צאן קדשים על בכורות· רבי אברהם חיים שור
דף נא:
גמרא בנו פדוי לכשיתן ומה טעם כו' כצ"ל:
שם ביש עבדת הילכך כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה בזה אחר זה ולכהן אחד הכי תני' כו' כצ"ל. פי' שנתנן החמשה סלעים לכהן אחד רק שלא נתנן כל החמשה סלעים בפעם אחד רק זו אחר זו וכן מצאתי בתוספת:
תוס' ד"ה אמר עולא כו' אלא לר"ל כו'. פירוש כיון דאיצטרך לעולא לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות ע"כ כר"ל סבירא ליה דלא אלימא שטרא וכשנתן לו השתא הוי פרעון בשביל פדיון בנו ומשום הכי ד"ת בנו פדוי אלא משום שלא יאמרו אבל לר"י דסבירא ליה דאלימא שטרא אם כן כשנתן לו משום חיוב השטר נתן ולא משום פדיון ולא איצטרך לטעמא משום שלא יאמרו:
בא"ד ויש ליישב כו'. עיין בתוספת בקדושין מה שמיישבו:
ד"ה אבל חכמים אומרים כו' תימא דמתני' נמי כו'. פירוש למה אמר ר"נ אבל חכמים אומרים תיפוק ליה דמסתמא דמתניתן נמי שמעינן דאין בנו פדוי ודלא כהאי תנא:
בא"ד ויש לדחות דאפשר דר"נ סבירא ליה הא דתני במתני' אינו פדוי היינו עד שיתן לו ואתא מתני' לאשמעינן כו' כצ"ל. ולי נראה ליישב בדרך אחר דהאי תנא תני קמיה דר"נ דבנו פדוי לכשיתן היינו בשעת נתינה אמר לכהן הילך בפדיון בני ומשום הכי בנו פדוי ומשום הכי אמר לו ר"נ דחכמים פליגי וסבירא להו דאין בנו פדוי משמע דליתא ליה תקנתא וכפרש"י במתניתין וסברא זו כתב בה"ג והובא בטי"ד סימן ש"ה אבל ממתני' ליכא למשמע הא דאפשר לפרש במתניתין דמשום שחייב ליתן לו מכח השטר משום הכי אין בנו פדוי אבל כשאמר הילך בפדיון אפשר דתנא דמתניתין נמי סבירא ליה דבנו פדוי דבמתניתין תני חייב ליתן לו משמע מכח חיוב השטר חייב ליתן לו ומשום הכי אין בנו פדוי אבל חכמים אמרו סתמא אין בנו פדוי משמע דליכא תקנתא:
ד"ה הילכך אין בנו כו' שיחזרו לו כיון דאיכא כו' כצ"ל:
בא"ד כמו זבין ולא איצטריך ליה לזוזי כו'. ויש לדקדק דהא התם (דצ"ז ע"א) ד"ה זבין כו' כתבו תוספת דוקא שגילה דעתו בשעת המכר ואמר בפירוש דלזבן תורי קא זבין להו דאי שתיק הוי דברים שבלב ואין לדחות דהכא כיון דאיכא היכרא למילתא דקא אזיל ואתי קמיה והוי כאלו אמר בפירוש דהא התם נמי איירי דאינם יודעים שהיה חפץ לקנות שדה"פ ואפילו הכי כתבו תוספת דצריך שיאמר בפירוש דוקא ויש ליישב בדוחק:
בא"ד כהנים שלא יתנו אלא כו' כצ"ל:
ד"ה ולא בראוי כו' דאין לה בראוי אבל שם פירשנו דאף על פי כו' כצ"ל:
בא"ד לכושל שבהן כו'. פירוש דהיינו כתובת אשה כו':
בא"ד גובה ממלוה שהיא ביד אחרים ואין לומר דההוא כרבי אתיא אבל לרבנן הוי מלוה ראויה דהא כו' כצ"ל. פירוש דרבי סבירא ליה התם דבכור נוטל פי שנים במלוה:
בא"ד מטלטלי אפילו מיני' כו'. פי' כ"ש דלר' מאיר לא משתעביד לה מטלטלי דיתמי:
בא"ד שיהא יבם כמו מיניה מנ"ל דלרבנן דר"מ כו' כצ"ל. פירוש דילמא מן היבם ס"ל לרבנן דאינו גובה אבל מיניה גובה אלא ע"כ דיבם הוה כמו מיניה וכיון דס"ל לרבנן דמן היבם אינו גובה ה"ה מיניה:
בא"ד ועוד דא"כ כו'. פירוש וקאי אדלעיל דאם כן דההיא משנה דהכותב דרבי מאיר הוא ומשום דס"ל דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב:
בא"ד דיתמי וחומרא דרבי נתן נמי אין כאן דהא כו' כצ"ל. ומ"ו מהרש"א גורס גירסא אחרינא כמו שנדפס בצדו ואינו מן הצורך:
בא"ד שבועה מסתבר דאתא כו' כצ"ל:
בא"ד רבנן לרבי נתן כו' כצ"ל:
בא"ד בממון זה שיש ביד אחר יותר ממה שיש כו' כצ"ל:
בא"ד לפי שאינה ביד היתומים יש בהם כח האשה ובעל חוב יותר כו' כצ"ל:
בא"ד מדרבי נתן דמהאי טעמא דחשבינן ליה לקרקע שגבו יתומים משועבדים מהאי טעמא חשבינן למטלטלי דהוי כאלו אביהם גבאן כו' כצ"ל:
בא"ד דיתמי ותקנו נמי שתגבה אפילו ממלוה כו' כצ"ל:
בא"ד ואף על פי שאמרתי שגובה ממלוה דיתמי מכח תקנה כו' כצ"ל: