צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף כג.
גמרא לעכב ואיתקש אוכלין כו' כצ"ל:
שם מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ כו'. פי' לפ"ז ע"כ הא דקתני בסיפא נטמא טומאת התהום ה"ז מרצה בטומאת מת לחוד איירי ולא בטומאת שרץ וא"כ רישא נמי דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף בטומאת מת איירי ולא בטומאת שרץ והדרא קושיא לדוכתא ומשני למעוטי טומאת התהום דזיבה אתי וסיפא בטומאת שרץ נמי איירי:
רש"י ד"ה ואיתקש אוכלין כו' ואפילו הן מנויין דלפי אכלו בהאי קרא כתב גבי מנויי' הס"ד וכצ"ל פי' מ"ה איתקש אהדדי:
תוס' ד"ה מפני שאמרו כו' דטומאת התהום מרצה דהילכתא כו' כצ"ל:
בא"ד וכן ברייתא דר' חייא דלא אמרו כו' כצ"ל. פי' דברייתא דר"ח נמי הילכתא גמירי דלא הותרו אלא במת וכ"ע ס"ל הכי מדפריך מינה התם לר"י אף ע"ג דר"י נמי תנא הוא ופליג אלא ע"כ דהילכתא גמירא:
ד"ה אלא בטומאת מת בבעלים וקתני כו' כצ"ל:
ד"ה לא למעוטי כו' הא כהן בטומאה ידועה לא מהני כו' כצ"ל. פי' וקשי' לזקני דרום דס"ל דטמא מרצה ביחיד:
בא"ד דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ כו' כצ"ל. פי' רישא דמתני' דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף:
בא"ד ומיירי ברייתא דר"ח בכהן שנטמא בטומאת ודאי כו' כצ"ל ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:
בא"ד ברייתא דר' חייא דכיון כו' כצ"ל:
בא"ד ומצו למיעבד ע"י טהורין כו' כצ"ל. פי' ע"י שלוחיהן:
בא"ד אלא מהדרי' אטהורים דטומאה דחוי' בצבור כו'. והלשון מגומגם דהא אפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור בקרבן יחיד ס"ל דמהדרינן אטהורים כדאמרינן במסכת יומא דף ז' ע"א והכא בקרבן יחיד. דפסח לענין זה מיקרי ק"י ואחר העיון נ"ל ליישב דאזלי לשיטתן דכתבו שם דף ח' ע"א בד"ה אי סבר כו' דהא דאמרינן למ"ד הותרה בצבור וביחיד מהדרינן היינו אם נטמא היחיד טומאת ודאי אבל בטומאת ספק אפי' בקרבן יחיד לא מהדרינן למ"ד הותרו מ"ה כתבו כאן דטומאה דחוי' ובטומאת התהום שהוא ספק טומאה הציץ מרצה אבל למ"ד הותרה בציבור אפילו בקרבן יחיד בספק טומאה א"כ לא שייך ריצוי הציץ בטומאת התהום כנ"ל ברור:
ד"ה טומאת התהום כו' ולימא כה"ג כו'. פי' דפריך התם דף פ"א ע"א לר"י דס"ל מכאן ולהבא היא מטמא היאך אשכח טומאת התהום דזיבה לימא כי האי גוונא דפרש"י דהוי נמי אליבא דר"י:
בא"ד עד לאחר שחיטה ואפילו אמרה לן לאחר שחיטה ראית בין השמשות של י"ג הא כצ"ל. פי' כיון דבעינן שהספק לא יהיה נודע עד אחר שחיטה וכיון שראתה בה"ש של י"ג כמו שפרש"י ובי"ד נשחט הפסח כבר נודע הספק קודם שחיטה ואפילו לא אמרה לנו אלא לאחר שחיטה דהיינו בי"ד ולנו לא נודע אלא אחר שחיטה מ"מ היא היתה יודעת קודם שחיטה ובעינן שלא יהא א' מכיר בסוף העולם אפילו זה שנטמא בט"ה לא יהא מכיר בו עד לאחר שחיטה כדמוכח שם בפסחים:
בא"ד דכיון דראה בצפרא מיד היה הספק כו' פי' אבל שחטו על זב בשביעו שלו אע"ג דאח"כ ראה כיון שלא ראה כל ז' לא נודע הספק קודם שחיטה קרינן ליה:
בא"ד וגם אחר כן לא כו' כצ"ל:
בא"ד וקשה על פירושו משמעתין דבכהן המרצה מיירי כו' כצ"ל. פי' לפירושו לא מצינו גבי כהן טומאת התהום דבשביעי שלו אפילו לא ראה עדיין הוא טמא בשעת שחיטה עד שיטבול והערב שמשו ואסור בעבודה ופשיטא דציץ אינו מרצה עליו וכפרש"י נמי ליכא לאוקמי משום קושית התוספות דבעינן שלא יהא נודע הספק עד אחר שחיטה לפ"ז לא מצינו טומאת התהום בכהן וכאן אסיקנא דמיירי בכהן בשלמא בבעלים משכחת לה דשחטו על זב כו' כדכתבו תוס' לרבנן ובד"ח נדפס נ"א ושיבוש הוא:
בא"ד אולי יראה שני ימים כו' כצ"ל:
בא"ד ולר"י אינו מצטרפות הס"ד וכצ"ל. פי' הא דלא משכחת לר"י ג"כ טומאת התהום כה"ג שהראה אחת בי"ג וטבל כו' ובבעלים משום דלר"י אינו מצטרפות דמכאן ולהבא מטמא נמצא בשעת שחיטה טהור מעליי' הוה וק"ל כנ"ל. ומ"ו הב"ז כתב ומסיים ועדיין צריך לי ישוב ולימוד היטב ואיני מבין למה וכאשר כתבתי נכון הוא ואינו צריך לפנים: