צאן קדשים על בכורות· רבי אברהם חיים שור
דף לז.
רש"י ד"ה ינכה והוא יטיל קצת מדמים הס"ד ואח"כ ד"ה בכור בתמי' ולימא ליה כו' כצ"ל:
ד"ה טבלים אמאי יטול קצת לימא ליה כו'. דברי רש"י בדיבור זה ובדיבור שלאחריו ד"ה יי"נ כו' דכתב נמי בלשון קושיא קשה להולמן ונראה לי דהכי גרסינן טבלים אמאי יטול קצת לימא ליה מאי אפסדתך ומשני דאמר ליה מוכר ללוקח אי כו' כצ"ל:
ד"ה יין נסך אמאי יטול קצת ומשני כגון דלא כו' כצ"ל:
בא"ד ומכרן דאמ' ליה אי כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ר"י אומר כו' דלעיל דאיירי במומחה כו' כצ"ל:
בא"ד במומחה כו' פריך שפיר מה שיעור כו' כצ"ל:
ד"ה יין נסך כו' לא חשיב נפש קצה בו כו'. ורש"י דכתב התם דיי"נ נפש קצה בו אפשר דס"ל כתירוץ שני דתוספת דהכא איירי ע"י תערובות כשר ומשום הכי אין נפש קצה בו:
הדרן עלך כל פסולי המוקדשין.
על אלו פרק ששי.
גמ' כל מום רע ריבויא הוא. וכתב מ"ו מהרש"א בחומש הביא רש"י דרש' כלל ופרט למה הניח תלמוד ערוך דהא לא קאי הכא במסקנא ויש ליישב דלמאי דמסיק נמי כל מום רע ריבוי' קאי נמי הכלל ופרט לרבות כל הדומה לפרט כו' והכי משמע דקאי נמי הכלל ופרט מדלא קאמר אלא כל מום רע כו' עכ"ל. ותמיה לי על מ"ו מהרש"א שלא ראה מה שכתב רש"י הכא בד"ה רבוי' הוא כו' וז"ל דכתב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט משמע דרש"י ס"ל דלא קאי במסקנא דרשת כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. ומה שדייק מדלא קאמר אלא כל מום רע דהא בקדושין (דכ"ד) דרשי' נמי כה"ג כמו שכתבו תוספת ומסקינן התם ישלחנו ריבוי' הוא ופרש"י נמי התם אין לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל והתם לא קאמר נמי אלא ישלחנו ריבה ואפ"ה כתב רש"י בפירוש דלא דרשי' בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט. ונראה לי ליישב בדרך אחר דהא בלאו הכי יש לדקדק דפריך ואימא מה הפרט מפורש כו'. מהיכא תיתי לומר דבעינן שיהא דומיא דפרט מג' צדדים שיהא נמי בוטל ממלאכתו אלא ע"כ צ"ל דאדרבא מ"ה פריך כיון דבכל מקום דדרשינן בכלל ופרט אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ליה כדאמרינן במסכת נזיר (דל"ה ע"ב) והשתא דאמרת דבעינן שיהא דומיא דפרט בשני צדדי' שיהא מום שבגלוי ואינו חוזר משמע דלא דמי לשאר כללי ופרטי פריך שפיר ואימ' בעינן נמי שיהא דומיא דפרט ממש בג' צדדים שיהא בוטל ממלאכתו נמי ומסיק השתא דלא דרשי' בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט דכל ריבויא הוא ופריך השתא דדרשי' בריבוי ומיעוט אימא לא ממעטינן אלא חדא מום עובר ומרבינן מום שבסתר ומשני מום רע ממעט מום שבסתר דלא מיקרי מום רע ופריך ואימא מרבינן מום עובר וממעטינן מום שבסתר ומשני מפקא מק"ו ובשנוי' בתרא משני אליבא דאמת איבעית אימא לעולם דדרשי' בכלל ופרט וכלל ולא בריבוי ומיעוט וריבוי והא דבעינן דומיא דפרט מב' צדדים שבגלוי (ואנו) [צאן קדשים: ואינו] חוזרים לאו משום דלא דמי לשאר כללי ופרטי אלא משום דכתי' תרי פרטי פסח ועור וכל היכא דכתיב תרי פרטי בעינא דומיא מב' צדדים לכל פרט מצד א' כדאמרי' במסכת נזיר (דל"ה ע"ב) ולפ"ז צדקו דברי רש"י שהביא בחומש דרשת כלל ופרט אליבא דמסקנא דהכא ובזה נמי מיושב קושית מ"ו מהרש"א מה שהניח בצ"ע על תוספת ע"ב ד"ה השתא מיפרק כו' ע' שם כנ"ל ברור ונכון:
רש"י ד"ה אלמא כו' משמיעה הס"ד וכצ"ל:
תוס' ד"ה מה הפרט כו' משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן כו'. יש לדקדק דמשמע הא דפסלינן ניטלו שיניו גבי אדם משום מראית העין היינו משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וחד טעמא הוא ולקמן (דמ"ג ע"ב) עביד איכא בינייהו בין מומין הפסולי' באדם משום מראית העין ובין מומין הפסולים משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וצ"ע:
בא"ד בחוטין החיצונות כו' כצ"ל: