אור ברסלב

צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור

דף טז.

דף טו:

גמרא אף אני אביא זר כו' כצ"ל:

שם מוינזרו חילול בגופיה כתיב כו' כצ"ל. שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה כו' מ"ו הב"ז מביא ראיה מהך סוגיא למה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דסוף מכילתין עיין מה שאכתוב בזה לקמן:

רש"י ד"ה ומשני מיושב ת"ח כו' כצ"ל:

ד"ה ויושב דכשר בבמה כו' דמדשבקי' רב משרשי' לק"ו דלעיל כו'. פי' מדשבקי' ר"מ לק"ו דלעיל משום הך פירכא שלא הותרו בבמה אע"ג דגבי אונן לא מצינן שיהא אסור בבמה בהדיא אפ"ה שבקי' לק"ו משום הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה באונן איכא למיפרך א"כ ביושב ג"כ איכא למיפרך הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה ביושב:

ד"ה הן הקריבו כו' שהיה אוננים כו' איכא למידק שהרי הקריבו קרבן תמיד ואח"כ מוספי' שעיר ר"ח ואח"כ קרבן העם משום דתדיר תדיר קודם ואח"כ כתיב ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו וא"כ היאך נוכל לומר שהקריבו אוננים. ומצאתי קושיא זו ברמב"ן בחומש פי' שמיני ומתרץ שמא שכחו הדם לזרוק עד שהקטירו חלבים. ומצאתי ראיה לדבריו דכשר הקרבן אם הקטירו קודם זריקה דאמרינן לקמן דפ"ה אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלה לפני זריקת דמים לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומשמע התם (דא"ש) [דה"ה] קדשי קדשים ויותר יש לתרץ דהקריבו אחר הקטרת השעיר דר"ח דהא דתדיר קודס לאו לעיכובא הוא כדאיתא בפ' ט"ו דק"א ובהדיא בפ' כל התדיר דתדיר קודם אינו לעיכובא:

ד"ה מה לזר שכן אין לו תקנה אבל אונן יש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אף אני אביא כו' ומהאי טעמא נמי צריך לקמן בערל הילכתא גמירי ליה ולא כצ"ל. פי' ולא אתי בק"ו מבעל מום וטמא כמו זר משום הך פירכא טמא בקרבן צבור וכ"ג אונן יוכיח אבל זר א"ש מהך ק"ו משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן אינן מוזהרים תאמר בזר שמוזהר ועיין במסכת תענית דף י"ז ע"ב בד"ה דבר זה כו' דמתרצי בע"א:

ד"ה ומה יושב שאוכל כגון במורם כו'. פי' קדשים קלים דוקא דנאכלין בכל העיר אבל ק"ק דנאכלים לפנים מן הקלעים לא דאין ישיבה בעזרה ועיין בתוספות דיומא דף כ"ה ע"ב ד"ה אין ישיבה כו' דכתבו דלענין אכילה דצורך עבודה היא מישרא שרי וכ"כ כאן פסקי תוס':

ד"ה מה ליושב כו' ולייתי מבע"מ ומחד מהנך כו' כצ"ל:

בא"ד לא אתי מינייהו כו'. פי' דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרים והא דכתבו תוספות לעיל בד"ה אף אני כו' דלכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא כו' ת"ל דאיצטרך לטעמא דאזהרה בזר דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן בע"מ וטמא שכן מוזהרים מ"ה איצטרך לטעמא דזר נמי מוזהר יש ליישב דכוונת התוס' על סוגי' דברייתא כיון דלכתחילה לא יליף זר מבע"מ וטמא אלא שאם עבד חילל במה הצד ולמה ליה למימר ולהזכיר טעמא דאזהרה הל"ל סתמא הצד השוה שבהן שאם עבד חילל אף אני אביא זר שאם עבד חילל ואי פריך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרים ה"ל לשנות זר נמי מוזהר מוזר לא יקרב כסוגי' כל הש"ס מ"ה כתבו תוס' דאיצטרך לטעמא דאזהרה במה הצד דא"כ ליכא למילף במה הצד מהנך דאיכא למיפרך טמא בקרבן צבור וכ"ג אונן יוכיח:

ד"ה מיושב ת"ח א"כ הא דאמרינן בפ' שבועת העדות דתלמיד כו' כצ"ל:

בא"ד דהא אי אזיל לאסהודי מעיד מיושב ותו דאמרינן התם הני מילי לממונא כו' כצ"ל. פי' ואי אמרינן דטעמא דלא ליזל משום דצריך לעמוד ואי מחויב לעמוד מן התורה אין שייך כאן בזיון כיון דמצותו בכך ואפי' בדבר ממון מחויב לילך ולהעיד אלא ע"כ טעמא משום זילות':

בא"ד שילהי מצות חליצה אמר לה בתי כו' כצ"ל בתי עמודי כו' ופרש"י התם דאמר ר' חייא לההיא יבמה בתי עמודי והחלצי לו:

בא"ד הג"ה וא"ת מה ליושב כו' וליכא למימר דנילף מיושב דמלכי ב"ד כמו מיושב ת"ח דגבי מלכי ב"ד לא שייך עבודה אבל מיושב ת"ח כהן יליף:

בא"ד ומיהו איצטריך קרא כו' ותמי' לי למה לא כתבו דאיצטריך קרא לעמידה מן הצד לרבנן כדאמרינן לקמן דף י"ט ע"ב. ומדי דברי בו זכור אזכרנו בסוגי' דהתם לתרץ קושי' מה שמצאתי בשו"ת אמונת שמואל שאלה י"ט שדברי תוספות סותרים זא"ז דשם במסכת סנהדרין דף י"ט ע"ב כתבו דקבלת עדות כגמר דין דמי ובעלי דינים בעמידה ובמסכת שבועות דף ל' ע"א בד"ה שאם רצו כו' כתבו דכתחלת דין דמי ונכנס בדוחק ליישב ולענ"ד לאו קושיא הוא כלל דבמסכת שביעות כתבו תוספות אליבא דר"י דוקא דע"כ ס"ל דכתחלת דין דמי מדפליג על רבנן ואמר שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיב' דילמא הא דשמע דמושיבי' את שניהם היינו בתחלת דין ורבנן דקאמרי דמצוה שיעמדו היינו בשעת קבלת העדות דהוי כגמר דין מ"ה מצוה שיעמדו אלא ע"כ ס"ל דקבלת עדות נמי כתחלת דין דמי מ"ה כתבו תוס' התם דהך סוגיא דינאי המלן אתי דלא כר"י דלדידי' לא הוי בשעת קבלת העדות דהוי תחלת דין ולא היה צרין לעמוד כנ"ל וברור הוא:

ד"ה קסבר מפני טומאה כו' הוה מצי למימר כדבסמוך לתנא דבי ר"י כו' והא דלא קאמר הכי דלא מקשה דאי ס"ל דהן הקריבו אתי לאזהרה למה יליף מן המקדש לא יצא לילף בק"ו כיון דמצינו אזהרה מהן הקריבו וליכא למיפרך על הק"ו מ"ה קאמר דקסבר מפני טומאה נשרפה:

בא"ד ע"ב ושייך לכאן וטעית' מחמת כך לשורפו ולא יחול כו'. פי' אף ע"פ שהקרבת' באנינות לא היה צריך לשורפו דמשום זה שהקרבת' באנינות לא חללת' העבודה:

בא"ד וסוגיא זו דלא כחד כו'. פי' דהתם משמע אפי' למ"ד מפני טומאה נשרפה ס"ל דאי הקריבו באנינות שפיר עבדי דאשריף דאונן מחלל עבודה רק למ"ד באנינות נשרפה הוה הן היום בניחות' שקרבן זה לחובת היום קרבו וקדשי דורות הוא ואכלתי בלשון בתמיה דאסור לאוכלן אונן מ"ה שרפנו ולמ"ד מפני טומאה נשרפה הוה הן היום בלשון בתמיה וכי הן בניי הדיוטי' היום הקריבו אני הקרבתי וכ"ג מקריב אונן רק מפני טומאה שרפנו וכאן משמע איפכא עיין ברש"י:

בא"ד ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דהתם דרשי קרא לפי האמת דק"ו דאונן מחיל עבודה וילפינן מקרא אחרינא כו' כצ"ל. פי' דרוצים לתרץ על התמי' דלא אתי כחד מהנך תנאי דהתם דהתם דרשי אליבא דאמת דאונן מחיל עבודה מ"ה אליבא דכ"ע אי הקריבו באנינות שפיר עבדי דשרפה:

בא"ד דנפקא לן מקרא אחרינא מהך קרא לא הוה שמעינן כו' כצ"ל:

בא"ד בקונטרס הס"ד:

ד"ה והיכן מוזהר כו' מפני אנינות נשרפה שלא היו יכולין לאכל כל היום ולילה שאחריו עד למחרתו והיו שורפי' בו ביום כו' כצ"ל:

בא"ד וכשאמר לו אהרן מפני אנינות כו' כצ"ל:

בא"ד ענין זה אצל שריפה ועל כו' כצ"ל:

בא"ד דלמה היה לו להזכיר כו'. פי' אי אמרינן דבנכנס דמה לפני' כשר מהיכא תיתי לומר שאהרן טעה בזה ושרף קרבן כשר:

בא"ד וה"ר חיים תירץ כו'. פי' בשלמא אנינות לא אמר משה בפירוש נוכל לומר דאמר לאהרן בלשון בתמיה שמא מפני אנינות נשרפה וטעית אבל הן לא הובא את דמה כתיב בתורה שאמר לו הכי ולא כתיב בלשון בתמיה משמע בהדיה דאם הובא שפיר אישתריף:

תוכן העניינים

צאן קדשים על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה