צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף סו.
רש"י ד"ה מכדי כתב כו' נפקא לן בעולה כו' כצ"ל:
בא"ד והאי ל"ל כמו מאי היא לשון קצר כו' הד"א וכצ"ל:
בא"ד לחלק ללמדנו הבדלה כו' כצ"ל. וכ"ז עד סוף הדיבור יתור לשון הוא דכבר מבואר לעיל:
תוס' ד"ה אלא מעתה כו' לא קשי' ליה דלמאי כתבי' כו'. פי' דהתם ליכא למימר דא"צ קאמר דא"כ למאי כתבינ' דהא מצד הסברא נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך אלא ע"כ ללאו אתי. שמעתי שיש מקשי' לפ"ז מנ"ל דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא"צ קאמר דס"ד דצריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח כדאמרי' בחולין דף י"א ע"א מ"ה אתי קרא לאשמעינן דא"צ דאזלינן בתר רובא ומנ"ל דללאו קאתי ע"כ. והי' נ"ל לומר דמהיכא ס"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע"י גומרת' דמנח עליה וקלי לי ובדיק כדדחי התם בחולין שם דמפסח לא מצי למילף דאזלינן בתר רובא משום האי סברא אבל תוס' במס' פסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא אומר כו' כתבו דבגומרת' אסור משום הפסד קדשים עיין שם. אבל אחר העיון קושיא זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו וע"כ ללאו אתי ועיין בפסחים שם נ"ל:
הדרן עלך קדשי קדשים