פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש כב
דרשה יא לשבת תשובה
גרסינן בערכין (דף ג) גמרא ניהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מי אישתרי וכו' הנה הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' כלאים הלכה לב) כתב וז"ל כהנים שלבשו כלאים בגדי כהונה דהיינו האבנט שלא בשעת העבודה לוקה משום כלאים ולא הותרו רק בשעת עבודה שהוא מ"ע וכתב הכ"מ דנלמוד ממאי שאמרו בריש ערכין ניהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מי אישתרי עכ"ל והראב"ד בהשגות כתב א"א טעה בזה שהרי אמרו בפרק בא לו ביומא ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר עש"ה.:
והנה צריך לברר במאי פליגי הרמב"ם והראב"ד וגם הרי הסוגיות חלוקות ועוד יש להקשות על הרמב"ם (פ"טו מה' פסולי המוקדשין הלכה ד') דפסק השוחט חטאת לשם חולין ה"ז כשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה עש"ה ולכאורה הוא נגד הסוגיא דריש זבחים דרבא רמי שחטה לשם חולין כשרה אלמא דלאו מינה לא מחריב בה ורמינהו גט שנכתב שלא לשם אשה אפילו כותית פסול ומשני גבי חטאת הוה כסתמא וכשרה משמע דעלו לבעלים לשם חובה דאל"כ י"ל דלכך פסול גבי גט דגם בקרבן לא עלו לבעלים לשם חובה (וכן מבואר במלחמות ר"ה (דף כח) דלכך פסק הרי"ף דמצות צריכות כיונה אף דמדברי ר"י דאמר אם נותן במתן ד' עובר על בל תוסיף משמע דא"צ כוונה מ"מ קדשים שאני דהרי הדין דקדשים לשם חולין כשרה ועלו לבעלים לשם חובה הרי דקדשים לא בעי כוונה כלל וה"ה לעבור עש"ה. ועיין בשו"ת נודע בשערים בסוף לר"ה (דף כח) מזה]:
ולכאורה י"ל דסוגיות חלוקות הם דבזבחים (דף מו) פריך על ר"י דחטאת לשם חולין כשר תנן אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר טעמא דסתם הוא הא אם היה בלבו לשם חולין פסול ואמר אביי דילמא לא היה בלבו כלל כשר ומרצה הא לשם חולין כשר ואינו מרצה ע"ש א"כ י"ל דהרמב"ם פסק כאביי דאינו מרצה אולם יקשה שהוא נגד הכלל דקיי"ל דהלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ולמה פסק כאן כאביי דאינו מרצה ולא כרבא [ועיין בברטנורה ריש זבחים דפסק דלא עלו לשם חובה ועיין בהגהות הגרע"א על משניות אות ט' ולק"מ די"ל כרבא וכן כתב הרמב"ן]:
ונראה לתרץ כ"ז די"ל דהרמב"ם לשיטתו והראב"ד לשיטתו דהנה הרמב"ם פסק (פ"ט מה' טומאת מת הלכה יב) דספד"א מה"ת לקולא והראב"ד השיגו עליו דספד"א מה"ת לחומרא והנה הקשו עליו מהא דחייבה התורה אשם תלוי בספק חלב משמע דספד"א לחומרא ותירץ הפר"ח דפלוגתא דתנאי היא בכריתות (דף יח) אי בעינן איקבע איסורא והרמב"ם פסק דבעינן איקבע איסורא באשם תלוי ואם לא איקבע באמת ספיקא לקולא. והנה איתא במנחות (דף ה) ת"ר מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא מה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסור להדיוט כש"כ שאסור לגבוה כלאים יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לכלאים שמצותו בכך וכו' אלא מה לבע"מ שמומו ניכר משא"כ טריפה אינו ניכר ושוב פריך הרי מכל אשר יעבור תחת נפקא ומשני חד לאקדשה והדר נטרף דס"ד דוקא בנטרף והדר אקדיש פסול עש"ה:
והנה הקשה בשאגת ארי' לדעת הראב"ד דכהן מותר בכלאים שלא בשעת עבודה מאי מדחה דכלאים שאני דמצותו בכך דהא חזינן דאף שלא בשעת עבודה מותר לגמרי אף שלא במקום מצוה כלל ע"ש. אולם י"ל שפיר דהראב"ד לשיטתו ע"כ הסוגיא כאן אזיל שלא אליבא דהלכתא רק כמ"ד ספד"א מה"ת לקולא משא"כ הרמב"ם לשיטתו הסוגיא אליבא דהלכתא ממילא מוכח כסברת הרמב"ם דכלאים שלא במקום מצוה אסור והיינו בהקדם מה דקשה בהא דמשני דחד קרא אתי לנטרפה ולסוף אקדשי' וחד קרא לאקדיש והדר נטרף דס"ד דאקדיש ולבסוף נטרף כשר היכי ס"ד כן הא ממ"נ לעולם פסול להקריב דילמא נטרף מקודם כיון דע"כ איירי בטריפה שאינה ניכר דאל"כ הרי איכא קו"ח מבע"מ ורק בטריפה שאינה ניכר דהיינו בב"מ וכדומה וכמש"כ התוס' ממילא לעולם ספק דילמא נטרפה מקודם דאקדשה ואסור להקריב ול"ל קרא ע"ז [ועיין בס' כתנות אור פ' נח מזה]:
אך כ"ז למאן דס"ל ספר"א מה"ת לחומרא יקשה ל"ל תרי קראי וע"כ צ"ל דחד קרא איירי בטריפה הניכרת והקדיש ולבסוף נטרפה דס"ד דכשר וחד קרא בטריפה שאינה ניכר וממילא אסור מצד ספק ובטריפה הניכרת דנעשה אחר ההקדש ג"כ אסור אך קשה אי הקרא איירי בטריפה הניכרת הרי א"צ קרא ע"ז דאיכא קו"ח מבע"מ כנזכר וצ"ל כלאים יוכיח דאסור להדיוט ומיתר לגבוה לכך צריך קרא ע"ז אך יקשה שהרי כלאים מצותו בכך. וצ"ל דבאמת בכלאים מותר אף שלא בשעת עבודה ול"ש מצותו בכך וכקושית שאג"א הנ"ל. ולפ"ז שפיר הראב"ד לשיטתו דס"ל ספד"א לחומרא וא"כ יקשה תרי קראי ל"ל חד על אקדשה ולבסוף נטרפה דס"ד דכשר הא ממילא ידענא דאסור מצד ספק דלחומרא דילמא נטרפה מקודם וכנזכר וע"כ דאיירי בטריפה הניכרת דלאח"כ נטרפה ויקשה הרי איכא קו"ח מבע"מ וצ"ל כלאים יוכיח ול"ש לומר הרי מצותו בכך ז"א דגם שלא במקום מצוה מותר משא"כ הרמב"ם לשיטתו דספד"א מה"ת לקולא שפיר איצטריך תרי קראי חד לנטרפה מקודם דאקדיש וזה יכול לידע דהיינו דראינו דהוגלד פי המכה וידוע שהיתה ג' ימים מקודם והוא הקדיש ומיד שחטו ולעולם בטריפה שאינה ניכרת וחד קרא אפילו אי אקדיש קודם ואח"כ נטרפה או דספק הוא אי נטרפה מקודם או אחר ההקדש ג"כ דספד"א לקולא קמ"ל קרא דמ"מ אסור אפילו אי נטרפה אח"כ אבל לעולם הכל על טריפה שאינה ניכרת וממילא ליכא קו"ח מבע"מ כלל ושפיר יכול לומר דרק במקום מצוה מותר כלאים אבל שלא במקום מצוה אסור וממילא שפיר יכול לומר דלא סתרי הסוגיות כלל דביומא קאי למ"ד דספד"א מה"ת לחומרא ומוכח דכלאים מותר אף שלא בשעת מצוה משא"כ כאן קאי למאן דס"ל ספד"א מה"ת לקולא דבעינן איקבע איסורא ממילא שפיר כסברא חיצונה דכלאים מותר רק בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה אסור וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ומעתה לפ"ז י"ל דאביי ורבא ג"כ לשיטתם והיינו משום די"ל דהמ"ד דס"ל מצות צריכות כוונה והמ"ד דס"ל מצות א"צ כוונה פליגי בזה רק באופן במצוה שעושה לא בדחי' לל"ת משא"כ אי המצוה הזאת בא בדחי' לל"ת י"ל דכ"ע מודים דמצות צריכות כוונה כיון דעושה עבירה ג"כ (ועיין בס' זכרון יצחק ח"ש על תורה פ' תצוה אות ג' מזה]:
ולפ"ז לכאורה יש להקשות למה הדין בשוחט חטאת לשם חולין עלו לבעלים לשם חובה ויוצא בזה הא כיון דהכהן הולך בכלאים ומצד דאתי עשה ודחי לל"ת א"כ בעי כוונה לכ"ע דאל"כ עשה עבירה. והנה בס' שב שמעתתא (ש"א פ"ד) כתב דרבא סובר ספד"א לחומרא ואביי סובר דספד"א לקולא עש"ה דהוכיח כן מגמרא. ולפ"ז שפיר ניחא דלכך סובר רבא דחטאת לשם חולין כשר ועלו לבעלים לשם חובה משום דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא א"כ ל"ל תרי קראי וע"כ על טריפה הניכרת וקשה הא איכא קו"ח מבע"מ וצ"ל כלאים יוכיח וקשה הא כלאים מצותו בכך וצ"ל דכיון גם שלא במקום מצוה מותר ל"ש מצותו בכך וכקושית ש"א וממילא לא מצד עשה דוחה לל"ת כיון דלעולם מותר ושפיר א"צ כוונה ונתקיים המצוה ועלו לבעלים לשם חובה. משא"כ אביי לשיטתו דספד"א לקולא א"כ אוקימתא דגמרא דצריך תרי קראי אמת ומוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בעידן עבודה מותר ושלא בעידן עבודה אסור ומצד דחית העשה לל"ת ממילא צריך כוונה לצאת המצוה ולכך פסק דלא עלו לבעלים לשם חובה ולכך הרמב"ם לשיטתו דספד"א לקולא שפיר פסק (בפט"ו מה' פסולי המוקדשין) דחטאת לשם חולין לא עלו לשם חובה כאביי משא"כ הרמב"ן והרשב"א דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ולכך כתבו כרבא דעלו לבעלים לשם חובה:
אולם לפ"ז לכאורה לדעת הרמב"ן דלרבא חטאת לשם חולין כשר ועלו לבעלים לשם חובה ישאר קושיא אחרת והיינו דהנה אמרינן בכריתות (דף כה) חייבי חטאות ואשמות ודאין אין יוכ"פ מכפר ויליף בגמרא טעמא מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום מכפר אבל ודאין אין מכפר ע"ש והקשו לר"ש דס"ל דבל תאחר אינו עובר רק כסדרן וחג הסוכות אחרון א"כ למה הוצרך קרא דחייבי חטאות ודאין אין יוכ"פ מכפר הא ממילא ידענו דאל"כ לא משכחת בל תאחר שהרי כבר כיפר יוכ"פ עיין ר"ה (דף ד) (ועיין מש"כ בדרושי הקודם לש"ת בכריתות (דף כה) מזה ובס' כתנות אור פ' ויצא ופ' משפטים]:
אולם י"ל דאיירי כגון ששחט חטאת לשם חולין דלאביי כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והנה בכריתות שם פריך בגמרא אלא מעתה ספק יולדת שעבר עליהן יוכ"פ יכפר כיון דהוה חטא שאין מכיר בו אלא המקום ומשני אמר קרא לכל חטאתיכם ולא לכל טומאתן והיינו דאין יוכ"פ מכפר רק על חטא ע"ש. ולפ"ז יש לחדש למאי דאמר בזבחים (דף ו) דעל כל קרבנות דשלא לשמה דכשר רק שלא עלו לבעלים לשם חובה אי כיפר על החטא ע"ש י"ל דחטאת לשם חולין לכ"ע כיפר עכ"פ על החטא דהא איכא מ"ד דהיינו רבא דס"ל דעלו לבעלים לשם חובה ג"כ בחטאת לשם חולץ משא"כ בשלא לשמו שפיר יש ספק:
ולפ"ז שפיר משכחת בל תאחר באופן זה כגון שהביא החטאת קודם יוכ"פ לשם חולין דכבר כיפר בהקרבן רק דצריך להביא אחר משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ואין יוכ"פ מכפר ע"ז דהוה כספק יולדת דיוכ"פ לא מכפר רק על חטא כנזכר:
אולם כ"ז אם נאמר שלא עלו לבעלים לשם חובה משכחת בל תאחר באופן זה משא"כ לרבא דס"ל דחטאת לשם חולין עולין לבעלים לשם חובה א"כ הדרא היכי משכחת בל תאחר דממילא ידענו דיוכ"פ אין מכפר כנזכר. אך י"ל לחדש דהטעם דרבא סובר דעלו לשם חובה מצד דהוה כמו סתמא וסתמא כשר כמו דאמר שם בגמרא ר"ל דזהו הכל אליבא דאמת דאין יוכ"פ מכפר על חטאות ודאין שפיר אמרינן דסתמא כשר דעומד לזה דהרי מחויב להביא קרבן וא"א לפטור מזה משא"כ אי הוה אמרינן דיוכ"פ מכפר על חטאות ודאין ג"כ לא הוה אמרינן דסתמא כשר ועלו לשם חובה כיון דאפשר לבטל להמתין עד יוכ"פ ולא יצטרך להביא קרבן כלל וגם רבא היה מודה דלא עלו לבעלים לשם חובה ושפיר משכחת בל תאחר:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל אשר תמהו עליו (בפ"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה י) דמביא כל הזבחים שנזבחו שלא בכוונה רק סתמא דהיינו עולה ושלמים כשר ועלו לבעלים לשם חובה וכו' ולמה השמיט אשם דנאמר גם כן במשנה לתנא קמא ופסקינן כוותי' ובשלמא על חטאת לא קשה כ"כ דמתניתן לא איירי מזה דיהי' כשר סתמא משא"כ אשם לת"ק איירי מתניתן מזה דדוקא שלא לשמה הא סתמא כשר אמנם לפי הנ"ל ניחא למאי דקיי"ל דיוכ"פ מכפר על אשמות תלוין ולפ"ז אתיא באשם תלוי בסתמא לא עלה לבעלים לשם חובה דאינו עומד בודאי לקרבן דילמא ימתין עד יוכ"פ ורק באשם ודאי סתמא לשמו קאי ולפ"ז בכוון השמיט אשם כיון דיצטרך לחלק בין אשם ודאי לאשם תלוי כנזכר:
ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל דל"ל קרא על חטאת ואשם ודאין דאין מכפרין פשיטא דאל"כ האיך משכחת בל תאחר כסדרן לר"ש י"ל כך דידוע קושית מהר"ל מפראג מבן י"ג עד בן כ' דאין עונשין ב"ד של מעלה וליכא כרת ממילא ליכא קרבן ועיין בשו"ת חכם צבי (סי' מט) מזה ותירץ דעיקר הא דחייב קרבן מבן י"ג הוא מצד דחייב בכל המצות ולא מצד חיוב קרבן על החטא עש"ה ולפ"ז י"ל כיון דהא דחייב קרבן לאו מצד חטא ממילא י"ל דיוכ"פ לא מכפר ע"ז דהוה כיולדת דאין יוכ"פ מכפר וה"נ כן בבן י"ג עד כ' ניהי דחייב קרבן לאו מצד חטאו רק מצד מצוה וממילא משכחת בל תאחר בבן י"ג עד כ' ודו"ק: