אור ברסלב
פתחי שערים סוגיא דחציצה

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

סוגיא דחציצה

דרוש כב

גרסינן בעירובין (דף ד ע"ב) חציצין דאורייתא נינהו דכתיב ורחץ את כל בשרו במים שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו למים וכו' לכאורה יש לתמוה מאוד דלמה כשהקשה המקשן על הא דאמר חציצה הלל"מ הא דאורייתא הוא מקרא דורחץ במים וכו' והוא בפ' ויקרא טו ולמה לא הקשה מקרא דמקודם ויקרא ו פסוק ג ומכנסי בד ילבש על בשרו דדריש מקרא זה בזבחים (דף יט) שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבין הבגדים ועיין בפירש"י בחומש שם בפסוק ג ועיין בערכין (דף ג) דמביא פסוק זה ועיין בתוס' שם דגבי תפילין פסול חציצה דכתיב והי' לך לאות ולא לאחרים לאות ועיין בב"י לאו"ח (סי' כז) דמביא בשם הרא"ש דגבי תפילין פסול חציצה מקרא דכתיב לאות על ידך שלא יהי' דבר חוצץ בינו לידו כדדרשינן ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבשרו וכן דרשינן לטוטפות בין עיניך שלא יהי' דבר חוצץ בין תפילין לעיניך עש"ה עכ"פ קשה מנ"ל להמקשן דהא דאמר רב חציצין הלל"מ קאי על טבילה וע"ז הקשה דאורייתא הוא מקרא דורחץ הא י"ל דקאי החציצה על בגדי כהונה או על לקיחת הכהן להכלי כמו שפרש"י לקמן (דף קג ע"ב) ד"ה ותיפוק לי' וכו' משום דחייץ וכו' ואנן ולקח בעצמו בעינן וכו' וכן פרש"י בזבחים (דף יט ע"א) ד"ה ותיפוק לי' וכו' ע"ש או על תפילין:

וביותר קשה ניהי די"ל כיון דאמר סתם חציצה הללמ"מ קאי על כולם אבל יקשה דהו"ל להביא קרא דמוקדם בקרא. ועוד קשיא לי דבאמת מוכח מכל הסוגיות דזה דבעינן דוקא רובו ומקפיד אבל אם אינו מקפיד לא הוה חציצה מה"ת הכל לענין טבילה אבל לענין שאר דברים כגון לענין בגדי כהונה או תפילין אף במיעוט חוצץ כדאמר במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ אף שמיעוט הגוף הוא וכן ולקח הכלי ביד אף שהוא מיעוט הגוף מה"ת הוה חציצה וכן משמע מדהביא זה הדין דר' יצחק דרובו ומקפיד בכל הש"ס רק לענין טבילה משמע דמה"ת פוסל חציצה אפילו בכ"ש בבגדי כהונה וכדומה (שוב ראיתי בס' גאון יעקב על עירובין דכתיב שם דגבי טבילה יש הלכתא רובו ומקפיד בעינן משא"כ הכא בבגדים דלית הלכתא וכו' וגם ראיתי בשו"ת מהרי"א הלוי עטינגא (סימן מה) דפלפל על שבות יעקב בתשובה (סי' סה) בזה] ומהאי טעמא לא ידעתי מה דקשיא לי' בשו"ת שבות יעקב (סי' סט) על הא דאיתא ביו"ד (סימן קצא ס"יז) והוא מדברי רבינו ירוחם דמי שאומנתו להיות קצב וידיו מלוכלכות בדם אינו חוצץ שרוב ב"א זו אין מקפידין הא בפסחים (דף סה) ובזבחים (דף לה) מקשי הש"ס על כהנים דהולכין בדם דהוה חציצה ומשני דאיירי בלח ומשמע אבל ביבש אף דשבח הוא לבני אהרן מכ"מ מקפידין וחוצץ ע"ש:

ונלע"ד אך דלק"מ דבשלמא לענין חציצה של טבילה דהי' הלל"מ דתליא ברובו ומקפיד שפיר י"ל דאם אומנתו בכך ואין מקפיד מותר לטבול משא"כ לענין כהן דבעינן שלא יהי' חציצה בינו לד"א לאו לענין טבילה ממילא לא הי' הלכה בזה כלל דתליא במקפיד שפיר קאמר דוקא לח אינו חוצץ אבל יבש חוצץ בעצם ואין נ"מ אי קפיד אי לא וכן בזבחים (דף צח) גבי דם ורבב על בגדו לענין טבילה איירי וברור הוא:

ולפ"ז ממילא כשהי' מקשה מכהן או מתפילין לא הי' מתרץ זהו התירוץ אלא כדר"י רובו ומקפיד וכו' דע"ז הי' הלל"מ ז"א דע"ז לא הי' הלל"מ כלל והי' צריך לתרץ דקאי לענין טבילה ורובו המקפיד בעינן כנזכר ולכך שפיר מפרש לענין טבילה אך על המקשן קצת קשה דהוא לא ידע מזה ויש ליישב. ואין להקשות על מש"כ דבכהן לא תליא כלל במקפיד ואף אם אינו מקפיד חוצץ א"כ מאי האי דאמר בזבחים (דף יט) כינה מהו שתחוץ וכו' כיון דאתי ואזלי רבותא הוא ולא חייצי או דילמא כיון דקפיד עלה חייצי וכו' הא לא תליא כלל במקפיד ומאי קאמר רבותא הא מ"מ חייץ בעצם אולם י"ל למאי דאמר ביבמות (דף עח) אמר רב כהנא אפילו למ"ד דבעינן רובו המקפיד אבל כולו אף שאינו מקפיד הוה חציצה ומ"מ היכי דהוא רבותא לא חייץ אף שהוא כולו אף דלא חליא כלל בהקפדה ואף כדלא מקפיד חייץ מ"מ ברבותא לא איכפת לן וה"ה בבגדי כהונה אף דלא תליא במקפיד מ"מ ברבותא לא איכפת לן החציצה ואמר או דילמא כיון דאיקפד לא איקרי רבותא כלל כנ"ל:

ובאמת אילו נאמר דגם בבגדי כהונה הי' הלל"מ דבעי רובו ומקפיד הי' מיושב בזה דברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלי המקדש הלכה ז') דכתב צריך שלא יהי' אבק ולא יכניס ידו וכו' ואם הי' שם אחד מכל אלו עבודתו כשרה ועיין בכ"מ דהרי צריך להיות דפסולה מצד ספק דאורייתא לחומרא [ועיין בס' קרן אורה על זבחים שם] אולם אי נאמר דמיעוט המקפיד גבי בגדי כהונה ג"כ רק דרבנן ניחא שפיר דכתב דהוה ספק דרבנן אך מכל הסוגיות לא משמע כן.

אולם ראיתי ברמב"ם (פ"י מה' כלי המקדש הלכה ו) דכתב וז"ל נאמר בבגדי כהונה על בשרו ולבשם מלמד שלא יהי' דבר חוצץ בין בשרו לבגדים וכו' וזהו לכאורה יותר תמוה דקרא זה כתיב בפרשת אחרי (טו) ולמד לא מביא הרמב"ם קרא דפ' צו (ו) ומכנסי בד ילבש על בשרו דהוא מוקדם גם קשה דהוא נגד הסוגיא דבזבחים (דף יט) ובערכין (דף ג) מביא קרא דילבש על בשרו על בגדי כהונה וצ"ל לפי הנ"ל דרמב"ם הי' לו גירסא בזבחים קרא דעל בשרו ולבשם וע"כ הגירסא רק כך דאל"כ רק מקרא דויקרא ו א"כ קשה כנ"ל למה כאן פריך מקרא דטבילה המאוחר ולמה לא מביא הקרא דבגדי כהונה ולפרוך מיניה וע"כ דלכך פריך מטבילה משום דהוא מוקדם בקרא דפ' מצורע (טו) ואילו הי' מקשה מבגדי כהונה הי' לו לפרוך מקרא המאוחר פ' אחרי (טז) אבל באמת צריך להבין למה לא מוכח חציצה מקרא דפ' צו (ו) וכמו שפרש"י וצ"ע גם עדיין יש להעיר דהי' לו לפרוך מתפילין דכתיב בפ' בא והי' לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך וד' יאיר עיני:

ובדברינו אלה דאם לא הי' הלכה למ"מ הוה חציצה אפילו במיעוט י"ל וליישב מה דהקשו בתוס' לשיטת רש"י דבשרו אפילו מיעוט חוצץ הא ביבמות (דף עח) אמר דכולו חוצץ באינו מקפיד ולהנ"ל ביותר הו"ל לאקשויי הא בבשרו אפילו מיעוט הוה חציצה (ודע דהלשון אדרבה שכתבו בתוס' לא הבנתי] ועוד הקשו מזבחים (דף צח):

עוד הקשיתי קושיא דלמה כאן אמר כי אתיא הלכתא לרובו ולמיעוטו המקפיד ומשמע דהללמ"מ כך נאמר דרובו ומקפיד הוה חציצה ורובו שאינו מקפיד או מיעוט המקפיד לא הוה חציצה ולמה לא קאמר בקיצור דאתיא הלכתא לרובו ומקפיד ותו לא ובאמת בסוכה (דף ק) קאמר סתם הלכתא לכדר"י:

לכן נלע"ד משום דלכאורה יש להקשות ניהי דמה"ת הלל"מ דבעי רובו ומקפיד מ"מ אפילו מיעוט המקפיד יהי' אסור עכ"פ מצד ח"ש דקיי"ל דאסור מה"ת דחזי לאיצטרופי ועיין שבת (דף עד) ואפילו לדעת הסמ"ג דהטעם דר"י דח"ש אסור מה"ת הוא כיון דכתב קרא לא יאכל משמע כ"ש רק דההלכתא אמרה דבעינן כזית ממילא לענין איסור קאי כמו דמשמע מקרא ע"ש א"כ כמו כן כאן נמי למש"כ דסתם חציצה דקרא היינו כ"ש רק דהלל"מ אפקי' לרובו ומקפיד ממילא צ"ל דאפילו מיעוט המקפיד יהי' אסור מה"ת מצד ח"ש ועיין מל"מ פ"ג מה' חמץ. ולפ"ז שפיר י"ל דלכך קאמר כי אתי הלכתא לרובו ומקפיד ולמיעוט וכו' והיינו למאי שהקשה בשו"ת חוות יאיר (סי' טו) למה בכל ח"ש אסור מה"ת וגבי שבת מותר להוציא שתי אמות וכן לילך אלף אמה ול"א ח"ש אסור מה"ת ותירץ דשאני התם דהתורה כתבה בהדיא דוקא ד"א אסור וכן אלפים אמה אסור עש"ה באריכות וכבר כתבתי מזה במס' שבת (דף ב) מזה עש"ה ולפ"ז ה"נ ההלכתא אמרה בפירוש רובו המקפיד אסור ומיעוט המקפיד מותר ול"ש בזה ח"ש כנזכר:

ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל סובר דהלל"מ דרובו ומקפיד הי' על בשרו ג"כ רק דמיעוט המקפיד לא הי' הלל"מ רק על שערו אבל על גופו לא הי' מפורש זה הלכה וממילא אתיא דגם מיעוט המקפיד אסור מצד ח"ש דאסור מה"ת כיון דלא מפורש ההיפך (ועיין תוס' רי"ד בעירובין מהדורא ג דכתב דבבשר אפילו מיעוט המקפיד אסור מה"ת] וממילא כיון דמצד ח"ש הוא אתיא דלמ"ד ח"ש מותר מה"ת גם רש"י מודה דמיעוט המקפיד מותר ממילא ל"ק מזבחים (דף צח) ומיבמות (דף עח) דאולי התם קאי למ"ד דח"ש מותר מה"ת:

ועכ"פ למש"כ דנלע"ד דבתפילין ובגדי כהונה ולולב וכן ולקח הכלי דכהן לא הי' הלל"מ ע"ז דבעינן רובו ומקפיד ממילא מיושב כל הקושיות של שו"ת שבות יעקב (סי' סט) וז"ל צל"ע ביו"ד (סי' קצח ס"יו) מי שאומנתו להיות שוחט וידיו מלוכלך בדם אינו חוצץ ולמה בפסחים (דף סה) ובזבחים (דף לה) אמר שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשה הש"ס והא הוה חציצה ומשני לח הוא ואינו חוצץ משמע דיבש חוצץ אף שאין מקפידין [וכבר כתבתי ליישב] אך לדעתי קשה להבין קושיתו אפילו אם נאמר דאין חילוק הרי מ"מ מצינו ביבמות (דף עח) דאמר כי אר"י רובו ומקפיד וכו' אבל כולו אף שאינו מקפיד חוצץ מה"ת ע"ש א"כ בשלמא הכא בטבילה דהוה רק מיעוט המקפיד ואסור רק מצד הקפדה ולכך אמרינן בשוחט שאין מקפיד לא איכפת לן במיעוט משא"כ התם דהוה חציצה על כל פיסת הרגל וא"כ הוה כולו דלא הוה עמידה ע"ג קרקע כלל כמו שאמרו בזבחים (דף כד) ועיין לקמן (דף קד) גבי בוזקין מלח וכו' וממילא אפילו לא מקפיד הוה חציצה ולכך אפילו בכהנים שבח הוא וכו' מ"מ הוה חציצה:

עוד כתב שם ודוחק לומר כיון דצריך לעמוד רגלי בלי חציצה וגזרו ברובו שאינו מקפיד וזהו לא הוה רובו וגם אפשר דלא גזרו שבות במקדש ע"ש קשה ע"ז דאדרבה דלא הוה רובו רק כולו ומש"כ דלא גזרו שבות במקדש קשה מלקמן (דף קג) ומזבחים (דף יט) דפריך ותיפוק לי' דהוה חציצה והיינו דקשה אגמי ואצלצול קטן וכו' וקשה הא ממ"נ זהו הוה רק מיעוט המקפיד וא"כ כיון דהוא רק מצד גזירה שוב אמרינן בזה אין שבות במקדש ולא הוה חציצה ואפשר לומר דמ"מ שפיר פריך למש"כ התוס' לקמן (דף לה) ד"ה בעי סכינא וכו' ואינו נראה וכו' וכתב עלה הברטנורה דשני שבותין גזרו בבהש"מ ע"ש ובשו"ת הגאון רע"א זצ"ל (סימן קנט) חידש דה"ה במקדש דלא גזרינן שבות במקדש אבל שני שבותים גזרינן ועמש"כ בחדושי בסוגיא דהואיל ולפ"ז שפיר פריך והא הוה חציצה והוה שני שבותים וגזרינן:

ובזה מיושב מה דמקשין דלמה פרש"י דאגמי נמי שייך הקושיא עיין בשו"ת עולת יצחק (סי' קע) ולהנ"ל הקושיא רק מגמי דהוה ב' שבותים ולמה מותר אבל מצלצול קטן ל"ק דהוה רק חציצה לחוד וממילא אין שבות במקדש [ועמש"כ בחדושי לר"ה דף כט]:

ובזה אמרתי ליישב קושית סא כען וראשונים במאי דפריך בגמרא שם ובזבחים (דף יט) ולר"י למה לא אשמעינן צלצול קטן דשרי הא רוצה לאשמעינן דאין שבות במקדש אף דאיכא גזירה דשחיקת סימנים [ועמש"כ לקמן דף קד] ולפי דברינו שפיר הקושיא לשמעינן צלצול קטן דמותר דלא הוה יתור בגדים וכן ממילא שמעית מיניה דאין שבות במקדש כיון דהוה חציצה ואיירי בימין ובמקום עבודה ורק דהוה מיעוט המקפיד וגזרו משום רובו המקפיד ואין שבות במקדש ולכך מותר ואנא ידענא ג"כ דאין שבות במקדש אפילו על רפואה. אך לפ"ז קשה מאי פרש"י דהקושיא ותיפוק לי' משום חציצה קאי בין אגמי ובין אצלצול קטן הא אצלצול קטן ל"ק דהיה חציצה כיון דאין שבות במקדש והקושיא רק על גמי כנזכר:

ואפשר לומר דהקושיא על צלצול קטן היכי דהי' על כל היד ולמאי דאמר ביבמות (דף עח) דכולו חוצץ ע"פ דין לא מצד גזירה ור"י אמר סתם דליכא משום יתור בגדים ומותר אפילו אם הוא על כל היד אולם לרש"י לשיטתו דהדין דמיעוט המקפיד מותר מה"ת נאמר רק על שערו ולא אבשר א"כ הכא דבבשר איירי שפיר מקשי דהרי הוה חציצה מה"ת [ועמש"כ לקמן דף קד) מזה לישב] אש ובזה יש ליישב קצת דברי רש"י בזבחים (דף יט) דפירש דהקושיא ותיפוק לי' משום חציצה קאי רק לר"י ע"ש ומקשין למה לא פירש דקאי גם להמתניתן דגמי בל"ז הוה חציצה [עיין בצאן קדשים מזה] ולדברינו י"ל כך דאמתניתן ל"ק די"ל כיון דהוה מיעוט המקפיד והוא רק מצד גזירה ואין שבות במקדש משא"כ לר"י לשיטתו דס"ל דח"ש אסור מה"ת ממילא מיעוט המקפיד מה"ת אסור ושפיר כתב רש"י דהקושיא לר"י לשיטתו דס"ל ח"ש אסור מה"ת. שוב ראיתי דבזה דאין שבות במקדש יש לדבר הרבה בזה דהמהרש"א בשבת (דף מב) כתב דאין שבות במקדש שייך רק לענין מלאכה אבל לא לשאר דברים ועיין בכו"פ (סי' נח סק"ה) ועיין בפמ"ג לאו"ח (סי' תרכב) באשל אברהם ועיין בשו"ת טוב טעם ודעת (סי' קלה) ועמש"כ בחדושי לחולין (דף יא) מזה ועיין בשו"ת ריב"ש (סי' קסג) ובשו"ת עין יצחק מהגאון מקאוונא חיו"ד (סי' ט):

עוד כתב בשו"ת שבות יעקב הנ"ל ותו דהא להדיא איתא בזבחים (דף צח) אמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא וכו' משמע דוקא על בגדו אבל על בשרו חוצץ ומאוד תמוה לי שהרי להיפך מדברי התוס' כאן ד"ה דבר תורה וכו' דהקשו על רש"י דס"ל דעל בשרה אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ שהרי בפרק דם חטאת קאמר דם שעל בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ופירש מהר"ם לובלין בסוכה (דף ו) דהיינו דמשמע לתוס' כי היכי דבחציצת בגדים מחלקין בין מקפיד לשאינו מקפיד ה"ה בבשר תליא בהקפדה דכתבו התוס' להדיא דאין חילוק בין בגד לבשר:

ודע דנסתפקתי בהא דקיי"ל דרובו המקפיד בעי אבל מיעוט שאינו מקפיד לא גזרינן דהוי גזירה לגזירה היכי הדין בכתמים דהוי דרבנן והי' רובו שאינו מקפיד אי גזרינן מצד חשש דרובו ומקפיד כיון דרובו מקפיד ג"כ הוי כאן דרבנן דכתמים דרבנן וצ"ע:

עוד כתב השבו"י הנ"ל להקשות על הלכות קטנות דכתב שמוהל שידיו מלוכלכות בדם יבש אינו חוצץ בנטילה מהא דאמרינן שבח הוא לבני אהרן וכו' ה"נ י"ל שבח הוא למוהל ואינו מקפיד ואינו חוצץ והא גבי כהנים עצמם הוי חציצה אם הוא דם יבש ול"א דאינו מקפיד כיון דשבת הוא וכו' עיי"ש ונלענ"ד דזה לק"מ דדוקא בכהנים דלא תליא בהקפדה כנזכר משא"כ בנטילה דיש לו דין טבילה ותליא במקפיד ולכך כיון דאינו מקפיד דשבת הוא לו שידיו מלוכלכות בדם לא הוי חציצה אף ביבש וכמש"כ למעלה דהלל"מ לא נאמרה רק בטבילה כנ"ל:

והנה אם נאמר דלא כדברינו רק דבכל מקום תליא במקפיד יש ליישב בזה קושית התוס' זבחים (דף קי) ד"ה מין במינו דהקשו דלמה אמרינן לעיל דעל רגל חבירו פסול העבודה אף דהוי מב"מ ע"ש ולולי דבריהם הקדושים י"ל דהטעם דמין במינו אינו חוצץ הוא מצד כיון דמב"מ הוא אינו מקפיד ולפ"ז כ"ז שייך ברובו מצד דלעולם לא מקפיד הוא משא"כ בכולו דאמרינן ביבמות (דף עח) דכולו אף שאינו מקפיד הוי חציצה וממילא אפילו במב"מ הוה חציצה אם הי' כולו והתם על רגל חבירו דהוי כולו לכך הוי חציצה:

ובזה הבנתי שפיר דברי התוס' בבכורות (דף ט ע"א) ד"ה אמר ר"א תימא וכו' י"ל מקצת פנוי טפי איכא למימר מב"מ אינו חוצץ ולכאורה מאי נפ"מ ולהנ"ל י"ל שפיר דהטעם דמב"מ אינו חוצץ משום דאינו מקפיד וכ"ז באיכא קצת פנוי עכ"פ והוי רובו שאינו מקפיד משא"כ בכולו חוצץ אף מב"מ דהוי כולו שאינו מקפיד וחוצץ כנ"ל ביבמות (דף עח) ובזה יש ליישב מה דקשה שם ביבמות מאי פריך הא י"ל דמין במינו אינו חוצץ ולהנ"ל א"ש דהטעם דמקרי אינו מקפיד משא"כ בכולו דלא תליא במקפיד שפיר פריך דהוי חציצה:

ובילדותי אמרתי לפרש בהא דאמר רב כהנא שם ביבמות דרובו שאינו מקפיד אינו חוצץ ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ וכו' והנה הרמב"ם השמיט דין זה ולא ראיתי מי שהעיר בזה וגם כל הראשונים לא ראיתי מי שהביא זה והלא דבר הוא ואמרתי דסברתו כך דלכאורה לא הי' צריך לחלק בין רובו או כולו דבכ"מ מצינו דרובו ככולו רק הטעם בזה י"ל כך דהנה מקשין דלמה הדין ברובו שאינו מקפיד הוי רק חציצה מדרבנן ולכך לא גזרו מיעוט שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד משום דהוי גזירה לגזירה הא מ"מ אליבא דאמת כשחכמים כבר אמרו דרובו שאינו מקפיד הוי חציצה א"כ מקפיד ע"ז שלא תהא החציצה הזאת ממילא הוי רובו המקפיד דמאי נפ"מ לי מאיזה טעם מקפיד דמ"מ הוא מקפיד שלא תהא זאת החציצה ממילא לעולם אליבא דאמת הוי רובו ומקפיד ומה"ת אסור דהוי חציצה וממילא תו יש לגזור אפילו מיעוט שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד אולם י"ל כיון דהוא מקפיד רק מצד הדין דלא מהני טבילה ברובו שאינו מקפיד א"כ אינו מקפיד רק ע"ז הקצת שיש יותר מן המיעוט וממילא שוב הוי מיעוט המקפיד שאינו אסור רק מדרבנן דבשלמא אם רובו ומקפיד עליו בעצם הרי מקפיד עליו בעצם משא"כ אי אינן מקפיד עליו רק מצד הדין כיון דחכמים אמרו דרובו שאינו מקפיד אסור א"כ מקפיד רק על שלא יהי' רוב מקפיד על מיעוט היתר ממילא הוי מיעוט המקפיד ולא אסור רק מדרבנן. ולפ"ז שפיר קאמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו שיב חוצץ מה"ת והיינו נהי דבאמת כולו ואינו מקפיד הוי רק מדרבנן וכמו רובו שאינו מקפיד מ"מ שוב קשה קושיא הנ"ל דהוי דאורייתא כיון דמקפיד שלא יהי' מאי אמרת דאינו מקפיד רק על מיעוט ז"א כאן דכולו חוצץ שוב מקפיד על רובו שלא יהי' כדי שישאר רק מיעוט וממילא הוי רובו ומקפיד שפיר הוי ע"י דרבנן נעשה דאורייתא אולם י"ל דלא מקפיד רק על חצי שלא יהי' רק הרי אי אפשר לצמצם רק דנראה דמ"מ ספק הוא ורב כהנא סובר דסד"א לחומרא וממילא מקפיד על רובו והוי דאורייתא משא"כ לרמב"ם לשיטתו דסד"א לקולא א"כ מקפיד רק על חצי ממילא הוי רק דרבנן כמו רובו שאינו מקפיד כנ"ל ובסגנון הנ"ל יש ליישב באופן אחר ודו"ק והיינו כיון דהוא מצד רובו ומקפיד וממילא כיון שכבר הביא הרמב"ם דרובו ומקפיד מה"ת אסור תו א"צ להביא דין זה דר' יצחק דהיינו הך כנ"ל:

והנה אי נאמר דגם בחציצה בשאר דברים כגון בכהן וכדומה תליא ברובו ומקפיד דוקא אבל במיעוט המקפיד הוה דרבנן מצד גזירה ובמיעוט שאינו מקפיד מותר י"ל בזה דברי הגמרא דזבחים (דף יט) דבעי אי תפילין הוה חציצה וקאמר אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפילין פשיטא מדבלילה הוה חציצה ביום נמי הוה חציצה ופרש"י שלא יהי' עבודת לילה חמור מביום וכו' ולכאורה צריך להבין דהיכי שייך דחמור הא כיון דפטור ממילא הוה חציצה הכי נאמר דלילה חמור מביום דבלילה ל"מ שחיטה וביום מהני הא המצוה הוא כן. ונלע"ד הפירוש לולי דבריהם כך דבאמת אם מיעוט שאינו מקפיד מותר התפילין הם מיעוט שאינו מקפיד שלא יהי' כך דאדרבה הרי רוצה שיהי' כך ועיין בנו"ב יו"ד (סי' סד) ובשו"ת חת"ס יו"ד (סי' קצב) אם הושם טבעת של שעוה במקור דסכנה להסיר הוה אינה מקפיד ומותר עש"ה ומטעם שכתב הר"ש סוף מקואות דחץ של ברזל דסכנה להסיר הוה אינו מקפיד אך כתבו שם כיון דלספירת ז' נקיים בעי להסיר משם כיון דפעם אחת מקפיד להסיר שוב הוה חציצה ע"ש ולפ"ז שפיר קאמר תפילין מהו שיחייצו והיינו כיון דהוה מצוה דגופה ממילא אדרבה אינו רוצה להסירו ולא גרע מדבר שיש בו סכנה להסירו הוה מיעוט שאינו מקפיד וה"ה תפילין דמצוה הוא ודאי אינו רוצה להסירו ועדיף מדבר רפואה:

אולם למש"כ הנו"ב והחת"ס הנ"ל דאם פעם אחת צריך להסירו הוה מיעוט המקפיד וממילא ה"ה אם לילה לאו זמ"ת וקיי"ל דהמניח תפילין עובר בעשה וצריך להסירם בלילה ממילא הוה מיעוט המקפיד משא"כ למ"ד ז"ת וזהו דאמר למ"ד לילה לאו ז"ת פשיטא מדלילה חייצי וצריך להסירם בלילה ממילא ה"ה ביום משא"כ למ"ר לילה ז"ת וא"צ להסירם ואדרבה מצוה להניחם בלילה ממילא הוה אין מקפיד ולא הוה חציצה ומסיק דתלמוד ערוך דתפילין חוצצין אך עדיין יש לדקדק קצת דאפילו למ"ד זמן תפילין עכ"פ הרי צריך לחולצן כשהולך לישן או לבה"כ ויש לחלק:

נגד זה עומד כחומה ובשום אופן לא יכול לומר דתפילין הוה מיעוט המקפיד והוה חציצה רק מדרבנן מה זה דאמר בערכין (דף נ) הכל חייבין בתפילין סד"א כיון דליתא בשל יד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ וכו' ולהנ"ל הרי מה"ת איתא במצוה דיד דחציצה לא הוה רק דרבנן וע"כ כמש"כ דהלל"מ לא הי' רק לענין טבילה משא"כ בשאר מקומות לא תליא כלל ברובו ומקפיד וא"ל דהגמרא לא קאמר רק על דרבנן לאחר שכבר אמרו דמיעוט המקפיד הוה חציצה ממילא יש להם כח לעקור מצות תפילין בשב וא"ת בכהן מצד גזירה וכו' זהו דוחק וגם למה אמר קמ"ל דלא מעכבו וכו' לימא דקמ"ל דבאמר חייב גם בשל יד מטעם דלא גזרינן המקדש דאין שבות כמקדש ולא הוה חציצה כלל:

ובאמת אי נימא כך דהוא מצד גזירה דרובו ומקפיד יש ליישב הקושיא שכבר הקשיתי דלמה הדין דלא יניח תפילין על היד מצד חציצה בין הבגדים לבשרו והתורה אמרה על בשרו וכו' הא זהו הוה לאו הבא מכלל עשה והרשב"א כתב דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה עיין כתובות (דף מ) בשיטה מקובצת שם א"כ נימא דעשה דתפילין ידחה ללאו הבא מכלל עשה דחציצה ויניח על בשרו התפילין ועיין בצל"ח דהקשה דידחה עשה דקרבן פסח לל"ת דלא תשחט על חמץ דם זבחי ול"ק הרי התורה כתבה לא תשחט על חמץ הרי הזהירה התורה עצמה ע"ז ז"א דיכול להיות דהתורה הזהירה היכא דאפשר ע"ש וכאן כש"כ דקשה דהרי יכול להיות דהתירה לא איירי בתפילין כלל ועיין בטורי אבן חגיגה (דף ד) ובהגהות הגרע"א זצ"ל על משניות פסחים (אות יג) מזה:

והנה אם נאמר דמצות תפילין לא הוה כל היום א"כ יכול ללבוש התפילין בשעה שאין הולך בבגדי כהונה אולם לדעת הלבוש דמצוה לילך כל היום בתפילין קשה:

ולכאורה יש לתרץ למאי דאמרינן זבחים (דף צז) דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש א"כ גם זה הוה ל"ת שבמקדש אולם הרי יש פלוגתא בזה ורב אשי ס"ל דדחי עש"ה ועיין בנו"ב מ"ת לאה"ע (סי' קמא) ובטורי אבן לר"ה (דף כח) ובשעה"מ פ"ג מה' נדרים מזה:

גם נלפ"ד דזהו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש היינו משום דהל"ת שבמקדש כוחה חזק כמו עשה ול"ת דאין עשה דוחה לל"ת ועשה משא"כ במקום דעשה דוחה לל"ת ועשה דוחה לל"ת שבמקדש ולפ"ז אי נימא דלילה זמן תפילין גם נשים חייבות ואפילו אי לילה לאו ז"ת מ"מ ישראלים ולוים חייבים משא"כ בגדי כהונה היה ל"ת שאינו שוה בכל והפוסקים כתבו דעשה השו"ב דוחה לל"ת ועשה שאינו שו"ב ממילא כאן נמי יבא עשה דתפילין וידחה לל"ת דחציצה דבגדי כהונה שאינו שו"ב אולם לפי דברינו י"ל כיון דהוא מצד גזירה דרובו המקפיד משאר דברים שאינו של מצוה וממילא חכמים יש להם כח לעקור המצוה בשוא"ת מצד גזירה וכמו דמצינו בשבת (דף סא) ולא בתפילין וכו' דילמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר ויש להם כח לעקור בשוא"ת:

והנה אם נאמר כסברתנו דהא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש היינו דיש לו דין עשה ול"ת ובמקום שדוחה משה לל"ת ועשה גם זה נדחה י"ל בזה הקושיא אשר מקשין לקמן (דף ק) דהתוס' הקשו דניתי עשה דמתן ר' וידחה ללאו דבל תוסיף וכו' הא קיי"ל דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש ובאמת הריטב"א מתרץ כן ועיין בשעה"מ (פ"ג מה' נדרים) דמביא כן בשם הרשב"א דהי' הגירסא בתוס' כן ע"ש ועיין בנו"ב מ"ת לאה"ע (סי' קמא) ולדברינו שפיר י"ל למאי דאמרינן ביבמות (דף ד) דעשה דוחה לל"ת ועשה דאיתא בשאלה ע"ש והנה בתוס' כריתות (דף יג) כתבו דלאחר שנשחטו ונזרקו ל"מ שאלה ע"ש וממילא הכא דהוה קודם זריקה וצריכין עכשיו לזרוק הדם ממילא מהני עכשיו שאלה ודחי העשה לל"ת ועשה ממילא שפיר דחי לל"ת שבמקדש ג"כ ולכך לא רצו התוס' לתרץ כן כנ"ל ולקמן כתבתי דאיירי בבכור מתן א' ול"מ שאלה ועכשיו י"ל דאיירי במתן א' דמהני שאלה עמש"כ (בדף ק) מזה:

ולולי דמסתפינא הו"א ליישב קושית נו"ב הנ"ל על דברי תוס' דתירצו דהכא ע"י פשיעה בא ואין עשה דוחה לל"ת דע"י פשיעה דא"כ מאי פריך בזבחים הנ"ל יקדש להיות כמוה וכו' וניתי עשה ודחי לל"ת וכו' הא התם ג"כ ע"י פשיעה בא ולא דחי ועיין בשעה"מ ולפי דברינו י"ל דכוונת התוס' דבא הדחי' ע"י פשיעה היינו כיון דיכול לשאל על הקדשו של אחת מהן ולא צריכין לדחות העשה לל"ת וזהו הפשיעה כיון דהיא קודם זריקת הדם דמהני שאלה משא"כ שם בדרש דיקדש דאיירי לאחר זריקת הדם דל"מ שאלה ולא מיקרי ע"י פשיעה בזה שאירע אונס דנתערבו או דנגע ורק הפשיעות הוא עדיין דיכול לשאל עליו קודם זריקה כנ"ל ובזה י"ל הרבה דברים ועיין במ"ל (פי"א ממעשה הקרבנות):

והנה אם נאמר דבגדי כהונה חוצץ אפילו אינו מקפיד כלל י"ל בזה דברי הרמב"ם (פ"י מה' כלי המקדש הלכה ו) דפסק אפילו נימא אחת חוצצת ועבודתו פסולה ובהלכה ז פסק דצריך להזהר שלא יהי' אבק בין בגדו לבשרו ולא יהי' בבגד נימא מדולדלת וכו' ואם הי' שם אחד מכל אלו עבודתו כשרה ולכאורה צריך להבין למה עבודתו כשרה בדיעבד ועיין בכ"מ דכתב כיון דספק הוא בגמרא ולכך כשרה ואין להביא קרבן אחר דיהי' חולין שנשחטו בעזרה וכבר הקשו ע"ז אמנם לפי דברינו י"ל בדרך פלפול כך דלכאורה יש להעיר למה בנמצא חציצה עבודתו פסולה והבע"ב מחויב להביא קרבן אחר נימא א"א אוסר דבר שאינו שלו והיינו דבתוס' יבמות (דף פג) ד"ה אין הקשו אדם שזרק חלב לתוך תבשיל ש"ח יהי' מותר דא"א אוסר דבשא"ש ותירצו דדבר התלוי במעשה ל"ש זאת ודוקא בדבר דתלוי במחשבה ע"ש:

ולפ"ז יקשה הכא כיון דמיעוט אינו חוצץ כלל דרובו בעינן ורק מצד דמקפיד א"כ תליא במחשבה ולמה יפסול הקרבן הא א"א אוסר דבשא"ש (וידעתי שיש לפלפל בזה עדיין] אך י"ל דזה ליתא למש"כ דחציצת בגדי כהונה לא תליא במחשבה דהקפדה רק אפילו מיעוט שאינו מקפיד הוה חציצה מה"ת אך כ"ז בדברים החוצצים אשר בעיא בגמרא ע"ז וקאמר מי אמרינן דהיינו רבותא ולא חייצי או דילמא כיון דקפיד עלה חייצי וכו' ולכאורה קשה שהרי בבגדי כהונה לא משגחינן ע"ז ואפילו לא קפיד חייצי מה"ת כמש"כ אולם כבר אמרתי משום דלולי הקפידה הוה אמרינן דהיינו רבותא ולא הוה חציצה והקפדה רק מדחה הרבותייהו ולכך מזכיר קפידה ולפ"ז שוב עכ"פ כל הטעם דהוה חציצה רק מצד הקפדה וא"כ עדיין תליא במחשבה וא"א אוסר דבשא"ש ולעד"נ דבכל הדברים של האיבעיא דגמרא לולי הקפדה הוה אמרינן היינו רבותייהו אבק ועפר וכדומה ולפ"ז י"ל דהאיבעא בגמרא למ"ד אדם אוסר דבשא"ש משא"כ לדידן דפסקינן אא"א דבר שא"ש לכך הקרבן כשר בדיעבד משא"כ בהלכה ו דאיירי מודאי חציצה דאין הטעם מצד הקפדה א"כ לא תליא כלל במחשבה ושפיר אוסר מצד חציצה ועיין נדרים (דף לו) ובגמרא י"ל דנ"מ בקרבן של כהן משא"כ הרמב"ם לא איירי מזה ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' ח"א (סי' לא):

והנה ראיתי בס' שו"ת עונג יו"ט חאו"ח (סי' ח) דהשיג על הרא"ש ומביאו בב"י (סי' כז) ועיין בט"ז (סק"ג) ג) דגם גבי תפילין הוה חציצה ופוסל משום דכתיב על ידך שלא יהי' דבר חוצץ בין תפילין ליד ע"ש וכתב הוא דלא מצינו חציצה פוסל רק היכא דכתוב על בשרו כמו גבי טבילה דכתיב את בשרו וכן גבי בגדי כהונה דכתיב ילבש על בשרו אבל גבי תפילין דכתיב יד אין חציצה פוסל והראי' דגבי חליצה ביבמות (דף קב) דבעי שני מנעלים זה על גב זה מהו ופריך אילימא דקאי תתאי הרי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל וכו' והרי אי חציצה פוסל נימא דפסול מצד רגלו לארץ וע"כ אף דכתוב רגלו אין חציצה פוסל וה"ה הכא אף דכתיב יד ע"ש ולע"ד דודאי פוסל חציצה אף דלא כתיב על בשרו דהרי איתא לקמן (דף קד) ברש"י ד"ה ותיפוק לי' משום דחייץ בין ידיו לעבודה ואנן ולקח בעינן משמע בעצמו של כהן על ידו וכו' וכן בזבחים (דף יט ע"א) ד"ה ותיפוק לי' משום דחוצץ בין ידו לעבודה ובעינן ולקח וכו' וכן שם (דף כד ע"א) ד"ה לא יהי' דבר חייץ בין כהן לכלי שרת דכתיב ולקח בעצמו של כהן ועיין פסחים (דף ט) ובסוכה (דף לו) עכ"פ מוכח משם אף דלא כתיב על בשרו רק ולקחתם ולקח בעינן בידו ממש כדמשמע מפרש"י דעיקר החסרון דלא הוה ידו משמע במקום דכתיב ידו בעינן על ידו ממש ופוסל חציצה:

והא דכתב הגר"א באה"ע (סי' קסט) על המרדכי דנהג לרחוץ הרגל מטיט וכדומה דהוא מצד חומרא אין כוונתו דחציצה לא פוסל רק כיון דלא ראינו חציצה ממש הוה כמו דבר שאינו מקפיד כלל ומ"מ מחמירין והא דאמר ביבמות שם מצד מעל דמעל ולא קאמר מצד חציצה לק"מ דאנן קיי"ל דמין במינו אינו חוצץ וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' פסולי המוקדשין הלכה כא) נתן מזרק בתוך מזרק אינו חוצץ דמב"מ אינו חוצץ ועיין זבחים (דף קי) ובכורות (דף ט) דמב"מ אינו חוצץ ולכך קאמר רק דפסול מצד מעל דמעל דהמנעלים מב"מ:

ובזה דחציצה פוסל אף בחליצה יש ליישב בזה דברי הגמרא דפריך שם ומי איכא כהאי גונא דילך אדם שני מנעלים וכו' והקשו בתוס' מאי זו קשיא הרי מצינו בחולין הדביק שני רחמים וכו' אף דלא שכיח ולדברינו י"ל כך קושית הגמרא למש"כ התוס' סוכה (דף לז) ד"ה כי דע"ג רגל חבירו חוצץ אף דהוה מב"מ מ"מ כיון דלאו אורחי' בהכי אף דהוה מב"מ מ"מ הוה חציצה ועיין בזבחים (דף קי) דכתבו הלשון דאין דרך שירות בכך וכבר הקשו ע"ז דתוס' סתרי זל"ז [ועיין בשו"ת בגדי ישע (סי' כג) מזה] ולפ"ז שפיר קאמר ומי איכא כה"ג וכו' פירוש הא לא שכיח ולאו אורחי' בהכי ממילא הוה חציצה אף בלא הטעם דמעל ולא מעל דמעל דל"ש לומר דלא הוה חציצה מצד מב"מ ז"א דלאו אורחי' בהכי ומשני דאורחי' בהכי כדחזי' רבנן וכו' שוב ראיתי בטיב חליצה מהגאון מפלאצק זצ"ל אות ס"ב דהעיר מזה:

וראיתי בשו"ת חת"ס לחלק יו"ד (סי' קצה) דהקשה האיך מהני טבילה לכלה למאי דאמרינן דידות הכלים א"צ טבילה דעומד לחתוך כחתוך דמי וא"כ הוי חציצה ובשלמא בכלים לא בעינן ראוי לביאת מים כמש"כ הברטנורה מקוואות (פ"י משנה ה') משא"כ באדם בעינן ראוי לביאת מים וכן קשה על נזיר טמא דטבל בשביעי וגילח בשמיני ע"ש ועוד ראיתי בס' חמדת שלמה בלקוטים של הרב ר' יקיר בחלק ג' קושיא על גר דמהני טבילה בטבל ואח"כ מל את עצמו הא כיון דעומד לחתוך כחתוך והוה חציצה ועיין בתוס' חולין (דף עג) ד"ה מטביל ועיין ביו"ד (סי' רב) מזה. ולעד"נ למאי דקיי"ל מב"מ אינו חוצץ לק"מ שהרי השערות הוה מב"מ עם שאר השערות הנשארים בגוף דאטו מגלח השערות עד הבשר וכן בנזיר הדין דיכול להשאיר כדי שלא לכוף וכו' וכן במילה הוה מב"מ עם הבשר ואינו חוצץ:

ובאמת יש ליישב בזה דברי התוס' בחולין הנ"ל די"ל דידות הכלי הוה מב"מ ואינו חוצץ ואפשר דקושית התוס' הי' באם היד אינו מינו עם הכלי ואפשר ג"כ לומר דתוס' סברי דהא דמין במינו אינו חוצץ היינו כגון מזרק בתוך מזרק דתרווייהו שווין וכלים הם וכן בלולב והדס דפסק הרמב"ם פ"ז מה' לולב משא"כ ביד וכלי כיון דעומד לקצוץ הוה חתיכה בעלמא ולא הוה מב"מ ועיין בשו"ת בגדי ישע (סימן כג) מזה דמב"מ אי חוצץ לענין טבילה ועיין בשו"ת ברכת רצ"ה בסופו בהגהות מלחמות אריה מזה. ולמש"כ דדבר דלאו אורחיה הוה חציצה אף במב"מ י"ל בזה דברי הב"ש (סי' קכט סק"לח) דנותן שני גיטין בב"א פסול משום חציצה ולכאורה הא הוה מב"מ ואינו חוצץ ולדברינו י"ל דלאו אורחיה ליתן שני גיטין ולכך הוה חציצה ואין להאריך יותר שאלות ותשובות א) בענין דגזרה לצבוע הסוכות ביום טוב.

מעשה היה בפה עירנו ווארשא בשנת תרנ"ג ביום א' דסוכות שלח שלטון העיר להישראלים שיצבעו כל הכתלים של הסוכות כי היה נשמע חולי חוליערא ר"ל בעת הזאת והרופאים אומרים שצריך להלבין את הכתלים ושאלו מה לעשות דאל"כ יצוה לסתור כל הסוכות:

והנה אם יכולין לעשות זאת ע"י עכו"ם אם זהו הוה מלאכה דאורייתא לכאורה בודאי אסור לעשותו ע"י עכו"ם ואי דאם לא יעשה יסתרו הסוכות ועוברים על מ"ע דאורייתא ז"א שהרי קיי"ל דשופר של ר"ה לא עולין באילן וכו' עיין ר"ה (דף לב) ובאו"ח (סי' תקפו) אף דשבות הוא מ"מ מבטלין מצוה דאורייתא דחכמים יש להם כח לעקור בשב וא"ת וה"נ כן [אף דלכאורה יש לעיין עדיין בזה שהרי בשלמא בשופר הוה לעקור בשב וא"ת משא"כ הכא דיאכל בבית ויעבור בקום ועשה לאכול בבית חוץ לסוכה אך אפשר דיכול לאכול מיני תרגימא ולקמן נדבר בזה באריכות]:

אך אם נאמר דזהו הוה מלאכה דרבנן ודאי דיכול לעשותו ע"י עכו"ם דשבות במקום מצוה לא גזרו ע"י עכו"ם כמבואר כ"ז באו"ח (סי' רעו ס"ב ובסי' שז ס"ה ובסי' תצה במג"א סק"א ובסי' תקמג סק"א) משא"כ אי הוה דאורייתא בודאי אסור ע"י עכו"ם מדרבנן וחכמים יש להם כח לעקור ואדרבה הכא גרע מהא דלא עולין באילן וכו' דהתם קאמר בגמרא הטעם דאין דוחה לל"ת ועשה והקשה בתויו"ט דלמה לא קתני דין בלולב ובמגילה ע"ש ואנכי תרצתי בחדושי למש"כ הר"ן דהא דאמר מטעם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה לאו בדוקא דבל"ז לא דחי דלא הוה בעידניה ע"ש. והנה המג"א (בסי' תמו) כתב דמצוה דרבים לא בעינן בעידניה ושופר הוה מצוה דרבים משא"כ שאר מצות ולפ"ז שפיר הך דין בשופר דל"מ בשאר מצות פשיטא דלא דחי דלא הוה בעידניה אך בשופר ס"ד דרשאי מחמת דמצוה דרבים לא צריך בעידניה קמ"ל דמ"מ אין עשה דוחה לל"ת ועשה ולפ"ז ממילא הכא בסוכה ג"כ לא הוה בעידניה בשעה דמצוה לעכו"ם לצבוע לא מקיים המצוה וצ"ע דיש לו עצה לומר לו בשעה שאוכל בסוכה והנה אמרתי לחפש בזה היתר ומצאתי בעזהי"ת:

א) יש לחדש דאיסור צביעה ביו"ט לא הוה רק מדרבנן והיינו למאי שהקשו בתוס' בשבת (דף צה) והרודה וא"ת כיון דמגבן מותר ביו"ט אף דהוה בונה א"כ יהיה מותר לבנות ביתו דמתוך שהותר בונה לצורך אוכל נפש מצד מתוך וכו' וי"ל דאסור מדרבנן דהוה עובדא דחול ע"ש והנה אמרינן בשבת שוחט בשבת אמאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ומפרש דרב אמר משום צובע היינו אף משום צובע ע"ש וקיי"ל כרב באיסורי ממילא כל שוחט חייב משום צובע [ועל הרמב"ם ז"ל דלא פסק כרב כבר הקשו עליו עיין פ"יא מה' שבת ועמש"כ בחדושי לשבת (דף עה) באריכות]:

ולפ"ז ממילא כשהתירה התורה צובע ביו"ט לצורך או"נ ה"ה דמותר שלא לצורך מצד מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש ובפרט בסוכה דהוה צורך קצת עכ"פ בזה דצריך לאכול בסוכה והוה כעין או"נ ג"כ ושוב שייך קושית התוס' דיהי' מותר כל צובע ביו"ט ולא אסור רק דמחזי כעובדא דחול ורק מדרבנן אסור ושפיר שרי לומר לעכו"ם לצבוע דהוה שבות כנזכר:

וראיתי בס' ישועות יעקב (סי' שסו) שכתב דקושית התוס' יהי' מיושב במאי שכתב בירושלמי בשבת דבונה אינו חייב רק בבונה לזמן מרובה אבל לזמן קצר לא מיקרי בונה ולפ"ז ממילא מגבן דהוצרך רק לאכול לא הוה רק בנין לשעה ול"ש כלל קושית התוס' דנימא מתוך שהותר מגבן דהוה בנין וכו' אך מ"מ זה שייך על מגבן משא"כ על צובע ל"ש זה התירוץ ממילא שייך מתוך וכו' ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' ח"ג (סי' כה) מענין סוכה שנפלה ביו"ט עש"ה:

ב) עוד לכאורה היה סניף להיתר לומר לעכו"ם לעשותו בדבר חדש ובדרך פלפול כך דהנה הקשו בתוס' פסחים (דף מו) למ"ד דאמרינן הואיל יהי' מותר כל מלאכת שבת ויפטר נימא הואיל וחזי לחולה שיב"ס ותירצו דלא שכיח עש"ה ולפ"ז בעת הרעה הזאת דמגפה הוא ר"ל שכיח חולי שיב"ס ממילא שייך הואיל ורק מדרבנן אסור אפילו ע"י הואיל לכתחילה מ"מ שוב לענין איסור דרבנן שרי לומר לעכו"ם לעשות כן ועיין בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' עט). וכעין זה הקשו על התוס' חולין (דף טו) דתירצו כגון שהיה חולה ורגילות הוא שיחזור לחוליו ולכן לא הוה מוקצה והקשו דא"כ למה מתחייב בנפשו הא שייך הואיל כיון דשכיח עיין ישועות יעקב (סי' שכח סק"ג). ומכבר אמרתי בישוב קושית התוס' הנ"ל דלימא הואיל דעיקר סברת המ"ד דאמרינן הואיל וחזי לאורחים הא מ"מ לית כאן שום אורח רק הפירוש כיון דקיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק דבעינן צורך קצת והאופה מיו"ט לחול ליכא צורך קצת וע"ז סובר דמ"מ הוה צורך קצת לענין דאי מיקלעי אורחים וחזי להו וכ"ז שייך ביו"ט משא"כ בשבת ל"ש זה דגם לצורך לא הותר וכללא של דבר דהואיל לא מותר רק מצד מתוך וכו' וכ"ז ביו"ט משא"כ בשבת ל"ש זה ומיושב כל הקושיות לע"ד:

ב) עוד יש היתר לכאורה אף דקיי"ל דאין עולין באילן וכו' להביא שופר היינו משום דחכמים יש להם כח לעקור מ"ע בשב וא"ת משא"כ הכא הרי עי"ז יעקר המצות סוכה ויאכל בבית א"כ מבטל המצוה בקום ועשה דיאכל חוץ לסוכה ולא דמי לשופר ולולב דהוא בשב וא"ת:

וכיוצא בזה כתב הר"ן בשבת (דף כג) בהא דבעיא נ"ח וקידוש היום איזה עדיף ופשטה דנ"ח עדיף והקשה הר"ן היכי דחינן קידוש היום דאורייתא מפני חנוכה דהוא דרבנן ע"ש ולכאורה יפלא על הר"ן שהרי חכמים יש להם כח לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת אולם י"ל דכי אמרינן דחכמים יש להם כח לעקור הדאורייתא בשב וא"ה היינו כדי שלא יעבור הדרבנן בקום ועשה משא"כ הכא הרי גם הדרבנן יעבור בשב וא"ת אי יקיים הדאורייתא ולקנות על קידוש ולא ידליק נר חנוכה א"כ פשיטא דיותר נכון לבטל הדרבנן בשב וא"ת ולקיים הדאורייתא ממה שיבטל הדאורייתא ולקיים הדרבנן וז"ב [ועיין בחדושי אנשי שם בהגהות על רב אלפס ז"ל שם] וא"כ ה"נ הרי יעבור הדרבנן בקום ועשה מה שיצוה לעכו"ם לעשות המלאכה מ"מ אם לא כן הרי יבטל ממצות סוכה בקום ועשה שיאכל בבית וא"כ תרווייהו שווין ושוב שפיר יותר נכון לבטל הדרבנן. ובאמת בילדותי אמרתי להעיר דלמה הדין באיסור דאורייתא אסור לומר לעכו"ם לעשותו אף שיבטל עי"ז הדאורייתא משום שעובר הדרבנן בקום ועשה הא לא יעבור הדרבנן בקום ועשה דאמירה לא הוה מעשה וקיי"ל דאין שליחות לעכו"ם וא"כ לא יכול לומר דמעשה השליח כמו שעושה המשלח וא"כ הוה אין בו מעשה וא"כ מוטב לעבור דרבנן בשב וא"ת ממאי שיעבור הדאורייתא בשב וא"ת ועיין בתויו"ט (פ"ג דב"מ משנה יב) לענין חושב לשלוח יד בפקדון דהך מחשבה בזבחים (דף כט) הוה דיבור והוה אין בו מעשה ע"ש ודוחק לומר דהוה כמו מימר דאמר בדיבורו קעביד מעשה בתמורה (דף ג) ועיין גיטין (דף סז) בתוס' שם ועיין ב"מ (דף צ) ר"י סובר עקימת שפתיו הוה מעשה ור"ל סובר דלא הוה מעשה ובתוס' שם דוקא היכי דבדבורו קעביד מעשה ועיין בחינוך ועיין עירובין (דף סח) גמרא ולא שני לך בין הזאה דיש בו מעשה ובין אמירה לעכו"ם דאין בו מעשה ולכאורה מאי נ"מ ולדברינו שפיר כך הפירוש כיון דשבות זה דרבנן היכי שייך לומר דמוטב לעבור הדאורייתא בשב וא"ת מלעבור האיסור דרבנן בקום ועשה משא"כ אי האיסור דרבנן ג"כ בשב וא"ת ודאי יותר ניחא לעבור האיסור דרבנן בשב וא"ת מלעבור האיסור דאורייתא בשב וא"ת ועיין בר"ן ס"פ ר"א דמילה דבאמת מותר בכל איסור דאורייתא אמירה לעכו"ם במקום מצוה והטעם כנזכר דזה הוה אין בו מעשה ולא דחינן מצוה דאורייתא עי"ז ועיין רמ"א (סי' רעו ס"ב) די"א דמותר אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה ע"ש והוא מטעם הנזכר:

ובאמת יש לחלק גם כן בין אם העכו"ם נוטל שכר בעד זה שיביא לו הוה כמעשה וכמש"כ הרבה פוסקים דבשכר הוה כמו מעשה המשלח אף בדבר עבירה ועיין בפ"י ב"ק (דף נו) ובמל"מ ובזה י"ל דברי המחבר דלא סותר עצמו מסימן שז לסי' תקפו:

נחזור לעניננו וא"ל דהרי יכול לאכול בבית דברים שיכול לאכול חוץ לסוכה פירות או בשר ודגים י"ל דמ"מ מה יעשה ביו"ט ושבת דצריך לאכול פת וא"ל דהרי יכול לאכול כזית פת וחיוב דסוכה דוקא בכביצה ז"א דכבר כתב בס' ברכי יוסף לאו"ח (סי' קסח) דבשבת ויו"ט הוה קביעות אף לכזית פת דאסור לאכול חוץ לסוכה וכשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לענין דהוה קביעות לסוכה וכ"כ בס' שיבלי לקט דשבת ויו"ט אפילו פחות מכביצה קובעת לסוכה ועיין בברכי יוסף (סי' תרלט) מזה גם הרי צריך לקיים וקראת לשבת ענג:

ד) עוד יש לומר למש"כ רמ"א (בסי' רעו) דהעולם נהגו לומר לעכו"ם להדליק נר אחד אפילו באיסור דאורייתא ולא מוחין בהם כן ה"נ לא הייתי מוחה בהם והרבה נהגו כך ולא שאלו כלום ואמרתי דלא צריך למחות בהם:

ה) עוד י"ל היתר לומר לעכו"ם אחד שיאמר לעכו"ם אחר לעשות כן דזה הוה שבות דשבות לדעת החוות יאיר בתשובה (סי' מו וסימן נג) וחולק על הגאון מו"ה גרשון ז"ל (בסימן מט) ועיין בבאר היטיב (סי' שו סק"ג) מזה ועיין בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' ס) מזה. עוד יש היתר לומר לשני עכו"ם שיעשו המלאכה בב"א ושנים שעשאו פטורין והוה כמו שבות דשבות. מכל אלה נראה להתיר ובפרט שלא למחות:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה