אור ברסלב

צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור

דף טו:

דף טו.

רש"י ד"ה הא לאמטויי' דקאמרת כו' כצ"ל:

הדרן עלך כל הזבחים

פרק שני

תוס' ד"ה זר ואונן כו' בעל מום ושתוי יין משום דכתיב כו' כצ"ל. אבל פרועי ראש לא גרסינן כאן וגם במנחות דף ו' בד"ה שקמצו זר כו' חדא דלא כתיבי חילול בהדיא בפרועי ראש ועוד דבהדיא אסיקנא במסכת תענית דף י"ז ע"ב ובסנהדרין דף כ"ב ע"ב דהא דאיתקש פרועי ראש לשתוי יין למיתה איתקש ולא לחילול והכי הלכתא גמירי דלאחולי עבודה לא איתקש נ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' ביאת המקדש:

ד"ה טבול כו' דלא תני טמא ברישא ניחא ליה למיתני כו'. פי' ה"ל למיתני טמא תכף אחר טבול יום ומשני דניחא ליה כו' דהא לא תני ערל ג"כ ברישא אפשר לומר כיון דערל לא ילפינן מדברי תורה אלא מדברי קבלה וכל הני דקתני בתר ערל וטמא ילפינן במה מצינו מ"ה קתני לבסוף:

בא"ד ואותה טומאה לא הותרה בצבור הס"ד. פי' ואי הך סוגיא דהכא כר"ע ס"ל לא צריכא קרא לערל אפי' בקרבן צבור דהא מרבה לערל כטומאה שלא הותרה בצבור ה"ה ערל נמי אלא ע"כ סוגיא דהכא לאו כוותיה נ"ל. ומ"ו הב"ז כתב בע"א ודוחק הוא:

ד"ה אלא למעוטי כו' ועוד דגבי וינזרו כתיב חילול ולא גבי אכילת קודש כו' אף ע"ג דגבי אכילת קודש נמי כתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו וגו' הא מוקמי' להאי במס' סנהדרין דף פ"ג ע"א לאוכל את הטבל שהוא במיתה דבעתידים לתרום הכתוב מדבר:

בא"ד מאכילה בטומאה לחוד לא אתי כו'. פי' ולא לזר ששימש:

בא"ד למידרש זר מבני ישראל כו' כצ"ל:

בא"ד דבהאי קרא גופי'. פי' דבהאי קרא וינזרו כתיב טמא ששימש ואכילת טומאה נמי:

בא"ד ועוד דלקמן שילהי פרק ב"ש כו' ובאמת קושי' זו בלא"ה קשה וכן הקשו תוס' בסנהדרין דף פ"ג ומתרצי שם דאע"ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ"מ עיקרו לאו לנותר כו' עיי"ש(:) ד"ה חילול דרבים כו' ואפשר דתוספת הקשו קושי' זו הכא אגב גררא דבתירוץ דמתרצי הכי מתורץ נמי קושי' זו. והנה לפי מה שכתבו תוס' לעיל דגבי אכילת קודש בטומאה לא כתיב חילול ע"כ מוכח דתוספת נמי ס"ל הא דאמרינן בפ' ב"ש ולא יחללו בשני חילולים הכתוב מדבר אחת פסול נותר ואחת פסול טמא ע"כ מיירי מהאי ולא יחללו דכתיב גבי וינזרו מזה סייעתא למ"ו מהרש"ל שגורס שם בתוספת ד"ה חילול כו' גבי טומאה בנותר ומ"ו מהרש"א לא ניחא ליה גירסא זו אלא כגירסא שלפנינו גבי טבל בנותר וכתב שם דלפי גירסת מהרש"ל דברי תוספת שכתבו דלגבי טבל הוי נותר היקישא ולגבי טומאה הוה ג"ש קשה להולמה דאיפכא מסתברא לגירסתו ומכח זה מביא ראיה לגירסתו לאו ראיה היא כיון דעכ"פ דעיקרו בטומאה כתיב אע"ג דמוקמינן נמי בנותר ומ"ה כתבו תוס' דלגבי טומאה הוה ג"ש ולא לגבי נותר וכתבתי בקיצור והמעיין שם יבין מעצמו נ"ל:

בא"ד וגם בנותר בההוא חילול כו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה לתנא דבי ר"י כו'. פי' לתנא דבי ר"י בהאי קרא דלא יחללו לא משמע זר לפ"ז קשה נילף טמא ששימש מאכילת טומאה דבכרת דבהאי קרא גופיה דהא ידעינן לה ניקיש וק"ל:

בא"ד ועוד קשה כו'. פי' גם לתנא דבי ר"י דזר לא משמע בהאי קרא נילף נמי בע"מ מאכילת קדש דבכרת וליכא למימר לא ידעינן מהי נילף אי מזר אי מאכילת קודש דהא זר לא משמע בהאי קרא א"כ נילף טמא ששימש ובע"מ מאכילת קודש קושיא זו מבעל מום יש ליישב דמש"ה ילפינן בע"מ מטמא ששימש דפסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף וכעין זה משני תוספת התם בד"ה חילול כו' ע"ש:

בא"ד והקשה לרבינו כו'. וקושיא זו הקשו לקמן דף מ"ו ע"א והניחו בתימא ול"נ דתמי' דלקמן מה שכתבו תוס' דהא איצטריך חילול לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא תמי' זו תירוץ לקושיא זו וחדא מתורץ בחברתה דאי לא הוה ג"ש חילול חילול הוה אמרינן דהא דכתיב לא יחללו לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ולא אחלול נותר והשתא דאיכא ג"ש מוקמי' נמי אחילול נותר ועיקר קרא בטומאה כתיב ולנותר לחוד לא אתי דאם כן ליכתוב בלשון יחיד והוה נמי ילפינן נותר מיניה בג"ש חילול חילול אלא ע"כ אתי נמי לאגמורי מיתה בטמא ששימש:

ד"ה אתיא בק"ו כו' משתויי יין ופרועי ראש וי"ל דלא קשיא מידי כו' כצ"ל:

בא"ד וצ"ע אמאי לא כו'. פי' מבינייהו מיושב ומזר דכי אמרת מה ליושב שכן פסול לעדות זר תוכיח:

תוכן העניינים

צאן קדשים על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה