צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף כד.
גמרא אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא. אין לדקדק דהשתא ליתני רגלי חבירו דמינא דבשר היא ומינא דאדם ואפילו הכי חוצץ מכל שכן כלים ובהמה חוצצים יש ליישב דאי תני רגל חבירו משום דלא מצי מבטל ליה דלא מבטל את רגליו עד שיגמור עבודתו מ"ה חוצץ וכן משני במס' יומא דף נ"ח ע"א אבל כלי ורגל בהמה דמבטיל ליה עד שיגמור עבודה וה"א דלא חייץ והא דכתבו תוספת במסכת שבת דף צ"ג ע"ב ד"ה ויכול לעמוד כו' וגם כלי ואבן לא מבטל ליה דנתקלים בהם ההולכים שם עכ"פ אפשר יותר לומר דמבטל ליה כיון דתלי בדעת עצמו לאפוקי רגל חבירו דתלי בדעת אחרים שחבירו לא מבטל רגלו נ"ל:
רש"י ד"ה נידלדלה אבן אחת מאבני הרצפה מקביעות ומנענעת לכאן ולכאן הס"ד וכצ"ל:
ד"ה נעקרה לגמרי כו' ועמד בגומא ועבד הס"ד וכצ"ל:
תוס' ד"ה הואיל ורצפה מקדשת דוד כו' דוד זה מלך כו'. פי' דאין מקדשים אלא במלך ונביא כדאיתא שם בשבועות דף י"ד ע"א:
בא"ד אינו כן דעזרה כו'. ואפשר לומר דרש"י ס"ל דמימרא דרמי ב"ח היא דעזרה אינו מתקדשת אלא בשירי מנחה אבל מסתם מתניתין לא משמע הכי אלא כפרש"י ע"ש:
ד"ה הואיל ורצפה כו' וכלי שרת פירש בגדי כו' כצ"ל:
בא"ד וגבי ההוא דפריך כו'. עיין פסחים דף נ"ז ע"א:
בא"ד ובפ' לולב הגזול קאמר רבא כו' כצ"ל. דרבה ס"ל התם דלא הוה לקיחה:
בא"ד דהתם לא מיירי כו' כצ"ל:
בא"ד אלא דכריך ליה ללולב בסודרי' ונוטלו וכאותו ענין דמייתי ראיה מאזוב כו' כצ"ל. פי' שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב וכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד ודמי לאזוב שפסקו בחוט:
בא"ד ושמא חד מינייהו רבה כו'. ודברים אלו קשה להולמן דהא התם בהנך שמעתא מפורש בהדיא דרבה בעל פלוגתא של רבא וס"ל דלא הוה לקיחה ואם כונת התוספת להפך הגירסא דרבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ורבה ס"ל דשמה לקיחה אבל הלשון אינו משמע הכי ולע"ד טעות דמוכח הוא וצריך למוחקו וגם ביומא ובסוכה ובפסחים אינו ע"ש:
בא"ד וי"ל דאי אחז ליה החיצון בשפתותיו שמיד כו' כצ"ל. פי' בשפת המזרק דהוי כבית יד וע"ש ביומא דתירצו עוד תירץ אחר. ובד"א נדפס נ"א ואינו מן הצורך וכ"ה בס"י: