אור ברסלב
פתחי שערים לא) בענין נשתטית.

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

לא) בענין נשתטית.

ל בענין נשתטית הרבה שנים.

ע"ד מו"ה פלוני בן פלוני מפה ווארשא אשר דר עם אשתו כ"ח שנה ולא זכה להבנות ממנה ועתה היא נשתטית וא"א לדור עמה וצועק עד מתי יהי' הולך ערירי ורחמנות גדול עליו לכן צריך לעיין עליו מה שיהי' עמו בזה:

והנה החמ"ח (בסימן קיט סק"יב) והב"ש (סק"ח) בשם הב"ח כ' דהמנהג להתיר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר ממאה רבנים ומשליש גט וכתובה וחייב לייחד לה בית וליתן לה מזונות ושאר תנאי כתובה והנה המחבר באמת פוסק דפטור מחיובי ממון דהיינו מזונות ושאר תנאי כתובה אולם הרמ"א כתב דחייב במזונות כיון דאינו יכול לגרשה א"כ אשתו היא וכתב בחמ"ח סק"ט דאפילו לדעת המחבר מ"מ בזה"ז דאיכא חדר"ג א"כ גם בנשתטית חייב בכל חיובי ממון כיון דא"י לגרשה ולכאורה יש לתמוה הא החמ"ח כתב שם דיש חילוק דאם יודעת לשמור את גיטה רק דא"י לשמור עצמה כיון דמה"ת יכול לגרשה רק דרבנן אסרו לגרש ולכך פטור מחיובי ממון משא"כ בא"י לשמור גיטה אז מה"ת א"י לגרש ולכך חייב בחיובי ממון אף לדעת הרמב"ם וא"כ אמאי כתב דאם איכא חרדר"ג חייב במזונות הרי זה ג"כ הוה רק דרבנן ודוחק לומר דס"ל דחרם הוה כדאורייתא ז"א דעיין בסימן סו סק"יח ובב"ש שם (סק"יא) דמשמע דהוה רק דרבנן. הן אמת דיש להעיר בב"ש (סימן קנח סק"א) דכתב דאין ע"א נאמן לומר שמתה אשתו לישא אחרת דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא א"כ מוכח מזה דסובר דהוה דאורייתא דאל"כ הרי באיסור דרבנן ע"א נאמן אפילו באיתחזק איסורא כמו דמשמע ביו"ד (סימן קכז סעיף ג) ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן סה) ויש לחלק. שוב ראיתי דהעיר בזה בס' ישועות יעקב (סימן א) ואין אתי רק ראיתי בס' פ"ת (סימן א סק"יד) וי"ל מצד כיון דהך ספק אי מתה אשתו נוגע לדאורייתא ג"כ אי מותר לישא אחרת וכיון דלענין דאורייתא מחמירין ה"ה לענין דרבנן לענין החרם דר"ג וכמש"כ הרשב"א לענין ק"ש בהברכות ע"ש אבל לעולם חדר"ג דרבנן ונראה לי דכך כוונת הח"מ דאחר חרד"ג דאסור לגרש בע"כ א"כ בודאי חייב במזונות ות"כ דאי נאמר דפטור הרי עובר חר"ג בזה גופא דאין נותן לה מזונות דאין לך כפי' גדולה מזו דהרי מוכרחת לקבל גט ממנו עי"ז דאין לה מזונות ות"כ כדי שתשא בעל אחר וא"כ הוא גורם שתקבל גט וזה אסור משא"כ קודם תקנת ר"ג אם יכולה לשמור את גיטה דמה"ת יכול לגרשה רק מדרבנן אסור לגרשה שלא ינהגו מנהג הפקר שפיר אמרינן דחכמים לא תיקנו מזונות ות"כ ואי דעי"ז הרי מוכרחת היא לקבל גט ז"א דמאי איכפת לן אם כופה אותה והיינו דעיקר החשש הוא דזהו מקרי כפי' אי היתה בריאה וממילא בשלמא אחר חרדר"ג אסור לעשות כך משא"כ קודם תקנה מותר לגרום כפי' ועיין כתובות (דף לט ע"ב) דאמר מצער לך עד דאמרה לא בעינא לך והכלל דלא גרע נשתטית מלא נשתטית לאחר חדר"ג כנ"ל:

ועיין (בסימן קעח סעיף ט וי"א) דבזה"ז שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה וכו' דגרם לבטל חדר"ג בזה שאומר שמאמינה ע"ש דמבטל תקנת הגאונים ע"ש והוא מתוס' נדרים (דף צ) הרי חזינן דאם גרם עובר מכש"כ כאן ודאי הוה גרם והוה כמאן דנקטי לכובסי' דשבקי' לגלימא וסתם אשה אינה מספקת מעשה ידי' למזונות שלה ובפרט אם היא חולנית נשתטית וכדומה דאינו יכולה לפרנס עצמה וכנ"ל. ועיין מש"כ רמ"א שם דיש חולקין אפילו בזה"ז נאמן וכן משמע מרמב"ם (פכ"ד מה"א) ומאד תמוה לענ"ד דהן אמת דכן כתוב ברמב"ם דנאמן לומר שמאמינה אבל הרי בזמן הרמב"ם לא הי' כלל הגזירה דר"ג ומנ"ל דלדידן ג"כ נאמן לומר שמאמינה כיון דעי"ז גרם לבטל החדר"ג ומבטל תקנת הגאונים כמש"כ בתוס' נדרים הנ"ל שוב ראיתי (בסימן עז סק"ו) בב"ש דהקשה כיוצא בזה על רמ"א דכתב די"א אם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין על כתובתה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ד מה"א) מאי ראי' מרמב"ם דפסק כן לדינא דש"ס אבל לדידן דאיכא חרדר"ג י"ל דדינו כמורד ומתרץ כיון דהרמב"ם פסק דבזווג הראשון אסור לגרש בע"כ אם ל מצא בה ערות דבר והכא אם רוצה לסלק הכתובה לא הוה כמורד ה"ה לדידן עש"ה:

ממילא אפשר לומר ג"כ כיון דהרמב"ם פסק דאף בזיווג ראשון דאסור לגרשה בע"כ מ"מ נאמן לומר שמאמינה ממילא ה"ה לדידן דאיכא חרדר"ג וחידוש אלי על הב"ש דלא העיר כאן (בסימן קעח) ג"כ:

אולם לפ"ז לכאורה יש להעיר דלמה כתב הח"מ דבזה"ז דאיכא חרדר"ג מחויב בכל מיני חיובים כיון דאסור לגרש בע"כ כנ"ל ויקשה דנימא ג"כ כיון דרמב"ם סותם דאפילו בזיווג ראשון אינו מחויב בשאר כסות אף דאסור לגרשה בע"כ ממילא ה"ה לדידן אולם בזה י"ל דאנן לא פסקינן כרמב"ם ועיין בנו"ב מ"ת (סימן יב) רק דא"נ לומר שמאמינה לאחר חרדר"ג וה"ה בזיווג ראשון דאסור לגרש בע"כ או אפשר דאינו דומה לזיווג ראשון דאסור לכתחילה משא"כ לאחר החרם חמור וע"כ צ"ל כן דאל"כ יקשה כיון דהרמב"ם פסק דאם ע"פ דין התלמוד אינו יכול לגרש דהיינו שאינה יכולה לשמור את גיטה אז חייב בכל מיני חיובים אף לדעת הרמב"ם כמש"כ בח"מ א"כ יקשה הרי הרמב"ם סתם דאף בזיווג ראשון דאינו יכול לגרש בע"כ מה"ת מ"מ פטור מהחיובים א"כ ממילא אף באינה יודעת לשמור גיטה פטור מהחיובים אף דמה"ת וכעין שכתב הב"ש הנ"ל (בסימן עז) וזהו דא"י לגרש בזיווג ראשון ג"כ מה"ת וע"כ צ"ל דהתם רק לכתחילה א"י לגרש בלא ערות דבר לב"ה ובדיעבד מגורשת ולכך שפיר פטור מכל מיני חיובים משא"כ באינה יודעת לשמור גיטה דמה"ת אינה מגורשת אפילו בדיעבד ולכך חייב בכל מיני חיובים. ולפ"ז ממילא י"ל בפשוט ג"כ דהטעם דאם יודעת לשמור גיטה פטור מכל מיני חיובים כיון דמה"ת רשאי לכתחילה לגרש רק דרבנן אסרו ולכך פטור ממיני חיובים משא"כ בחדר"ג אף דמדרבנן הוא מ"מ הרי גם בדיעבד לא מהני הגט ויש לו דין נשבע שלא לגרש דאי עביד ל"מ כמש"כ הב"ש (בסימן קיט סקי"ב) ועיין בשו"ת הר"י מינץ (סימן יז) דבטיל הגט בנו"ב מ"ת (סימן קכט) מזה ולכך שפיר מחלק הח"מ בין האידנא דאיכא חדר"ג ול"מ הגט בדיעבד ולכך חייב בכל החיובים משא"כ ביודעת לשמור גיטה דבדיעבד הוה גט ולכך פטור בכל מיני חיובים כנ"ל:

ומכבר אמרתי לפרש דברי הגמרא בכתובות (דף י) דרב אחאי משני ל"ק כאן בבחור כאן בנשוי דהיינו בבחור א"נ ובנשוי נאמן ועיין בפרש"י ולדעתי י"ל כך דהרי קשה האיך נאמן לאוסרה עליו הא משועבד לה וכמש"כ הר"ן סוף נדרים דהיא לא מהימנא כמו כן הוא לא מהימן אולם צ"ל כמש"כ הר"ן בריש המדיר דגבי דידי' לא שייך דמשועבד לה הרי בידו לגרשה בע"כ ע"ש ולכך מהימן:

אולם למה שפסק הרמב"ם דבזיווג ראשון אסור לגרשה בע"כ ממילא לא הוה בידו ושוב א"נ דמשועבד לה משא"כ בזיווג שני נאמן וזהו הפירוש כאן בבחור דהיינו זיווג ראשון ואסור לגרשה ממילא משועבד לה ואינו נאמן דלאו בידו וכאן בנשוי דהיינו זיווג שני דבידו לגרש ולכך נאמן:

והנה עוד כתב החמ"ח (סקי"ב) בשם הב"ח דצריך להשליש כל החיובים וגם להשליש הכתובה ותמה עליו הח"מ תרתי ל"ל אם נחייב אותו בת"כ למה יהי' צריך להשליש כתובה ע"ש ולעד"נ די"ל כיון דצריך להשליש גט דתהי' מגורשת והיינו דנלע"ד דזה קאי על יכולה לשמור גיטה וא"י לשמור את עצמה דאז הגט כשר מה"ת וא"כ בודאי צריך להשליש גט כדי דתהי' מגורשת מה"ת עכ"פ וליכא החרם רק על איסור דרבנן דמה"ת אף דנאמר דהחרם הוה כדאורייתא כמו שנשבע שלא ישא אשה על אשתו כמש"כ הפוסקים דזה הוה כנשבע שלא ישא עוד אשה אבל עכ"פ. כיון דהשליש גט הוה כגירשה כיון דמה"ת הוה גט רק הרי מ"מ לא נתן בידה וכל גט הוה חוב משא"כ כאן לא מיבעיא להפוסקים דגם עליה חל החרם שלא תנשא למי שיש לו עוד אשה ממילא שפיר הוה הגט זכות לה וכ"ז כשהושלש ג"כ הכתובה שפיר הוה זכות גמור משא"כ בלא הושלש הכתובה לא הוה כ"כ זכות גמור ממילא ל"מ הגט עכשיו ואנו רוצים שיהי' הגט מעכשיו עכ"פ מה"ת. ומיושב ממילא ג"כ מה דהתעוררו חכמי ליסא (עיין במ"ל פ"ו מה' גירושין הלכה ג) היכי מהני הגט אפילו על אח"כ הא כל מילתא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משווי שליח עש"ה וכבר האריכו בזה כל האחרונים עיין נו"ב (סי' ג) ובשו"ת חת"ס (סימן יא) ובמרכבת המשנה (פ"ו מה"ג) ובבית מאיר (סי' קיט) די"ל למש"כ התוס' כתובות בענין דאין שליחות לקטן (דף יא ד"ה מטבילין) מ"מ בזכות גמור מהני שליחות לקטן או לעכו"ם להעשות ישראל עש"ה. ולפ"ז ה"נ כיון דזכות גמור הוא לו ולה כיון דיש לו היתר ממאה רבנים ויש לו אשה אחרת ממילא מצי משווי שליח אף דלא מצי עביד ולא גרע מהא דאין שליחות לקטן דבזכות גמור נעשה שלית ה"ה בזה דלא מצי עביד כנ"ל:

ובאמת לפ"ז אתיא דאם היא נשתטית לגמרי אשר אינה יכולה לשמור גיטה ג"כ דאז הגט מה"ת בטיל ואין ביכולתה לקבל גט תו א"צ להשליש גט וכתובה דהרי הגט לא יהי' מהני מידי השתא וצ"ע:

וכן למה שראיתי מתרצין על הערה דחכמי ליסא משום כיון דיכולה לשמור את גיטה הוה הגט מדאורייתא רק מדרבנן לא מהני הגט ולמש"כ המ"ל (בפ"ב מה' ביאת מקדש) דבדרבנן לא אמרינן כל מילתא דאיהו לא מ"ע שליח נמי לא מצי משווי כיון דמה"ת יכול למיעבד עכשיו עש"ה ולפ"ז אתיא ג"כ דאם אינו יכולה לשמור את גיטה דמה"ת לא מהני ממילא לא בעי גט כלל להשליש מצד סברת חכמי ליסא וממילא לא בעי להשליש גט דל"מ וה"ה כתובה א"צ להשליש כמש"כ:

ומעתה בנידון דידן דהיא נשתטית לגמרי אשר מה"ת ל"מ גיטה ממילא לדעת חכמי ליסא א"צ להשליש גט וה"ה כתיבה א"צ להשליש וכן לדעת הח"מ הדין מתי שא"צ להשליש גיטה א"צ להשליש כתובה וכמו שנראה מדברי הח"מ דהטעם דצריך להשליש הכתובה הוא הכל מצד הגט. הן אמת דלמאי דמבואר בתשובות מוהר"מ וז"ל חרם תקנות הקהלות בשם רגמא"ה דאין לישא ב' נשים אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהלות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא הכתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל א"כ משמע מזה אף דלא ישליש גט כלל מ"מ צריך להשליש הכתובה אולם זהו דוקא כשאין משליש מזונות משא"כ כשמשליש מזונות וחיובי כתובה תו א"צ להשליש הכתובה רק אם משליש גט וכמש"כ הח"מ דאחז החבל בתרי ראשין כנ"ל:

אמנם לולא דמסתפינא הו"א דבר חדש להתעורר בזה וליישב מה שהקשו חכמי ליסא הנ"ל כך דהנה בספר גט פשוט באה"ע (סימן קכט ס"ה) האריך להקשות על שיטת מהרשד"ם דמומר שקידש קידושיו קידושין רק מספק וכ"כ בשו"ת מהר"מ מינץ (סימן יב) דקידושי מומר הוה רק דרבנן [ועיין בבאר היטב (סימן מד סק"ז)] א"כ היכי מהני אם קידש בעודו ישראל ואח"כ המיר ליתן לה גט הא מה"ת אינו בתורת גיטין וקידושין כלל ומדברי כל הפוסקים משמע דמצי לגרש. ובהרה"מ (ספ"ב מה"ג) כתב דלכך מהני גיטו של מומר כיון דקידושיו קידושין ומשמע מזה אבל אם היו קידושי ספק לא מהני וקשה כנ"ל ומאד אני תמה עש"ה ועיין בבית מאיר (סימן קכט סעיף ה) דהאריך בזה מאד דהיכי מהני הגט שלו אם הקידושין שלו ל"מ דהוא כעכו"ם דאינו בתורת קידושין וגיטין עש"ה:

אולם ליישב מנהגן של ישראל וללמד זכות י"ל לענ"ד כך למש"כ רש"י ביבמות (דף מט) בהא דאמר אביי הכל מודים בסוטה שאין הולד ממזר מ"ט דהא תפסי קידושין והיינו כיון דסוטה בעי גט מה"ת מוכח דלא פקעי קידושי הראשונים ואי נימא דלא תפסי קידושין בסוטה הי' ראוי להיות שיפקעו הקידושין מכי נעשית סוטה עש"ה וכ"כ הנמוקי יוסף שם כפרש"י ועיין ריטב"א לקידושין (דף סח) (ועיין בס' אבני מילואים (סימן יח) מזה] ולפ"ז י"ל ג"כ כאן ממ"נ דאי קידושי מומר לא הוה קידושין מה"ת ממילא נפקעו הקידושין של המומר וכמש"כ כיון דלא תפסי נפקע ג"כ ורק מדרבנן מהני הקידושין שלו וממילא מדרבנן מהני הגט ג"כ:

ובזה הי' ניחא מה שהקשה בס' גט מקושר בסג"ר (אות ז) וצווח על הגדולים המג"א וב"ש דפסקו דאין שליחות למומר דא"כ האיך מצינו ידינו ורגלינו בכמה גיטין ששולחין המומרין ע"י שלוחין ולדידהו הרי היא אשת גמורה עש"ה ולהנ"ל ניחא דלהצד דהוה כעכו"ם ולא הוה בר קידושין הרי נפקעו הקידושין מה"ת ורק מדרבנן דמהני הקידושין ומדרבנן שפיר מהני שלוחו ועיין בטור אה"ע (סימן מד) דמביא דעת י"א דמומר לחלל שבתות לא תפסי קידושין [ובזה מיושב קושית ס' שער המשפט בחו"מ (סימן קכו) ע"ש]:

ובזה ממילא י"ל שפיר בהא דכתבו חכמי ליסא בנשתטית שמזכה לה הגט ואח"כ נשתפה דנותן לה השליח הגט דנכתב מקודם היכי מהני הא כל מילתא דאיהו לא מ"ע השתא לא משווי שליח ולדברינו י"ל שפיר כיון דנשתטית נפקעו הקידושין מה"ת כיון דלא תפסי קידושין מה"ת כנזכר ורק מדרבנן דתפסי קידושין ולא נפקעו וצריכה גט מדרבנן וכבר כתב המ"ל (פ"ב מה' ביאת מקדש) דהאי סברא דכל מילתא דאיהו למ"ע השתא לא משווי שליח לא אמרינן לענין דבר דרבנן יעו"ש:

אולם למש"כ כבר במק"א דזהו דנפקע לדעת רש"י ודעמי' הוא רק באם נעשה ע"י פשיעה כגון בסוטה בפשיעתה או במומר בפשיעתו והארכתי בזה בחדושי ליבמות בסוגיא דעלי' וא"כ בנשתטית דל"ש זה ולא פקעי כלל הדרא הקושי' לדוכתה:

ובדברינו יש ליישב קושית הב"ש (בסימן קמ סק"ז) דלמה באשה הנאסרת כתב רמ"א להחמיר דלא יוכל לזכות לה גט ע"י אחר ובמומרת כתב רמ"א (בסימן א) שיכול לזכות לה גט ע"י אחר יעו"ש ועיין בנו"ב (סימן צב) ובשו"ת חמדת שלמה (סי' ד) לאה"ע ולהנ"ל י"ל דבשלמא במומרת במזיד שפיר מהני הזיכוי כיון דמה"ת נפקעו הקידושין דאינה בתורת קידושין ורק מדרבנן צריכה גט ולכך לא מחמירין כולי האי משא"כ באשה הנאסרת על בעלה דמה"ת צריכה גט וכ"ז כתבתי רק לעורר ולא ח"ו להלכה דאפשר דבמומר ל"א כלל דנפקע הקידושין כיון דבידו כל רגע ורגע לחזור בתשובה והוה כישראל וצ"ע בכ"ז:

ולמש"כ מקודם יש להבין החילוק שחילק בחמ"ח דאם יכולה לשמור את גיטה רק שא"י לשמור את עצמה דמה"ת הוה גט פטור ממזונות ושאר ת"כ משא"כ היכא שאין יכולה לשמור את גיטה דמה"ת ג"כ לא הוה גט אז חייב בכל מיני חיובים דלכאורה צריך להבין החילוק מה לי אם מדרבנן לא הוה גט או מה"ת לא הוה גט ולהנ"ל ניחא דבאמת אפילו אי נותן לידה הגט ג"כ אתי עלה מצד שליחות בכתיבת הגט כמש"כ התוס' גיטין (דף כב). ולפי זה יש לומר שפיר בשלמא אי מה"ת הוה גט דיכולה לשמור את גיטה א"כ יכולין ליתן לה אח"כ זהו הגט עצמו וכמש"כ המ"ל (פ"ב מה' ביאת מקדש) דבדרבנן ל"א כל מילתא דלמ"ע השתא וכו' וממילא אמרינן דהוה כאילו מגורשת השתא משא"כ היכא דא"י לשמור את גיטה דמה"ת לא הוה גט זה כלל והוה כאילו אינה מגורשת כלל ממילא שפיר חייב בכל מיני חיובים כיון דאשתו היא [גם דאמרינן ביכולה לשמור הוה הגט זכות לה שלא תעבור על החרדר"ג כנזכר].

ולענ"ד הי' נראה טעם אשר צריך לכתוב גט ולהשליש עכשיו י"ל כך דלמש"כ התוס' בגיטין (דף כב) דכתיבת הגט בעי שליחות לסופר ולהעדים ע"ש וכן דעת עוד הרבה פוסקים והנה הנו"ב חידש דין חדש (בסימן ב) דאפילו לדינא דש"ס דיכול לגרש בע"כ מ"מ ע"י שליח אסור לגרש בע"כ דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והנה נחזי אנן כאן באם נותנין לו היתר ממאה רבנים ונשספתה אח"כ ואינה רוצית הראשונה לקבל גט וא"כ יש לו שתי נשים ובודאי הדין דיכול לגרשה בע"כ ולא חל החרם דר"ג על זה שלא יגרש וזה ברור וכ"כ הפוסקים אולם יקשה לסברת הנו"ב היכי יכול לגרש אח"כ בע"כ כיון דצריך שליחות להסופר ולהעדים והי' צ"ל לסברת הנו"ב הנ"ל דהא דיכול לגרש בע"כ היינו דוקא בכותב בעצמו הגט ומוסר בפני עדי מסירה דאז א"צ לשליחות משא"כ גיטין דידן דלעולם צריך לשליחות ל"מ אם אין יכול בעצמו לחתום הגט ואפילו אם יכול מ"מ הרי העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם וא"כ לעולם צריך לשליחות וא"כ מה יעשה אם לא תרצה לקבל הגט אח"כ נהי דהחדר"ג לא חל מ"מ אף לדינא דש"ס לא יכול לגרש בע"כ כנ"ל ולכך תקנו דכתיבת הגט יהי' עכשיו כ"ז שלא אמרה דאינה רוצית ועכשיו מהני השליחות דידי' גם לסברת נו"ב הנ"ל וממילא יכול אח"כ לגרש בעצמו אף אם היא לא תתרצה לקבל כנ"ל ויש לדחות אולם לפ"ז כיון דכל הגט הוא רק מצד לתא דידה דילמא לא תרצה לקבל הגט א"כ לכאורה למה צריך להשליש כתובה דממ"נ אם לא תתרצה לקבל גט א"צ לדאוג הכתובה בעדה והח"מ כתב דלכך משליש הכתובה כיון דצריך להשליש הגט ואי נאמר דמצד דילמא לא תתרצה לקבל א"צ להשליש כתובה ויש ליישב:

והנה ראיתי בתשובה אשר כ' כבוד ידידי הרב הגאון החסיד וכו' מו"ה יצחק פייגענבאהם מו"צ דק"ק קהלתנו על נידון המעשה הנ"ל תשובה ארוכה בזה וראיתי שהקשה על הח"מ דכתב דלדידן שאין מגרשין בע"כ גם המחבר מודה דיש עליו החיובים הא תינח אם אינה רוצית משא"כ ברוצית לקבל הגט למה חייב וא"ל דהרצון שלה לא הוה רצון הא חזינן גבי חרשת דכתב מהר"ם מפדוואה דיכול לגרשה מרצונה אף בזה"ז נהי שאין לה רצון מ"מ אונס וכפי' לית כאן וא"כ ה"נ ושוב כתב כת"ה לחלק דבחרשת דיכול למכור במטלטלין לכך מהני הקידושין ג"כ משא"כ בנשתטית ושוב כתב לדחות משום דקנין אשה הוה כקרקע ובקרקע לא מהני בחרש אף מדרבנן ואפילו לדעת שאר הפוסקים דאדם לא הוה כקרקע מ"מ כיון דמחויב לחרוש ולזרוע זהו הוה כמכירת קרקע ל"מ והאריך בזה. ולענ"ד יש להבין זה דא"כ הרי משנה מפורשת ביבמות פרק חרש דחל הקידושין של חרשת או של חרש ותקינו לי' רבנן נשואין ובנשואין הרי קיי"ל דבעינן דעתה והיכי מהני הקידושין כיון דהוה כקרקע לסברת כ"ת לדעת הש"ך או אפילו לשאר הפוסקים הרי בקרקע ל"מ קנין חרש אלא ע"כ דקדושי אשה אינה דומה לקרקע והוה רצון ורבנן עשו דאף דקנין קרקע ל"מ בחרשת מ"מ קידושין עדיף ומהני משום דהוה כמו מטלטלי משא"כ קידושי שוטה לא מהני כלל ולא תיקנו בזה מידי משום דהוה או כמטלטלי או כמקרקעי ל"מ וממילא ה"ה לענין גיטין כן והחילוק מבואר בגמרא דבחרשת תיקנו נישואין אם רוצית משא"כ בשוטה ובנשתטית לא תיקנו כלל נישואין. ובאמת לא ידעתי מש"כ מהר"ם מפדוואה דנהי דרצון אין לה מ"מ כפיי' ואונס ליכא הרי למש"כ הפוסקים דאם גירש בגט מתחילה ברצון רק דפסול מדבריהם יכול אח"כ לגרשה בע"כ א"כ משמע דאם מדרבנן רק אשתו יכול לגרשה אח"כ וליכא אחדר"ג א"כ גם בחרשת דהקידושין מדבריהם פשיטא ל"ש חדר"ג ויכול לגרשה אפילו בע"כ ואפשר דמהר"ם מפדוואה איירי שנתחרשה אח"כ ובשעת נשואין בריאה היתה ואין אתי הספר הנ"ל:

ולכאורה יש לומר לסברת כת"ה ליישב דברי הירושלמי פ' חרש דמתניתין דתני יוציא בגט היינו בקידשה בכסף לחוד אבל בביאה ל"מ הגט וכן בשיטה מקובצת (כתובות דף עד) כתב דקידושי קטן ל"מ דוקא בכסף לחוד אבל לא בביאה ג"כ ובשם רש"י כ"כ וי"ל כך דקידושי אשה הוה כמו קנין קרקע ודוקא קידושין לחוד דליכא רק שאסרה לעלמא משא"כ בכנסה ג"כ דהדין דחייב במזונות ומעשה ידי' שלו וממילא הוה כמו קנין מטלטלי וזהו מהני בקטן וחרש משא"כ קידושין לחוד הוה כמו קנין קרקע כנ"ל ובחדושי לאה"ע (סימן מד) כתבתי הרבה על הירושלמי הנ"ל:

עוד ראיתי לכבוד גאונו נר"ו דכתב דנראה לו דמחויב להשליש כתובה ע"פ דין למה דמבואר בש"ע (סימן א) במקום שנהגו שלא לישא אשה על אשתו אינו רשאי לישא אחרת דהוה כהתנה א"כ ה"נ ע"י תקנת ר"ג מדינא אסור לו לישא אשה אחרת על אשתו דהוה כמקום שנהגו ונהי דהתירו לו מצד מאה רבנים אבל מ"מ אסור מצד דין בלא רשותה דהוה כמחייב עצמו והנה הגם דדבר גדול חידש מ"מ לענ"ד מהדוחק לומר כן דחוץ החדר"ג אסור לישא עוד אשה דבודאי החוב שחייב עצמו הוא רק מצד חדר"ג ואם בטיל החדר"ג בטיל החיוב וכמו דמצינו ג"כ דהקשה באו"ת בחו"מ (סימן צד סקכ"א) דהיכי אמרינן כתובה דרבנן והכי קיי"ל בכ"מ הא קיי"ל דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ כיון דכתב לה כתובה מה"ת הוא חייב ומתרץ דבשלמא אם מעצמו כותב שפיר מחייב עצמו משא"כ כאן הא דכתב לה הוא מצד תקנתא דרבנן וממילא לא עושה כתיבתו שעבוד יותר מגוף תקנתא דרבנן עש"ה ולפ"ז ה"נ כן אף דהמנהג הוא כן מ"מ לא עושה חיוב יותר מהחדר"ג כנ"ל:

ואמרתי בסברא זאת ליישב דברי הרמב"ם והנו"ב (סימן לג) בחדושי לאה"ע (סימן יז סק"ה) הנה דעת הרבה פוסקים דע"א נאמן מה"ת בעגונה משא"כ עד מפי עד רק מדרבנן וכן אשה והנה בספר שב שמעתתא (שמעתא ז פ"ג) כ' על דברי ש"ג דהביא ראי' דעמפ"ע הא' נאמן דאל"כ מאי קמ"ל ר"פ בשבועות (דף לב) דהכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד פשיטא כיון דהיא נאמנת וע"כ דהא' נאמן וכתב הוא לדחות די"ל דר"פ לשיטתו דס"ל דמשחק בקוביא מדאורייתא חזי חייב ק"ש וא"כ ה"נ כיון דע"א נאמן מה"ת ועכמ"ע רק דרבנן סד"א דחייב קמ"ל דמ"מ פטור דלא אהני מידי עש"ה ולדעתי קשה עדיין למה פוטר ר"פ דשפיר נ"מ דהרי עיקר הקרבן הוא במה שכפרו ממון הכתובה והנה במתניתין תנן דלכך אשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה דמספר כתובה נלמוד דכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך וכו' וא"כ צריך להיות כך למש"כ הב"ש בסק"ח דמדרש כתובה הוא רק על עיקר כתובה אבל לא על תוספות כתובה לפ"ז כ"ז היכא דהנאמנות הוא רק מצד תק"ע וע"פ דין לית לה נאמנות רק למיתה וממילא נוטלת כתובה מצד מדרש כתובה אבל לא התוספות משא"כ דע"פ דין תורה נאמן ממילא גם תוספות כתובה נוטלת כיון דהאמת הוא שמת וממילא יקשה למה פטור העד מק"ש הא הפסידה לענין תוספות כתובה וצ"ל דהא דאמר ר"פ הכל מודים וכו' היינו בדלא כתב לה תוס' כתובה ולפ"ז שפיר מיושב דברי הרמב"ם דהשמיט (בפ"י מה' שבועות) דיש חילוק בין אמר לה לדידה או לא ועיין בלח"מ שם ולהנ"ל דלדידן כל אשה יש לה תוס' כתובה ממילא הפסידה לענין ת"כ דהיא נאמנת רק מדרבנן וע"א מה"ת. ובזה יהי' ניחא ליישב דברי הנו"ב מ"ק (סי' לג) לאה"ע דהקשה דאי נאמר דעד מיתה חייב ק"ש א"כ למה קתני במתניתין שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים הרי משכחת דגם אשה חייבת ק"ש בעד מיתה דאשה נאמנת ותירץ דאשה אינה נאמנת רק מדרבנן ולכך פטורה מק"ש ולכאורה יש לתמוה ע"ז שהרי הרמב"ם לשיטתו (פ"י מה"א הלכה ז) דכתובה רק דרבנן ממילא לעולם הוה רק דרבנן והיכי חייב ק"ש וע"כ כיון דרבנן אמרו דחייב כתובה ממילא בכפר חייב ק"ש וה"ה באשה אף דא"נ רק מדרבנן מ"מ חייבת ק"ש ועיין בקצה"ח (סימן פז סקל"ב):

אולם לדברינו הנ"ל י"ל שפיר כיון דעיקר החיוב מצד תוספות כתובה והנה כתב בתומים (סימן צז סקכ"א) להקשות למה אמרינן בכ"מ כתובה דרבנן הא לא גרע מכל שטר ההתחייבות דיכול לחייב עצמו אף שאינו חייב א"כ ה"נ אם חייב עצמו ליתן לה כתובה ממילא מה"ת מחויב לתת לה כתובה וכתב כיון דעיקר החיוב שמחייב עצמו בכתובה מחמת דרבנן ציוו לו שיחייב עצמו ממילא לא הוה רק דרבנן משא"כ תוספות כתובה דמחייב עצמו כמה שרוצה זה הוה דאורייתא ע"ש ולפ"ז שפיר ע"א חייב ק"ש דנאמן מה"ת ועל תוס' כתובה משא"כ אשה פטורה כיון דנאמנת רק מדרבנן ועיין תוס' קידושין (דף כג ע"ב) ד"ה מהו ובתוס' רי"ד שם:

ובעיקר הקושיא שהקשה הנו"ב ואחרונים למה קתני ולא בנשים וכו' נלע"ד בפשוט דהרי קודם שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש הי' הדין דנאמנת רק להשיאה מצד תק"ע ולענין כתובה א"נ רק אח"כ חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וא"כ אין כאן קושיא אי המתניתין דשבועת העדות נשנית קודם חזרה וליכא ק"ש כלל ועיין חולין (דף לב):

עוד נראה לענ"ד לדחות מש"כ כת"ה לחדש כיון דיש חדר"ג שלא לישא ב' נשים וא"כ אף אם מתירין לו החדר"ג מ"מ הוה כאילו התנה שלא שא אשה על אשתו מצד דהוה כאילו התנה לעד"נ דבשום אופן ל"מ כלל תנאי להתנות שלא יוכל לישא אשה על אשתו דבשלמא קודם חרדר"ג דיכול לגרשה בע"כ לא הוה מתנה עמש"כ בתורה דהרי יש לחוש דילמא לא יהי' לו בנים ז"א דהרי יכול לגרש לראשונה ולישא אחרת משא"כ לאחר חרדר"ג דלא יכול לגרש בע"כ וא"כ אם מתנה שלא ישא אשה על אשתו הוה מתנה עמשכ"ב וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ש (כלל לג) וז"ל ואם תשאל שמא ישהה עמה י' שנים ולא תלד ואז הוא מחויב לישא אשה אחרת והרי מתנה עמש"כ בתורה וכו' וכתב ועוד אין אנו צריכין לכ"ז משום דבידו לגרש אשתו ראשונה והגם דאמר הרא"ש עוד טעם דלא הוה ודאי קעקר מ"מ הרי אנן לא פסקינן כן רק כרב ע"ש בפ' הזהב:

ולפ"ז כ"ז קודם החרדר"ג הי' יכול להתנות שלא ישא על אשתו משא"כ לאחר חדר"ג לא יכול להתנות כלל דהוה מעמשכ"ב דתנאו בטל כיון דא"י לגרש בע"כ ובשלמא זה אין להקשות היכא עשה רבינו גרשון חרם דהוא כשבועה שלא ישא אשה על אשתו וגם שלא לגרש בע"כ הא הוה נשבע לבטל המצוה אולם זה שפיר י"ל דשבועה יכול לחול בכולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה כיון דחלה אם קיים פו"ר או לישא זקנה ועקרה ה"ה דחל על ילדה מצד כולל ועיין ביו"ד (סימן רלט סעיף ח) לענין אם נשא זקנה ונשבע לה שלא ישא אחרת אע"פ שלא קיים פו"ר מ"מ השבועה חלה בכולל ועיין בש"ך שם סקכ"ג משא"כ בתנאי לא מהני כולל וכמו דמצינו ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים ולכאורה יקשה דא"כ כיון דחל על ממון יחול ג"כ על עונה מצד כולל וע"כ דרק בשבועה חל בכולל משא"כ בתנאי ליכא כולל ועיין במ"ל (פ"ו מה"א הלכה י) בשם מהר"א ששון בתשובה (סימן סד) דבתנאי לא אמרינן כולל מהא דרי"א בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש והמ"ל שם מחלק בין אמר בפירוש האיסור ע"ש אבל עכ"פ כאן שהתנה סתם שלא ישא אשה על אשתו ממילא הוה כולל סתם ובודאי לא חל. שוב ראיתי בספר לחם רב בתשובה (סימן נא) מבעל לח"מ שהאריך מאד בזה ומשמע מיניה דגבי תנאי ל"ש כולל ודוקא בתנאי משא"כ בחרם ושבועה שפיר חל בכולל ומהאי טעמא ס"ל להפוסקים דהחדר"ג חל אפילו במקום מצוה והיינו מצד כולל והפוסקים דס"ל דבמקום מצוה לא גזרו היינו דאף דכולל הוא מ"מ י"ל דאינהו ס"ל דר"ג לא גזר כלל במקום מצוה כנ"ל. ועמש"כ בחדושי (סימן לח) באה"ע (סעיף א) באריכות מש"כ ליישב קושית התוס' ב"מ (דף נח ע"א) ד"ה אמר וכו' בסברת מהר"א ששון הנ"ל עש"ה:

ולולא דמסתפינא לחדש הו"א טעמא דגזר רגמ"ה אף במקום מצוה שלא לישא ב' נשים דלכאורה צריך להבין מאיזה טעם הוא לגזור לבטל מצוה כגון בשהה י' שנים ולא ילדה וכדומה ונלע"ד די"ל למאי דמבואר סוף פרק חזקת הבתים (דף ס) תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים וכו' אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' והיינו דהוה גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה דכל אדם רוצה לישא אשה ולפ"ז לישא ב' נשים פשיטא דצריכין לגזור וזה הוא גזירה דיכולין לעמוד בה וממילא אפילו במקום מצוה יכולין לעמוד דממ"נ דמצד מצוה הרי אמר דין הוא שנגזור על עצמנו ורק מצד שא"א לעמוד הרי כיון דיש לו אשה יכול לעמוד הן אמת דבתוס' הקשו שם היכא יכולין לגזור לבטל מצות פרו ורבו ותירצו דאיירי באדם שכבר קיים מצות פו"ר אולם דברי תוס' הללו לכאורה יש להעיר מדברי תוס' גיטין (דף נו) ד"ה קפצו ובע"ז (דף יח) ד"ה ואל וכו' דכתבו דמותר לאבד עצמו לדעת אף דעבירה הוא כדי שלא יעברו עבירות הרבה ע"ש א"כ ה"נ י"ל למש"כ רש"י דטעם כדי שלא יעברו הבנים עבירות ומבטלי מצות ול"ק מזה דמבטל למ"ע דפו"ר כיון דעי"ז לא יבטלו מצות אחרות ולא ראיתי מי שעורר בזה. שוב ראיתי בס' תורת חיים דכתב ליישב קושית התוס' דיכולין רבנן לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ממילא יכולין לעקור מ"ע דפו"ר ע"ש ועיין בב"ש (סימן א סק"ו) דכתב דלכך לא כפינן על מ"ע דלישא אשה כיון דדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ובחדושי לאה"ע (סימן לד) רציתי לומר על קושית הר"ן והרא"ש דלמה לא מברכין אשר קדשנו במצותיו לקדש אשה מטעם מדרש זה דדין הוא שנגזור וכו' ולכך לא תיקנו ברכה:

וכן רציתי לומר (בסימן לה) לאה"ע בהא דשלח לקדש לו אשה בסתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם מצד קנס דלמה שלח בסתם אבל ע"פ דין מותר ויקשה ג"כ היכי קנסו חכמים אותו לבטל מ"ע דפו"ר הגם דמצינו ריש ברכות דתיקנו לעבור שלא יקרא ק"ש לאחר חצות אף דמהדין מותר מ"מ מצד דילמא יעבור וכו' מ"מ יקשה דכאן אינו דומה לשם ואמרתי ג"כ דעיקר הוא מצד זה כיון דדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה כלל ולכך יכולין היו לקונסו כנ"ל:

נחזור לנידון דידן עכ"פ מכל הני טעמים וצדדי ההיתר יש להתיר לו לישא אשה על אשתו באופן שישליש כמה ביכולתו וגם ישליש גט הכל כמבואר בצ"צ ובנו"ב (סימן ג) וישבו ב"ד על ככה והתירו וע"ז בעה"ח ג"כ. פתחי' במוהר"י ז"ל הארענבלאס דומ"ץ בווארשא ובצירוף הב"ד דפה:

והנה ראיתי לכבוד ידידי הגאין ר' זנוויל מו"צ דקהלתנו דתמה על העצה דצ"צ (סימן סו) דימכור הכתובה בטובת הנאה ומהפירות יהי' על מזונות והקשה הא קיי"ל (בסימן פה) דמוכרת כתובה שייך הפירות מהכתובה להאשה וא"כ היכי דנשתטית דקיי"ל דמחויב לזונה אמאי יפטר מלזונה משלו והריווח מהכתובה ג"כ שלה ובפרט אם לא יספיק לפרנסתה מהריווח האיך יעשו וכמדומה לי שראיתי קושיא זו באיזה ספר:

אולם לעד"נ דזהו דאמרינן דנשתטית חייב לזונה לשיטת רמ"א בשם הרשב"א והראב"ד והרמ"ה י"ל דרמ"א חושש לשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ולכך אף בנשתטית דא"י לדור עמה מ"מ אין כח [ביד מאה רבנים] לפוטרו מחיוב דאורייתא משא"כ להפוסקים דמזונות דרבנן שפיר י"ל דיש כח [ביד מאה רבנים] לפוטרו ממזונות כיון דרוצה לגרשה ויכול לגרשה:

והנה הפ"י בכתובות (דף נח ע"ב) ד"ה א"ר חידש דאף למ"ד מזונות דאורייתא היינו באשה שאין לה ממה להתפרנס כלל וא"כ החיוב על הבעל ליתן לה מזונות להחיות נפשה משא"כ בענין קצבת המזונות שיכולה לפרנס קצת ממעשה ידי' לכ"ע רק דרבנן כגוונא דאמר רב שם כי תקנו רבנן מזוני עיקר היינו דילמא לא מספיק עש"ה ולפ"ז שפיר אמרינן דאם מכרה לכתובה בטובת הנאה ויש לה מזונות ממילא אין החיוב רק דרבנן עליו ושפיר הדין של צ"צ דאם ימכרו הכתובה בטוה"נ ויש לה מזונות תו חייב רק דרבנן במזונות ושפיר אמרינן בנשתטית דפטור. ובסברא זאת יש ליישב ג"כ מה דהמחבר סותר עצמו דבסימן ע ס"ד פסק דחייב לזונה ובסימן קיט ס"ו פוסק דפטור ממזונות בנשתטית והנ"ל י"ל שפיר דבסימן קיט כתב המחבר דמאכילה ומשקה משלה א"כ משמע דיש לה ולכך שפיר החיוב רק דרבנן ולכך פטור ממזונות בנשתטית משא"כ בסימן ע כתב סתם דחייב במזונות כיון דאיירי באין לה ואז החיוב במזונות דאורייתא ושפיר בדקדוק נקט הרמב"ם "ומאכילה" ומשקה משלה דלכאורה למאי נ"מ כתב זאת ולהנ"ל שפיר דרמב"ם לשיטתו דפוסק מזונות דאורייתא ולכך א"י לפוטרו בנשתטית רק במקום דפטור ממזונות מה"ת כגון שיש לה וכמש"כ הפ"י ואפילו יש לה קצת ואין מספיק הכל מ"מ החיוב מזונות רק דרבנן וכמו דמשמע שם מדברי פ"י הנ"ל כנ"ל:

ובזה יש ליישב ג"כ הדקדוק אשר הקשה כבוד הגאון וכו' מוהר"י שליט"א הנ"ל על דברי החמ"ח (סימן קיט סקי"ב) שכתב ולא ידעתי תרתי למה אם חייב בכל חיובי ממון למה נחייב אותו בכתובה ולמה לא הקשה אפילו הי' פטור מחיובי ממון למה נשליש הכתובה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולהנ"ל י"ל דכל הטעם דצריך להשליש הכתובה כדי דיהי' פירות מזה ויהי' לה מזונות ויפטר ממזונות מה"ת כיון דיש לה מה טובת הנאה משא"כ כיון דאמרת דצריך ליתן לה מזונות באנפי נפשה א"כ למה משליש כלל הכתובה:

ובזה יש לומר ג"כ בנידון דידן דסילקה עצמה ממזונות ומחלה לו הא מחילה ל"מ בדבר שלב"ל וכמש"כ הרמ"א (סימן רט) ובשלמא בדבר שאין לו קצבה דל"מ ל"ק דכל הפוסקים. חלקו על הרמב"ם בזה והטור (בסימן רלב) לדעת הרמב"ם כ"כ עיין בחו"מ (סימן ם) משא"כ על דשלב"ל יקשה הא ל"מ מחילתה שלא תוכל לחזור ולפי הנ"ל שפיר י"ל למש"כ הר"ן בר"פ הכותב דחיוב דרבנן יכול למחול אף בדבר שלב"ל עיין במ"ל (פכ"ג מה' אישות) באריכות ועיין בקצה"ח (סימן רט) וממילא כיון דמזונות רק דרבנן ביש לה קצת וכנזכר שפיר מהני מחילתה כאן. ואדאתאן עלה ממילא י"ל אפילו לדעת הרמב"ם דדבר שאינו קצוב ל"מ מחילה מ"מ למש"כ במק"א דדין דהרמב"ם תליא רק למ"ד א"א מקנה דשלב"ל מצד דלא סמיך דעת ממילא ה"ה דבר שאינו קצוב משא"כ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל גם דבר שאינו קצוב לא איכפת לן. ובזה ישבתי דברי הרמב"ם ממה שהקשו עליו מר"פ הנושא את האשה וכו' דע"כ ידע מרב גידל וכו' עיין ברמב"ם (פי"א מה' מכירה סע"ז) מה שהקשה עליו הראב"ד וכן ממה שהקשו עליו מב"ב (דף קכד) דפריך לר"מ יכיר ל"ל וכו' ולהרמב"ם הרי הוה דבר שאינו קצוב ול"מ מתנה כלל ולכך איצטריך יכיר וישבתי דלר"מ לשיטתו ה"ה דמהני דבר שאינו קצוב והארכתי בזה בחדושי לחו"מ (סימן מ) ממילא גם כאן כיון דמזונות דרבנן באופן הנ"ל ממילא מהני מחילה אף בדבר שלב"ל וכמש"כ להפוסקים. ובל"ז כבר כתב ידידי הגאון מוהר"י נר"ו בשם א"מ (סימן סט סק"א) בשם ס' נתיבות המשפט דמחילה בקנין מהני במזונות וה"נ הי' קנין ואני ראיתי גם בפ"י בכתובות (דף קו) ד"ה רב פפא וכו' דמביא דברי נתיבות המשפט הנ"ל להלכה דאם פטרה בפירוש ובאופן המועיל שוב א"י לחזור בו וכן אם ספקה לדברים גדולים ולא לדברים קטנים מהני וא"י לחזור ע"ש ממילא ה"נ במה שסילק קצת מעות הוה עכ"פ ספקה לדברים גדולים ותו א"י לחזור כנ"ל:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה