צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף כב:
גמרא וכי איזה כח מרובה כח מכפרים כו'. הא דלא פריך איפכא מה במקום שנטמאו הבעלים במת שאין משלחי' קרבנותיהן כהן שנטמא במת מרצה אלמא כח מכפרים מרובה מקום שנטמאו בעלים בשרץ דמשלחים קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ א"ד שיהא מרצה שהרי כחו יפה משל בעלים במת משום דכבר דחו סברא זו לעיל דס"ל מכפרים כמתכפרים כהן כצבור מה מתכפרים טמא מת אין טמא שרץ לא אף מכפרים מ"ה פריך איפכא:
רש"י ד"ה תלמוד לומר כו' בכהן קאמר הס"ד:
ד"ה טמא פסול כו' וע"כ בקרבן יחיד קאמר כו'. פי' כיון דמתני' סתמא קתני טמא מחלל עבודה דמשמע בין טמא מת בין טמא שרץ לפ"ז ע"כ משמע דמיירי בקרבן יחיד מ"ה קתני סתם טמא דאלו בקרבן צבור קרב בטומאה בטמא מת ולא ה"ל למינקט סתם טמא מ"ה קאמרי זקני דרום דאפילו בקרבן יחיד יש לחלק בין טמא שרץ לטמא מת דטמא מת מרצה אפי' בקרבן יחיד:
ד"ה טמא שרץ נמי ליתי בק"ו דמרצה כציבור כו' כצ"ל. ואפשר נמי דרש"י ס"ל דקושי' קאי נמי איחיד דצבור ליתי בק"ו ואח"כ לימרו מתוך שהותרה בצבור מכח ק"ו הותרה נמי ביחיד ואפ"ה לא גרס רש"י אי הכי כיון דעיקר הקושיא קאי על ציבור דליתא מק"ו אפי' לית לן מתוך שמרצה כו':
ד"ה אי קסברי כו' בפסחים דס"ל הכי ויליף לה כו' כצ"ל:
ד"ה טמא מת נמי כו' שמרצה בצבור לכתחלה כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה יצאו מי כיור כו' לא קשיא מידי דכך היה שמה מי כיור בשעת מ"ת הס"ד וכצ"ל. פי' כיון דהיה שמה מי כיור בעת נתינת התורה ובאה תורה הקפידה וכתבה ורחץ במים סתם ש"מ אסתם מים קפיד הוי כאלו נשתנה שמה קודם מ"ת כיון שבעת נתינת התורה היה שמה כך אבל אם כשנתנה תורה לא היה שמה כך לא הוה שם לווי נ"ל ועיין פרש"י במסכת סוכה דף י"ג ע"א ד"ה מהני מררית' כו':
ד"ה ערל מפרש רש"י בכל כו' כצ"ל:
ד"ה אבל טמא מת כו' דאינו מרצה ביחיד כו' כצ"ל:
בא"ד טמא מת בשביעי נמי לפי כו' כצ"ל. ולפי זה יש ליישב דלא תקשה דמאי פריך טמא שרץ ליתי בקל וחומר מטמא מת הא איכא למיפרך מה לטמא מת דמרצה בצבור מה שאין כן בטמא שרץ אבל לפי זה ניחא דטמא מת בשביעי שלו נמי אינו מרצה דהוה כמו טמא שרץ:
ד"ה אי הכי טמא שרץ נמי כו' דמתני' דפסלא טמא מיירי בין בטמא מת כו'. פי' דאפי' טמא מת נמי פסלא ביחיד לפ"ז לא הוה מצי למיפרך טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה בצבור מק"ו טמא מת דמרצה בצבור אפ"ה ביחיד אינו מרצה אבל השתא לזקני דרום דס"ל דטמא מת מרצה אפי' ביחיד מתוך שמרצה כו' פריך שפיר טמא שרץ נמי לירצי ביחיד מתוך שמרצה בצבור מק"ו. אבל רש"י ס"ל כיון דעיקר קושי' קאי על צבור לא תלי הקושי' בזקני דרום מ"ה לא גרס א"ה:
בא"ד ועוד יש לפרש כי נמי כו'. פי' דתוס' מפרשים גירס' אי הכי דהכי פריך דהוה לזקני דרום לאוקמי מתני' בזב ומצורע כו':
בא"ד שנאכל בטומאת בעלים כו' כצ"ל:
בא"ד דאילו ניטמאו צבור בשרץ כו' כצ"ל. פי' דשוחטים וזורקים עליהם ולאורתה אוכלים בטהרה אף ע"ג דגבי מת בשביעי שלו נמי לא אכלי בטומאה שיכולים ליטהר לערב מ"מ קודם שביעי שלו מרצה ונאכל בטומאת הגוף אבל בטומאת שרץ לא מצינו שנאכל בטומאת הגוף כ"א בטומאת בשר היכא דנטמאו הכהנים או הסכינים בשרץ ונטמא הבשר אכלי בטומאה אבל לא בטומאת הגוף:
בא"ד ומשני קסברי זקני דרום כו' כצ"ל:
בא"ד אי ממשמעות' דמועדו אפילו זב ומצורע נמי כו' יש רוצים ליישב קושי' זו דאי אפשר ללמוד ממועדו זב ומצורע דא"כ טמא לנפש ל"ל לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאה יחיד נדחה ולא צבור אלא ע"כ לנפש אתי למעוטי זב ומצורע וממועדו מרבינן שרץ וכפרש"י בפירוש במס' פסחים דף ס"ז ע"א ע"כ דבריהם אבל אפס קצהו ראו שמה ולא כולה מה שכתבו תוס' בדף ס"ו ע"א בד"ה מה מועדו כו' דתנאי היא מאן דיליף ממשמעות' דמועדו דדחי טומאה לית ליה הך דרשה דאיש איש דילפינן מיניה דדחי טומאה עיי"ש וא"כ שפיר הקשו הכא לר"ת דיליף ממשמעות דמועדו ע"כ לית ליה הך סברא דאיש איש א"כ אפי' זב ומצורע נמי:
בא"ד וי"ל דהאי דלא אכלי לאו משום חומרא כו'. אף ע"ג דר"ת מפרש מתוך שמרצה בריצוי של אכילה בטומאת המת ובטומאת שרץ אינו מרצה לאכל בטומאה והכא כתבו דלאו משום חומרא דשרץ לא אכלי לא דמי דבאמת קיל היה לגבי מת דאכלי בטומאה מ"ה שפיר קאמר מתוך דאית ליה האי קולא דאכלי בטומאה מקלינן נמי דמרצה ביחיד אבל טמא שרץ לא מצינו האי קולא אבל ליפריך ק"ו בזה ולומר כיון דמחמרינן בשרץ דלא אכלי בטומאה כו' קאמר דלאו משום חומרא נמי לא אכלי בטומאה וק"ל:
בא"ד הכי נמי נימא בציבור דוקא טמא מת כו' כצ"ל. ואפשר ליישב כיון דטמא שרץ ילפינן נמי מבמועדו דמשמע בציבור ואיכא נמי ק"ו מ"ה מפיק מהיקישא אבל ביחיד לא ילפינן מבמועדו דבציבור משמע שפיר אתי היקישא ומפיק מק"ו נ"ל:
בא"ד הא טמא מת דיחיד גופיה יליף כו' כצ"ל וקושי' זו קאי אליבא דר"ת ואליבא דעוד יש לפרש דלעיל: