צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף ט.
גמרא שם דילמא במותר אשם כתיב כו'. אין למידק הא משני לעיל דדוחין ק"ק אצל קדשים קלים ואין דוחין כו' הכא נמי נימא דוחין קדשים קלים אצל ק"ק ואין דוחין אשם שהוא קדשי קדשים אצל קדשים קלים אבל לפי מה שפירשו תוס' בד"ה דילמא במותר אשם כו' דלאו שיהא לזבח השלמים פריך אלא שיעקור שם אשם ממנו כו' ניחא:
רש"י ד"ה דוחין קדשים כו' עולה הס"ד:
ד"ה ליהוי כו' הוא הס"ד:
ד"ה בכור כו' מדות הס"ד ע"ש דף צ"א ד"ה במעשר בהמה כו' דהאי לא יגאל כו' כצ"ל:
ד"ה לא זימנו לפסח ראשון הס"ד ואח"כ ד"ה מלתייהו כו' ושייך למע"ל:
תוס' ד"ה למאי נ"מ אחר שחיטה אלא יגאל כו'. ויש ליישב דמשכחת ליה כגון ששחט רוב שנים לשם מעשר ועדיין מפרכסת ומכר או גאל בעודה מפרכסת דהרי היא כחיה לכל דבריה אפילו לענין תמורה וה"ה לענין גאולה או מכירה ומילקי עליה וכ"כ תוס' התם:
בד"ה הא לאחר שחיטה כו'. וכ"כ תוספות במס' ב"ק דף ע"ו ע"א בד"ה שחיטה שאינה ראוי' דבשחט רוב שנים ועדיין מפרכסת דהרי היא כחיה לכ"ע עיי"ש נ"ל:
ד"ה דילמא במותר אם כו' כדדרשינן ליה בכלל ופרט ולעולם קרב עולה כו' כצ"ל. פי' כמו דס"ד דדרשינן בכלל ופרט והוה הני תיבות פרודות דלזבח כלל ושלמים פרט אף ע"ג דמסתבר יותר דדבוקות הם מדלא כתיב לזבח או שלמים או ושלמים אפ"ה ס"ד דדרשינן ה"ה לענין מותר השם דילמא דרשינן הכי שיעקור שמו לשם זבח אחר או לשם שלמים אבל אי דרשינן בריבוי ומיעוט השני תיבות דבוקות הן ומשמע שתהא לזבח שלמים ובמותר אשם לא שייך למימר הכי לקושית התוס' נ"ל:
בא"ד שנתערבו עורות כו' כצ"ל:
בא"ד ממש ומוקי לה כו' כצ"ל:
בא"ד דשמעתין נמי היינו מותר הפסח כו'. ובמנחות דף פ"ג ע"ב בד"ה ושלמים כו' כתבו תוספות ושלמים הבאים מחמת פסח דשמעתי' ע"כ לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא וצ"ע:
בא"ד רגילות התנא כמו והתעלמת כו'. פי' אף ע"ג דהתם ילפינן כ"א מקרא אחרינא כהן בבה"ק ושלו מרובה משל חבירו אפ"ה כולל כל הג' מפסוק והתעלמת ה"ה הכא: