ד ואין לחוש אי קרא קאי אהלכתא כו'. פי' בשלמא לפרש"י דאתי הלכתא דבעי ניתוק וס"ד דמ"ה בעי ניתוק משום דבעי עקירה וכדי שיהא נזכר לעוקרו ואם שחטו סתם פסול מ"ה אתי קרא הוא בהוייתן יהא ולא בעי עקירה אבל לפי' ר"ת דאפי' אליבא דהלכתא לא בעי ניתוק וע"כ לא בעי נמי עקירה וא"כ תרוייהו ל"ל מ"ה כתבו ואין לחוש כו':
בא"ד דאיצטרך קרא כו'. פירוש דאי לאו הלכתא ה"א הוא בהוייתן יהא ולא יקרב עולה וכ"כ תוספת בפסחים דע"ג ע"א ובתמורה די"ח ע"א כתבו בע"א עיין שם:
בא"ד לא אמרינן שיהא חבירו כו' כצ"ל:
בא"ד אלא שלא ניתק ופריך דבשלמא כו' כצ"ל:
בא"ד וא"ת ומותר הפסח דקרב שלמים למ"ד דבעי עקירה ליבעי כו' כצ"ל. וקושיא זו קאי דוקא אליבא דר"ת בשלמא דרש"י דגבי אשם גמירי רעייה ולא עולה מ"ה בעי ניתוק משא"כ גבי פסח דמקרא ילפינן דמותרו הוה שלמים מ"ה לא בעי ניתוק אלא לפי' ר"ת דקרא והלכת' אתו דליקרב עולה אפ"ה בעי ניתק א"כ אע"ג דילפינן מקרא דקרב שלמים ניבעי נמי ניתק:
בא"ד ובעי למימר בגמרא קודם כפרה שהוא עצמו יקרב ואיתותב התם כו' כצ"ל. פי' האיך בעי למימר התם דהא דקתני במתני' ירעו היינו לאחר כפרה אבל קודם כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם ומכ"ש עולה דאי אמרי' דקודם כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב מהיכא תיתי לומר לאחר כפרה ירעו מאי גזרה איכא כנ"ל ברור כוונת התוספת ומ"ו הב"ז נכנס בדוחק בע"א: