אור ברסלב
פתחי שערים ל בענין נשתטית הרבה שנים.

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

ל בענין נשתטית הרבה שנים.

כט בענין גט. פלפול בכל עכבה שאינה ממנה.

ע"ד מוהר"ר פלוני בן פלוני מפה עירנו ווארשא אשר דר עם אשתו זה כ"ח שנה ולא ילדה לו וזהו כערך שנה וחצי חלתה ונשתטית שאין יודעת לשמור גיטה ולא עצמה ואח"כ שבה לבריאותה ונתפשר ה"ה מו"ה ליבוש הנ"ל עם אשתו הנ"ל מרצונם הטוב ע"י קנאג"ס שתקבל גט פטורין מבעלה ובעבור זה יתן לה סך שלש מאות וארבעים רו"כ וסך שני מאות רו"כ השליש אצל גיסה מו"ה ר"מ נ"י ועוד מאה וארבעים רו"כ קיבל ע"ע ליתן בעת שתקבל הג"פ ור"מ הנ"ל קיבל ע"ע לזון ולפרנס אותה עד שיחזיר לה השני מאות רו"כ ואין לה עוד על בעלה שום טו"ת וקבעו זמן נתינת הגט ור"מ הנ"ל הכניסה לביתו אך כאשר הגיע זמן נתינת הגט לא היתה ראוי' לקבל הג"פ יען שחזרה לשטותה והרופאים אומרים כי בבירור לא תעלה לה שום רפואה על שטותה. ב' יש לה חולאת הנקרא פאראליזירט בחצי הגוף והיא חולה המתדבקת ר"ל כנכפה והבעל צועק עד מתי יהי' עליו הגזירה שלא ישא על אשתו ונתתי לבי לעיין בזה:

והנה לכאורה יש בכאן הרבה צדדי היתר. (א) מצד נשתטית דמבואר בת"מ וב"ש (סימן קיט) דיכולין להתיר לו לישא אשה על אשתו ירק יסלק הכתובה וגם היתר ממאה רבנים ולהשליש גט ג"כ בסקי"ב ובסק"ה בב"ש. (ב) שהרי מבואר (בסימן א סי"א) די"א במקום מצוה לא גזר רגמ"ה כגון בשהה עשר שנים ולא ילדה. (ג) כיון דהיא חולנית זה זמן ארוך ומבואר (בסימן עט סעיף ג) אם ראה הבעל שהחולי ארוך יכול לומר טול כתובתך וצא ורפא עצמך ועיין בח"מ וב"ש סק"ד דאפילו בזה"ז דאיכא חדר"ג ג"כ יכול לומר כן. (ד) כיון דיש לה חולאת הנקרא פאראליזירט בחצי גוף א"כ לא עדיף מנכפה דמבואר (בסימן קיז סי"א) דכופין אותה לקבל גט ואפילו אין לו לשלם הכתובה הוה עליו חוב ואין בו משום חדר"ג כיון דסכנה היא וה"נ כיון דהעולם אומרים דהיא רוח רעה ר"ל והוה חולי המתדבק ול"ש חדר"ג ונהי דלהני טעמים א"י לגרשה בע"כ כיון דנשתטית ולאו בת גירושין מ"מ עכ"פ להתיר לו אשה על אשתו ע"פ מאה רבנים כנהוג בין המורים מהני וע"פ החוקים אשר מבואר בצמח צדק (סימן סז) ובנו"ב (סימן ג):

והנה מעולם הי' קשיא לענ"ד על העצה המבואר בצ"צ שימכרו לכתובתה בטוה"נ שיהי' לה פרנסה מהריווח והקרן ישאר קיים האיך משכחת שיהי' רי הריווח לפרנסה אם לא דהכתובה איזה אלפים רו"כ וממילא כיון דמבואר (בסימן ע ס"ד) דחייב במזונות ורפואה וכן הכריע רמ"א (בסימן קיט) ממילא צריך להשליש מזונות על כל ימי חייה וזה אי אפשר אולם לקמן כתבתי דניחא זאת. ולולא דבריהם בהסתירה מש"ע (סימן ע לסימן קיט) הי' נלענ"ד. דבסימן ע כתב המחבר אם נשתטה חייב לזונה ולרפאה והיינו דאם אנו רואים דנשתטית מחויב ליקח רופא ולרפאותה מחולאת זאת דנשתטית דמה לי חולאת אחרת או חולאת דנשתטית ודילמא יהי' לה רפואה ולכך מוטל עליו כל החיובים ליתן לה מזונות ולרפאה ולכך כתב ולרפאה היינו מחולי הידוע משא"כ בסימן קיט איירי בענין גירושין דרוצה לגרשה מחמת זה כי חקר כבר אצל הרופאים ואומרים שאין תעלה למחלתה וכבר עסק ברפואתה כדין ע"כ שוב אמרינן דפטור אח"כ ממזונות ורפואות אף אם נחלתה אח"כ בחולאת אחרת ודקדק וכתב ברפואתה והיינו דלא משועבד תו למחלתה כלל:

ולפ"ז יש להשוות ג"כ דעת הרמב"ם דכתב (פ"י מה' גירושין הלכה כג) אבל אם נשתטית וכו' ואינו חייב ברפואתה וכו' וכתב עליו הראב"ד ואם בת רפואה היא למה לא יהי' חייב לרפאה הרי כמה יש שחוזרות ומתרפאות ע"ש ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם איירי כשאין רפואה למחלתה לשטותה שכבר עסק כדין והרופאים אומרים שאין רפואה ע"כ שפיר אמרינן כיון דנשתטית לגמרי פקע שעבודו ואם יזדמן לה חולאת פטור מלרפאות אותה אבל מזה החולאת דנשתטית פשיטא דפטור וגם הראב"ד מודה כיון דכבר עסק ברפואות על זה בודאי פטור כיון שלא הועילו שום רפואה לזה משא"כ הראב"ד כתב דחייב ברפואתה היינו לרפאות מחולי זה דאולי לא נשתטית כלל עדיין וכמה משתטים חוזרים ומתרפאים ע"ז שפיר חייב לרפאות אותה וגם הרמב"ם מודה לזה ולפ"ז בסימן ע מביא דברי הראב"ד דמחויב לרפאות אותה משטותה משא"כ בסימן קיט מביא דברי הרמב"ם ואיירי שכבר חקר אצל הרופאים ואין לה רפואה על שטותה שוב פטור ממזונות וגם אם חלתה אח"כ פטור לזונה וממילא כאן בנ"ד דהרופאים אומרים שאין רפואה למחלתה די להשליש כתובה ולא החיוב מזונות. ולקמן ידובר עוד ליישב דעת המחבר דסותר את עצמו:

והנה יש להבין הלשון ברמב"ם הנ"ל מה' גירושין דכתב מניחה ונושא 'אחרת' דבשלמא בש"ע דכתב כן היינו מצר חרדר"ג אסור לישא שתי נשים וקמ"ל כאן כדי שלא לבטל מפו"ר מותר לישא אחרת משא"כ בימי הרמב"ם ובמקומו דלא הי' חדר"ג וכל אדם מותר לישא על אשתו אף בבריא ממילא למה כתב ונושא אחרת מאי נ"מ:

אולם י"ל דהרמב"ם ס"ל דוקא מצד דיכול לישא אחרת ולקיים לא תהו בראה או פו"ר ולכך הדין דלא יגרשה מצד שלא תהא הפקר משא"כ באם לא הי' יכול לישא אחרת אם לא יגרשה בודאי היו מתירין אותו לגרשה ולא הי' משגיחין על תקנתה יותר מתקנתו כגון לאחר חרדר"ג דאסור לישא אחרת או כגון שנשבע שלא ישא אחרת וכעין שכתב הט"ז לענין עתים שוטה ועתים חלומה. עכ"פ לפ"ז מוכח דחיישינן לקלקולא דידי' ממילא אם היא שוטה אשר אינו יכול לגרשה שאינו יכולה לשמור את גיטה ג"כ דמה"ת ל"מ גיטה ממילא צריכין לחוש לתקנתו דידי' מצד לא תהו בראה וצריכין להתיר לו עכ"פ לישא אחרת על אשתו הראשונה מצד קלקול דידי' ע"פ מאה רבנים ומוטל על הב"ד לעשות כן להתירו כנ"ל לחוש לתקנתא דידי' ולולא דמסתפינא הו"א בהא דכתב הרמ"א (בסימן קיט) דאפילו אין לו לשלם הכתובה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין והרשב"א בתשובה חולק ממתניתין דאם אמר הרי גיטך וכתובתך וכו' משמע דוקא כשמסלק הכתובה עיין ב"ש סק"ו ולענ"ד הי' נראה לחלק דבמקום שיש מצוה לגרש דהיינו בשהה עשר שנים ולא ילדה יכול לגרש אפילו אין לו לשלם הכתובה והיינו כיון דכל הטעם דכתובה הוא מצד דתקנו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שפסק הרמב"ם (פ"י מה"א) והיכא שמצוה לגרשה ל"ש התקנה וכמש"כ הפוסקים לענין אנוסה ל"ש כתובה כיון דא"י לגרשה והנה דבתוס' כתובות (דף לט) כתבו דמצד לא פלוג תקנו כתובה בכ"מ מ"מ ל"ש חיוב דלא לגרש אם אין לו כתובה עכשיו לפרוע:

עוד י"ל דלאחר חרדר"ג דאסור לגרש בע"כ ממילא ל"ש כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו באנוסה וכמו דמבואר בש"ע (סימן סו סעיף ג) דבמקום שאין מגרשין בע"כ א"צ לכתובה והכתובה אינה רק מנהג ממילא עכ"פ יכול לגרש באין לו הכתובה ויהי' עליו חוב ובמתניתין דתני הרי גיטך וכתובתיך היינו לדינא דגמרא דמגרשן בע"כ ולכך הכתובה ע"פ דין שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה משא"כ לאחר חדר"ג דהכתובה ע"פ מנהג יכול לגרשה אף שאין לו לשלם הכתובה במקום דיכול לגרשה או שנותנין לו היתר ממאה רבנים וא"צ לסלק דוקא הכתובה אפילו לדעת הרשב"א רק ממנהג כמש"כ הב"ח כנ"ל:

והנה החמ"ח (בסימן קיט סקי"ב) והב"ש (סק"ח) כתבו בשם הב"ח דהמנהג להתיר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר ממאה רבנים ומשליש גט וכתובה וחייב לייחד לה מקום וליתן לה מזונות ושאר ת"כ. אולם הרמ"א פסק דחייב במזונות כיון דא"י לגרשה א"כ אשתו היא אבל המחבר דהוא דעת הרמב"ם פסק דאינו חייב במזונות ות"כ וכתב החמ"ח (סק"ט) דאפילו לדעת המחבר מ"מ בזה"ז דאיכא חדר"ג א"כ גם בנשתטית חייב בכל חיובי ממון כיון דא"י לגרשה ע"ש ולכאורה יש לתמוה הא החמ"ח כתב שם דיש חילוק דאם יודעת לשמור גיטה רק דא"י לשמור עצמה כיון דמה"ת יכול לגרשה רק דרבנן אסרו לגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולכך פטור מחיובי ממון משא"כ באינה יכולה לשמור גיטה דמה"ת א"י לגרשה אז מה"ת חייב בכל חיובי ממון ע"ש וא"כ מאי כתב דלאחר חר"ג דא"י לגרשה חייב בחיובי ממון הא רק דרבנן עכבוהו דחדר"ג דרבנן הוא וא"ל דסובר דחדר"ג מה"ת ז"א דעיין (בסימן סו סקי"ח) בח"מ ובב"ש שם (סקי"א) דמשמע דחרדר"ג מיקרי דרבנן. הן אמת דיש להעיר בב"ש (סימן קנח סק"א) דכתב דאין ע"א נאמן לומר שמתה אשתו לישא אחרת דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא א"כ מוכח מזה דסובר דהוה דאורייתא דאל"כ הרי באיסור דרבנן ע"א נאמן אפילו באיתחזק איסורא כמו דמשמע ביו"ד (סימן קכז סעיף ג) ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן סה) ויש לחלק. שוב ראיתי דהעיר בזה בספר ישועות יעקב (סימן א) ועיין בפ"ת (סימן א סקי"ד) וי"ל מצד כיון דהך ספק אי מתה אשתו נוגע לדאורייתא ג"כ אי מותר לישא אחותה וכיון דלענין דאורייתא מחמירין ה"ה לענין דרבנן לענין חדר"ג וכמש"כ הרשב"א לענין ברכות של ק' ע"ש אבל לעולם חדר"ג דרבנן

ונ"ל דכך כוונת הח"מ דאחר חדר"ג דאסור לגרש בע"כ א"כ חייב במזונות וכל ת"כ דאי נאמר דפטור הרי עובר חדר"ג בזה גופא דאין נותן לה מזונות דאין לך כפי' גדולה מזו דמוכרחת לקבל גט עי"ז דאין לה מזונות ות"כ כדי שתנשא לבעל אחר דאל"כ מה תעשה וא"כ הוא הגורם שתקבל ג"פ וזה אסור משא"כ קודם תקנת ר"ג דהי' מותר לגרש בע"כ א"כ לא איכפת לן אם מוכרחת לקבל גט עי"ז דאין לה מזונות ות"כ כיון דיכול לכופה משא"כ כאן אילו היתה בריאה אין רשאי לכופה הן שלא יתן לה מזונות וכדומה כנזכר ממילא גם כשנשתטית חייב במזונות ואסור שלא ליתן לה דהוה ככפי' ועיין כתובות (דף לט ע"ב) דאמר מצער לך עד דאמרה לא בעינא וכו' ע"ש והכלל דלא גרע נשתטית מלא נשתטית לאחר חדר"ג:

ועיין (סימן קעח סעיף יא) דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה וכו' דגרם לבטל עי"ז החדר"ג במה שמאמינה דמבטל תקנת הגאונים והוא מתוס' נדרים (דף צ) הרי חזינן דאם גרם עובר מכש"כ כאן ודאי הוה גרם והוה כמאן דנקטי לכובסי דשבקי' לגלימא וסתם אשה אינה מספקת מעשה ידי' למזונות שלה ובפרט אם היא חולנית נשתטית וכדומה דאינו יכולה לפרנס עצמה וכנ"ל. ועיין מש"כ רמ"א דיש חולקין דאפילו בזה"ז נאמן וכן משמע מרמב"ם (פכ"ד מה' אישות) ומאד תמוה לענ"ד דהן אמת דכן כתב הרמב"ם דנאמן לומר שמאמינה אבל הרי בזמן הרמב"ם ובמקומו לא הי' כלל הגזרה דחדר"ג ולכך שפיר נאמן לומר שמאמינה ומנ"ל דלדידן ג"כ נאמן לומר שמאמינה כיון דעי"ז גרם לבטל חדר"ג ומבטל תקנת הגאונים כמש"כ בתוס'. שוב ראיתי בב"ש (סימן עז סק"ו) דהקשה כיוצא בזה על רמ"א דכתב די"א אם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין על כתובתה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ד מה"א) מאי ראי' הוא מהרמב"ם דפסק כן לדינא דש"ס אבל לדידן דאיכא חדר"ג י"ל דדינו כמורד ומתרץ כיון דהרמב"ם פסק דבזיווג ראשון אסור לגרשה בע"כ אם לא מצא בה ערות דבר ואפ"ה אם רוצה לסלק הכתובה לא הוה כמורד ה"ה לדידן עש"ה ממילא אפשר לומר ג"כ כאן כיון דהרמב"ם פסק דאף בזיווג ראשון נאמן לומר שמאמינה אף דאסור לגרש בע"כ ממילא ה"ה לדידן דאיכא חדר"ג וחידוש על הב"ש דלא העיר ג"כ (בסימן קעח):

אולם לפ"ז לכאורה יש להעיר דלמה כתב הח"מ דבזה"ז דאיכא חדר"ג חייב בכל מיני חיובים אף לדעת הרמב"ם הא כיון דרמב"ם סותם דבכל גווני אינו מחויב בשאר כסות אפילו בזיווג ראשון דאסור לגרש בע"כ ממילא ה"ה לדידן. אולם י"ל בזה דאנן לא פסקינן כרמב"ם ועיין בנו"ב מ"ת (סימן יב) רק דא"נ לומר שמאמינה לאחר חדר"ג וה"ה בזיווג ראשון דאסור לגרש בע"כ או אפשר דאינו דומה לזיווג ראשון דאסור לכתחילה משא"כ לאחר החדר"ג חמור. וע"כ צ"ל כן דאל"כ יקשה כיון דרמב"ם פוסק דאם ע"פ דין התלמוד אינו יכול לגרש דהיינו שאינה יכולה לשמור את גיטה אז חייב בכל מיני חיובים אף לדעת הרמב"ם כמש"כ בח"מ א"כ יקשה הרי הרמב"ם סתם דאף בזיווג ראשון דאסור לגרש בע"כ מה"ת מ"מ פטור מהחיובים א"כ ממילא אף באינה יודעת לשמור גיטה יהי' פטור מהחיובים אף דמה"ת וכעין שכתב הב"ש הנ"ל (בסימן עז) וזהו דא"י לגרש בזיווג ראשון ג"כ מה"ת וע"כ צ"ל דהתם רק לכתחילה א"י לגרש בלא ערות דבר לב"ה ובדיעבד מגורשת ולכך שפיר פטור בכל מיני חיובים משא"כ בא"י לשמור את גיטה דמה"ת אינה מגורשת אפילו בדיעבד ולכך חייב בכל מיני חיובים. ולפ"ז ממילא י"ל בפשוט ג"כ דהטעם דאם יודעת לשמור את גיטה פטור מכל מיני חיובים כיון דמה"ת רשאי לגרשה לכתחילה רק דרבנן אסרו ובדיעבד מהני הגט מה"ת ולכך פטור משא"כ בחדר"ג אף דמדרבנן הוא מ"מ גם בדיעבד ל"מ הגט כמש"כ הפוסקים דיש לו דין נשבע שלא לגרש דאי עביד ל"מ כמש"כ הב"ש (בסימן קיט סק"יב) ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן יז) ועיין בנו"ב מ"ת (סימן קכט) מזה ולכך שפיר מחלק הח"מ בין האידנא דאיכא חדר"ג ול"מ הגט בדיעבד ולכך חייב בכל מיני חיובים משא"כ ביודעת לשמור גיטה דבדיעבד הוה גט ולכך פטור מכל מיני חיובים:

ומכבר אמרתי לפרש דברי הגמרא בכתובות (דף י) דרב אחאי משני ל"ק כאן בבחור כאן בנשוי ועיין בפרש"י ולדעתי נראה דכך הפירוש דהרי קשה האיך נאמן לאוסרה עליו מצד הרי משועבד לה וכמש"כ הר"ן סוף נדרים דהיא לא מהימנא כמו כן הוא לא מהימן אולם צ"ל כמש"כ הר"ן בריש המדיר דלגבי דידי' ל"ש דמשועבד לה כיון דבידו לגרשה ע"ש ולכך מהימן אולם למה שפסק הרמב"ם דבזיווג ראשון אסור לגרשה בע"כ ממילא לא הוה בידו ושוב אינו נאמן דמשועבד לה משא"כ בזיווג שני נאמן וזהו הפירוש כאן בבחור דהיינו זיווג ראשון ואסור לגרשה בע"כ ממילא משועבד לה ואינו נאמן דלאו בידו וכאן בנשוי דהיינו זיווג שני דבידו לגרש ולכך נאמן:

והנה עוד כתב החמ"ח סק"יב בשם הב"ח דצריך להשליש כל החיובים וגם להשליש הכתובה ותמה עליו הח"מ תרתי ל"ל אם נחייב אותו בתנאי כתובה למה יהי' צריך להשליש הכתובה ע"ש ולעד"נ די"ל כיון דצריך להשליש גט דתהי' מגורשת והיינו דנלע"ד דזהו קאי על יכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור עצמה דאז הגט כשר מה"ת וא"כ בודאי צריך להשליש גט כדי דתהי' מגורשת מה"ת עכ"פ וליכא חדר"ג רק על איסור דרבנן דמה"ת אף דנאמר דהחרם הוה כדאורייתא כמו שנשבע שלא ישא אשה על אשתו כמש"כ הפוסקים דזה הוה כנשבע שלא ישא אשה אחרת אבל עכ"פ כיון דהושלש גט הוה כגירשה כיון דמה"ת הוה הגט רק הרי עכ"פ מ"מ לא נתן בידה וכל גט הוה חוב מ"מ כאן ל"מ להפוסקים דגם עלי' חל החדר"ג שלא תנשא למי שיש לו עוד אשה ואפילו להפוסקים דעלי' לא חל החרם מ"מ עוברת אלפני עור ובפרט כשלא קיים פו"ר גם עלי' חל לעשות עבורו שיקיים מצות פו"ר ממילא הוה הגט זכות לה וכ"ז כשהושלש כתובתה ג"כ הוה זכות גמור משא"כ בלא השלשת כתובה לא הוה זכות גמור ממילא ל"מ הגט מעכשיו ואנו רוצים שהגט יחול מעכשיו מה"ת עכ"פ:

ומיושב ממילא מה שהתעוררו בזה חכמי ליסא עיין במ"ל (פ"ו מה' גירושין הלכה ג) היכי מהני השלשת הגט על אח"כ הא כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משווי שליח עש"ה וכבר האריכו בזה כל האחרונים עיין נו"ב (סימן ג) ובשו"ת חת"ס (סימן יא) ובמרכבת המשנה (פ"ו מה"ג) ובבית מאיר (סימן קיט) ולהנ"ל י"ל למש"כ התוס' כתובות (דף יא) ד"ה מטבילין דאף דאין שליחות לקטן מ"מ בזכות גמור מהני שליחות עש"ה ולפ"ז י"ל ה"נ כיון דזכות גמור הוא לו כדי שלא יעבור על החדר"ג ובפרט אם עדיין לא קיים מצות פו"ר יכול לעשות שליח אף דלא מצי עביד וכמו קטן דאין בר שליחות מ"מ בזכות גמור מצי משווי שליח וממילא כיון דהגט מה"ת ולכך צריך להשליש הכתובה ג"כ כנזכר. ולפ"ז אתיא דאם היא נשתטית לגמרי אשר אינה יכולה לשמור את גיטה אפילו דאז הגט מה"ת בטיל דאין ביכולתה לקבל גט השתא תו א"צ להשליש גט ע"פ דין דתהי' עכשיו מגורשת מה"ת רק מצד מנהג על אח"כ ממילא א"צ להשליש כתובתה ולפ"ז בנידון דידן אפשר דאפילו אין לו כל הכתובה לסלק לא איכפת לן ויכולין לתת לו היתר ע"פ מאה רבנים כיון דהגט ל"מ מידי עכשיו כנ"ל כיון דהיא נשתטית לגמרי:

וכן ראיתי מתרצין על הערה דחכמי ליסא הנ"ל משום כיון דיכולה לשמור את גיטה הוה הגט מה"ת רק מדרבנן ל"מ הגט משום גרירה ממילא למש"כ המ"ל (בפ"ב מה' ביאת מקדש) דבדרבנן ל"א כל מילתא דלא מ"ע השתא לא מצי משווי שליח כיון דמה"ת יכול למעבד עכשיו ע"ש ולפ"ז אתיא ג"כ דאם היא אינה יכולה לשמור גיטה דמה"ת לא מהני כלל ממילא א"צ להשליש גט וכתובה מצד סברת חכמי ליסא כיון דלא הוה גט לא מחויב ליתן לה כתובה דלא ניתנה כתובה לגבות קודם הגירושין וכנראה מדברי הח"מ ג"כ דעיקר אשר צריך להשליש כתובה הוא מצד הגט ולמש"כ הוא דוקא כשהגט חל עכשיו וכאן דלא חל כלל עכשיו א"צ גט וכתובה רק מצד מנהג הגט יהי' נכתב ועל הכתובה אין להקפיד כ"כ אם אין לו:

הן אמת דלמאי דמבואר בתשובות מהר"מ וז"ל חרם תקנות הקהילות ששם רגמ"ה דאין לישא ב' נשים אין להתירה רק במאה רבנים מג' ארצות ומג' קהילות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא הכתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל א"כ משמע מזה אף דלא ישליש גט מ"מ צריך להשליש כתובה אולם זהו דוקא כשאין משליש מזונות ות"כ משא"כ כשמשליש הכל תו א"צ להשליש כתובה רק אם משליש גט וכמש"כ הח"מ דאחז החבל בתרי ראשין כנזכר:

אמנם לולא דמסתפינא הו"א דבר חדש להתעורר בזה וליישב מה שהקשו חכמי ליסא הנ"ל כך דהנה בספר גט פשוט באה"ע (סי' קכט ס"ה) האריך להקשות על שיטת מהרשד"ם דמומר שקידש קידושיו קידושין רק מספק וכ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' יב) דקידושי מומר הוה רק דרבנן (ועיין בבאר היטב (סי' מד סק"ז)] א"כ היכי מהני אם קידש בעודו ישראל ואח"כ המיר ליתן לה גט הא מה"ת אינו בתורת גיטין וקידושין כלל ומדברי כל הפוסקים משמע דמצי לגרש ובהרה"מ (ספ"ב מה"ג) כתב דלכך מהני גט של מומר כיון דקידושיו קידושין ומשמע מזה אבל אם הי' קידושי ספק לא מהני וקשה כנ"ל ומאד אני תמה עש"ה ועיין בבית מאיר (סי' קכט סעיף ה) דהאריך בזה מאד דהיכי מהני הגט שלו אם הקידושין שלו ל"מ דהוא כעכו"ם דאינו בתורת קידושין וגיטין עש"ה. אולם ליישב מנהגן של ישראל וללמד זכות י"ל לענ"ד כך למש"כ רש"י ביבמות (דף מט ע"ב) בהא דאמר אביי הכל מודים בסוטה שאין הולד ממזר מ"ט דהא תפסי קידושין והיינו כיון דסוטה בעי גט מה"ת מוכח דלא פקעי קידושי הראשונים ואי נימא דלא תפסי קידושין בסוטה הי' ראוי להיות שיופקעו הקידושין מכי נעשית סוטה עש"ה וכ"כ הנמו"י שם כפירש"י ועיין ריטב"א לקידושין (דף סח) [ועיין בס' אבני מילואים (סימן יח) מזה] ולפ"ז י"ל ג"כ כאן ממ"נ דאי קידושי מומר לא הוה קידושין מה"ת ממילא נפקעו הקידושין של המומר וכמ"ש כיון דלא תפסי נפקע ג"כ ורק מדרבנן מהני הקידושין שלו וממילא מדרבנן מהני הגט ג"כ:

ובזה הי' ניחא מה שהקשה בס' גט מקושר בסג"ר (אות ז) וצווח על הגדולים מג"א וב"ש דפסקו דאין שליחות למומר דא"כ היכי מצינו ידינו ורגלינו בכמה גיטין ששולחין המומרין ע"י שלוחין ולדידהו הרי היא אשת איש גמורה עש"ה ולהנ"ל ניחא דלהצד דהוה כעכו"ם ולא הוה בר קידושין הרי נפקעו הקידושין מה"ת ורק מדרבנן דמהני הקידושין ומדרבנן שפיר מהני שלוחו. ועיין בטור אה"ע (סי' מד) דמביא דעת י"א דמומר לחלל שבתות לא תפסי קידושין [ובזה מיושב קושיות ס' שער המשפט בחו"מ (סי' קכו) ע"ש]:

ובזה ממילא י"ל שפיר בהא דכתבו חכמי ליסא בנשתטית שמזכה לה הגט ואח"כ נשתפה דנותן לה השליח הגט דנכתב מקודם היכי מהני הא כל מילתא דאיהו לא מ"ע השתא לא מצי משווי השליח ולדברינו י"ל שפיר כיון דנשתטית נפקעו הקידושין מה"ת כיון דלא תפסי קידושין מה"ת כנזכר ורק מדרבנן דתפסי קידושין ולא נפקעו וצריכה גט מדרבנן וכבר כתב המ"ל (פ"ב מה' ביאת מקדש) דהאי סברא דכל מילתא דאיהו לא מ"ע השתא לא מצי משווי שליח לא אמרינן לענין דרבנן יעו"ש:

אולם למש"כ כבר במק"א דזה דנפקעו לדעת רש"י ודעמי' הוא רק באם נעשה ע"י פשיעה כגון בסוטה בפשיעתה או במומר בפשיעתו והארכתי בזה בחדושי ליבמות בסוגי' דעלי' וא"כ בנשתטית דל"ש זה ולא פקעי כלל הדרא קושיא לדוכתי':

ובדברינו יש ליישב קושיית הב"ש (בסימן קמ סק"ז) דלמה באשה הנאסרת כתב רמ"א להחמיר דלא יוכל לזכות לה גט ע"י אחר ובמומרת כתב רמ"א (בסימן א) שיכול לזכות לה גט ע"י אחר יעו"ש ועיין בנו"ב (סי' צב) ובשו"ת חמדת שלמה (סי' ד) לאה"ע ולהנ"ל י"ל בשלמא במומרת במזיד שפיר מהני הזיכוי כיון דמה"ת נפקעו הקידושין דאינה בתורת קידושין ורק מדרבנן צריכה גט ולכך לא מחמירין כולי האי משא"כ באשה הנאסרת על בעלה דמה"ת צריכה גט וכ"ז כתבתי רק לעורר ולא ח"ו להלכה דאפשר דבמומר ל"א כלל דנפקע הקידושין כיון דבידו כל רגע ורגע לחזור בתשובה והוה כישראל וצ"ע בכ"ז. ולמ"ש מקודם יש להבין החילוק שחילק בחמ"ח דאם יכולה לשמור את גיטה רק שאינה יכולה לשמור את עצמה דמה"ת הוה גט פטור ממזונות ושאר ת"כ משא"כ היכא שאינה יכולה לשמור את גיטה דמה"ת ג"כ לא הוה גט אז חייב בכל מיני חיובים דלכאורה צריך להבין החילוק מה לי אם דמדרבנן לא הוה גט או דמה"ת לא הוה גט ולהנ"ל ניחא דבאמת אפילו אם נותן לידה הגט ג"כ אתי עלה מצד שליחות בכתיבת הגט כמש"כ תוס' גיטין (דף כב) ולפ"ז י"ל שפיר בשלמא אי מה"ת הוה הגט דיכולה לשמור את גיטה א"כ יכולין ליתן לה אח"כ זה הגט עצמו וכמש"כ המל"מ (פ"ב מה' ביאת מקדש) דבדרבנן ל"א כל מילתא דאיהו לא מ"ע השתא וכו' וממילא אמרינן דהוה כאלו מגורשת השתא. משא"כ היכא דאינה יכולה לשמור את גיטה דמה"ת לא הוה גט זה כלל והוה כאילו אינה מגורשת כלל ממילא שפיר חייב בכל מיני חיובים כיון דאשתו היא [גם דאמרינן ביכולה לשמור הוה הגט זכות לה שלא תעבור על חדר"ג כנזכר]:

ולענ"ד הי' נראה טעם אשר צריך לכתוב גט ולהשליש עכשיו י"ל דלמש"כ התוס' בגיטין (דף כב) דכתיבת הגט בעי שליחות לסופר ולהעדים ע"ש וכן דעת עוד הרבה פוסקים והנה הנו"ב חידש דין חדש (בסימן ב) דאפילו לדינא דהש"ס דיכול לגרש בע"כ מ"מ ע"י שליח אסור לגרש בע"כ דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והנה נחזי אנן כאן באם נותנין לו היתר ממאה רבנים ונשתפה אח"כ ואינה רוצית הראשונה לקבל גט וא"כ יש לו שתי נשים ובודאי הדין דיכול לגרשה בע"כ ולא חל החרם דר"ג על זה שלא יגרש וזה ברור וכ"כ הפוסקים. אולם יקשה לסברת הנו"ב היכי יכול לגרש אח"כ בע"כ כיון דצריך שליחות לסופר ולהעדים. והי' צ"ל לסברת הנו"ב הנ"ל דהא דיכול לגרש בע"כ היינו דוקא בכותב בעצמו הגט ומוסר בפני עדי מסירה דאז א"צ לשליחות משא"כ גיטין דידן דלעולם צריך לשליחות ל"מ אם אין יכול בעצמו לחתום הגט ואפילו אם יכול מ"מ הרי העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם וא"כ לעולם צריך לשליחות א"כ מה יעשה אם לא תרצה לקבל הגט אח"כ נהי דהחדר"ג לא חל מ"מ אף לדינא דש"ס לא יכול לגרש בע"כ כנ"ל לכך תקנו דכתיבת הגט יהי' עכשיו כ"ז שלא אמרה דאינה רוצית ועכשיו מהני השליחות דידי' גם לפי סברת הנו"ב וממילא יכול אח"כ לגרש בעצמו אף אם היא לא תתרצה כנ"ל ויש לדחות. אולם לפ"ז כיון דכל הגט הוא רק מצד לתא דידה דילמא לא תתרצה לקבל הגט א"כ לכאורה למה צריך להשליש הכתובה דממ"נ אם לא תתרצה לקבל הגט אין אנו צריכין לדאוג בעדה בשביל הכתובה והח"מ כתב דלכך משליש הכתובה כיון דצריך להשליש הגט ואי נאמר דמצד דילמא לא תתרצה לקבל א"צ להשליש כתובה ויש ליישב:

והנה ראיתי בתשובה אשר כתב כבוד ידידי הרב הגאון החסיד וכו' מו"ה יצחק פייגענבאהם מו"צ דקהלתנו על נידון מעשה הנ"ל תשובה ארוכה בזה וראיתי שהקשה על הח"מ דכתב דלדידן שאין מגרשין בע"כ גם המחבר מודה דיש עליו החיובים הא תינח אם אינה רוצית משא"כ ברוצית לקבל הגט למה חייב וא"ל דהרצון שלה לא הוה רצון הרי חזינן גבי חרשת דכתב מהר"ם מפדווא. דיכול לגרשה ברצונה אף בזמן הזה נהי שאין לה רצון מ"מ אונס וכפי' לית כאן וא"כ ה"נ ושוב כתב כת"ה לחלק דבחרשת דיכול למכור במטלטלין לכך מהני הקידושין ג"כ משא"כ בנשתטית ושוב כתב לדחות משום דקנין אשה הוה כקרקע ובקרקע לא מהני בחרש אף מדרבנן ואפילו לדעת שאר הפוסקים דאדם לא הוה כקרקע מ"מ כיון דמחויב לחרוש ולזרוע זהו הוה כמכירת קרקע דל"מ והאריך בזה:

ולענ"ד יש להבין זה דא"כ הרי משנה מפורשת ביבמות פרק חרש דחל הקידושין של חרשת או של חרש ותקנו לי' רבנן נשואין ובנשואין הרי קיי"ל דבעינן דעתה והיכי מהני הקידושין כיון דהוה כקרקע לסברת כ"ת לדעת הש"ך או אפילו לשאר הפוסקים הרי בקרקע ל"מ קנין חרש אלא ע"כ דקידושי אשה אינו דומה לקרקע והוה רצון ורבנן עשאו דאף דקנין קרקע ל"מ בחרשת מ"מ קידושין עדיף ומהני משום דהוה כמו מטלטלין משא"כ קידושי שוטה ל"מ כלל ולא תיקנו בזה מידי משום דהוה או כמטלטלי או כמקרקעי ל"מ וממילא ה"ה לענין גיטין כן והחילוק מבואר בגמרא דבחרשת תיקנו נשואין אם רוצית משא"כ בשוטה ובנשתטית לא תיקנו כלל נשואין ובאמת לא ידעתי מש"כ מהר"ם מפאדוואה דניהו דרצון אין לה מ"מ כפי' ואונס ליכא הרי לפמ"ש הפוסקים דאם גירש בגט מתחילה ברצון רק דפסול מדבריהם יכול אח"כ לגרשה בע"כ א"כ משמע דאם היא אשתו רק מדרבנן יכול לגרשה אח"כ בע"כ וליכא חדר"ג א"כ גם בחרשת דהקידושין המה מדבריהם פשיטא דל"ש חדר"ג ויכול לגרשה בע"כ ואפשר דמהר"ם מפאדווה איירי בנתחרשה אח"כ ובשעת קידושין בריאה היתה ואין אתי הספר הנ"ל:

ולכאורה יש לומר לסברת כת"ה ליישב דברי הירושלמי פ' חרש דמתניתין דתני יוציא בגט היינו בקידשה בכסף לחוד אבל בביאה ל"מ הגט וכן בשיטה מקובצת כתובות (דף עד) כתב דקידושי קטן ל"מ דוקא בכסף לחוד אבל לא בביאה ג"כ וי"ל כך דקידושין הוה כמו קנין קרקע ודוקא קידושין לחוד דליכא רק שאסרה לעלמא משא"כ בכנסה ג"כ דהדין דחייב לזונה ומעשה ידי' שלו וממילא הוה כמו קנין מטלטלי וזהו מהני בקטן וחרש משא"כ קידושין לחוד הוה כמו קנין קרקע כנ"ל ובחידושי לאה"ע (סי' מד) כתבתי הרבה על הירושלמי הנ"ל:

עוד ראיתי לכבוד גאונו נר"ו דכתב דנראה לו דמחויב להשליש הכתובה ע"פ דין למה דמבואר בש"ע (סי' א) במקום שנהגו שלא ישא אשה על אשתו אינו רשאי לישא אחרת דהוה כהתנה א"כ ה"נ ע"י תקנת ר"ג מאה"ג מדינא אסור לו לישא אחרת על אשתו דהוה כמקום שנהגו וניהו דהתירו לו מצד מאה רבנים אבל מ"מ אסור מצד דין בלא רשותה דהוה כמחייב עצמו והנה הגם דדבר גדול חידש מ"מ לענ"ד מהדוחק לומר כן דחוץ החדר"ג אסור לישא עוד אשה דבודאי החוב שחייב עצמו הוא מצד חדר"ג ואם בטל החדר"ג בטל החיוב וכמו דמצינו ג"כ דהקשה באו"ת בחו"מ (סי' צד סקכ"א) דהיכי אמרינן כתובה דרבנן והכי קיי"ל בכ"מ הא קיי"ל דיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב א"כ כיון דכתב לה כתובה מה"ת הוא חייב ותירץ דבשלמא אם מעצמו כותב שפיר מחייב עצמו משא"כ כאן הא דכתב לה הוא רק מצד תקנתא דרבנן וממילא לא עושה כתיבתו שעבוד יותר מגוף תקנתא דרבנן עש"ה ולפ"ז ה"נ כן אף דהמנהג הוא כן מ"מ לא עושה חיוב יותר מהחדר"ג כנ"ל:

ואמרתי בסברא זאת ליישב דברי הרמב"ם והנו"ב (סי' לג) בחדושי לאה"ע (סי' יז סק"ה) הנה דעת הרבה פוסקים דע"א נאמן מה"ת בעגונה משא"כ עד מפי עד הוא רק מדרבנן וכן אשה והנה בס' שב שמעתתא (שמעתא פ"ג) כתב על דברי ש"ג דהביא ראי' דעמפ"ע הראשון נאמן כשמכחישו דאל"כ מאי קמ"ל ר"פ בשבועות (דף לב) דהכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד פשיטא כיון דהיא נאמנת וע"כ הראשון נאמן כשמכחישו וכתב הוא דיש לדחות דר"פ לשיטתו דס"ל דמשחק בקוביא דמדאורייתא מיחזי חזי חייב ק"ש וא"כ ה"נ כיון דעד א' נאמן מה"ת ועפמ"ע נאמן רק מדרבנן סד"א דחייב קמ"ל דמ"מ פטור דלא אהני מידי עש"ה ולדעתי קשה עדיין למה פוטר ר"פ דשפיר נ"מ דהרי עיקר הקרבן הוה במה שכפרו ממון הכתובה והנה במתניתין תנן דלכך אשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה דמספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי כתובתך וכו' וא"כ צריך להיות כך לפמ"ש הב"ש בסק"ח דמדרש כתובה היא רק על עיקר כתובה אבל לא על תוס' כתובה לפ"ז כ"ז היכא דהנאמנות הוא רק מצד תק"ע וע"פ דין לית לה נאמנות רק למיתה וממילא נוטלת כתובה מצד מדרש כתובה אבל לא התוספות משא"כ היכא דעל פי ד"ת נאמנת ממילא גם תוס' כתובה נוטלת כיון דהאמת הוא שמת וממילא יקשה למה פטור העד מק"ש הא הפסידה לענין תוס' כתובה וצ"ל דהא דאמר רב פפא הכל מודים וכו' היינו דלא כתב לה תוס' כתובה ולפ"ז שפיר מיושב דברי הרמב"ם דהשמיט בפ"י מה' שבועות דיש חילוק בין אמר לה לדידה או לא ועיין בלח"מ שם ולהנ"ל דלדידן כל אשה יש לה תוס' כתובה הפסידה לענין ת"כ דהיא נאמנת רק מדרבנן וע"א מה"ת. ובזה יהי' ניחא ליישב דברי הנו"ב מ"ק (סי' לג) לאה"ע דהקשה דאי נימא דעד מיתה חייב ק"ש א"כ למה קתני במתניתין שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים הרי משכחת דגם אשה חייבת ק"ש בעד מיתה דאשה נאמנת ותירץ דאשה אינה נאמנת רק מדרבנן ולכך פטורה מק"ש ולכאורה יש לתמוה ע"ז שהרי הרמב"ם לשיטתו (פ"י מה"א הלכה ז) דכתובה רק דרבנן ממילא לעולם הוה רק דרבנן והיכי חייב קרבן שבועה וע"כ כיון דרבנן אמרי דחייב כתובה ממילא בכפר חייב ק"ש וה"ה באשה אף דא"נ רק מדרבנן מ"מ חייבת ק"ש ועיין בקצוה"ח (סי' פז סקל"ב):

אולם לדברינו י"ל שפיר כיון דעיקר החיוב מצד תוספות כתובה ו הנה לפי מה שכתב בתומים הנ"ל (סי' צז סקכ"א) להקשות אמאי אמרינן בכ"מ כתובה דרבנן ותירוצו דעיקר החיוב שמחייב עצמו הוא רק מחמת תקנתא דרבנן ולפ"ז בתוספות כתובה דמחייב עצמו כמה שרוצה זה הוה מדאורייתא כשאר החיובים שאדם מחייב א"ע ע"ש ולפ"ז שפיר ע"א חייב קרבן שבועה דנאמן מה"ת ועל תוס' כתובה דהוא מדאורייתא משא"כ אשה פטורה כיון דנאמנת רק מדרבנן ועיין תוס' קידושין (דף כג ע"ב) ד"ה מהו ובתוס' רי"ד שם:

ובעיקר הקושיא שהקשה הנו"ב ואחרונים למה קתני ולא בנשים וכו' נלע"ד בפשוט דהרי קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש הי' הדין דנאמנת רק להשיאה מצד תק"ע ולענין כתובה א"נ רק אח"כ חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וא"כ אין כאן קושיא אי מתניתין דשבועת העדות נשנית קודם חזרה וליכא ק"ש כלל ועיין חולין (דף לב ע"ב):

עוד נראה לענ"ד לדחות מש"כ כת"ה לחדש כיון דיש חדר"ג שלא לישא ב' נשים וא"כ אף אם מתירין לו החדר"ג מ"מ הוה כאילו התנה שלא ישא אשה על אשתו. לענ"ד נראה דבשום אופן לא מהני כלל תנאי להתנות שלא יוכל לישא אשה על אשתו דבשלמא קודם חדר"ג דיכול לגרשה בע"כ לא הוה מעמשב"ת דהרי יש לחוש דילמא לא יהי' לו בנים. ז"א דהרי יכול לגרש אשתו הראשונה ולישא אחרת תחתי' משא"כ לאחר חדר"ג דלא יכול לגרש בע"כ וא"כ אם מתנה שלא ישא אשה על אשתו הוה מתנה עמ"ש בתורה וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ש (כלל לג) וז"ל ואם תשאל שמא ישהה עמה י' שנים ולא תלד ואז הוא מחויב לישא אשה אחרת והרי מתנה עמשב"ת וכו' וכתב ועוד אין אנו צריכין לכ"ז משום דבידו לגרש אשתו הראשונה והגם דהר"ש מביא עוד טעם דלא הוה ודאי קעקר מ"מ הרי אנן לא פסקינן כן רק כרב ע"ש בפ' הזהב:

ולפ"ז כ"ז קודם החדר"ג הי' יכול להתנות שלא ישא אשה על אשתו משא"כ לאחר החדר"ג לא יכול להתנות כלל דהוה מעמשכב"ת דתנאו בטל כיון דאין יכול לגרש בע"כ ובשלמא בל"ז אין להקשות היכא עשה ר"ג חרם דהוא כשבועה שלא ישא ב' נשים וגם שלא לגרש בע"כ הא הוה נשבע לבטל המצוה ז"א די"ל דשבועה יכול לחיל בכולל לבטל את המצוה בשו"ת כיון דחלה אם קיים פו"ר או לישא זקנה ועקרה ה"ה דחל על ילדה מצד כולל ועיין ביו"ד (סי' רלט סעיף ח) לענין אם נשא זקנה ונשבע לה שלא ישא אחרת אע"פ שלא קיים פו"ר מ"מ השבועה חלה בכולל ועיין בש"ך שם סק"כג משא"כ בתנאי ל"מ כולל וכמי דמצינו ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים ולכאורה יקשה כיון דחל על ממון יחול ג"כ על עונה מצד כולל וע"כ דרק בשבועה חלה בכולל משא"כ בתנאי ליכא כולל ועי' במ"ל (פ"ו מה"א ה"י) בשם מהר"א ששון בתשובה (סי' סד) דבתנאי לא אמרינן כולל מהא דרי"א בדבר שבממון תנאו קיים ע"ש והמ"ל שם מחלק בין אמר בפירוש האיסור ע"ש אבל עכ"פ כאן שהתנה סתם שלא ישא על אשתו ממילא הוה כולל סתם ובודאי לא חל. שוב ראיתי בס' לחם רב בתשובה (סי' נא) מבעל לח"מ שהאריך מאד בזה ומשמע מיני' דגבי תנאי ל"ש כולל ודוקא בתנאי משא"כ בחרם ושבועה שפיר חל בכולל ומהאי טעמא ס"ל להפוסקים דהחדר"ג חל אפילו במקום מצוה והיינו מצד כולל והפוסקים דס"ל דבמקום מצוה לא גזרו היינו דאף דכולל הוא מ"מ י"ל דאינהו סבירי דר"ג לא גזר כלל במקום מצוה כנ"ל ועמש"כ בחידושי (סי' לח) באה"ע (סעיף א) באריכות מש"כ ליישב קושיית התוס' ב"מ (דף נח ע"א) ד"ה אמר בסברת מהר"א ששון הנ"ל עש"ה:

והנה ראיתי לכבוד ידידי הגאון ר' זיינוויל מו"צ דקהלתנו דתמה על העצה דצ"צ (סי' סז) דימכור הכתובה בטובת הנאה ומהפירות יהי' על מזונות והקשה הא קיי"ל (בסי' פה) שמוכרת כתובה שייך הפירות מהכתובה להאשה וא"כ היכי דנשתטית דקיי"ל דמחויב לזונה אמאי יפטר מלזונה משלו הלא הריוח מהכתיבה שלה הוא ובפרט אם לא יספיק לפרנסתה מהריוח האיך יעשו. כמדומה לי שראיתי קושיא זאת באיזה ספר (נזכרתי דקושיא זאת הקשה בס' תפארת צבי מהגאון צבי הירש אב"ד דק"ק גלוגא רבתא (סי' מב סי' מה) וכן הקשה בשי"ת מהר"ם א"ש מר' מאיר אנווער (סי' ב). אולם לענד"נ דזהו דאמרינן דנשתטית חייב לזונה לשיטת רמ"א בשם הרשב"א והראב"ד והרמ"ה י"ל דרמ"א חושש לשיטת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ולכך אף בנשתטית דא"י לדור עמה מ"מ אין כח [ביד מאה רבנים] לפוטרו מחיוב דאורייתא משא"כ להפוסקים דמזונות דרבנן שפיר י"ל דיש כח [ביד מאה רבנים] לפוטרו ממזונות כיון דרוצה לגרשה ויכול לגרשה:

והנה הפ"י בכתובות (דף נח ע"ב) ד"ה א"ר חידש דאף למ"ד מזונות דאורייתא היינו באשה שאין לה ממה להתפרנס כלל וא"כ החיוב על הבעל ליתן לה מזונות להחיות נפשה משא"כ בענין קצבת המזונות שיכולה לפרנס קצת ממעשה ידי' לכ"ע רק דרבנן כגוונא דאמר רב שם כי תקינו רבנן מזוני עיקר היינו דילמא לא מספיק עש"ה ולפ"ז שפיר אמרינן דאם מכרה לכתובה בטובת הנאה ויש לה מזונות ממילא אין החיוב רק דרבנן עליו ושפיר הדין של הצ"צ דאם ימכרו הכתובה בטוה"נ ויש לה מזונות תו חייב רק דרבנן במזונות ושפיר אמרינן בנשתטית דפטור. ובסברא זאת יש ליישב ג"כ מה דהמחבר סותר עצמו (דבסימן ע סעיף ד) פסק דחייב לזונה (ובסי' קיט ס"י) פוסק דפטור ממזונות בנשתטית ולהנ"ל י"ל שפיר (דבסי' קיט) כתב המחבר דמאכילה ומשקה משלה א"כ משמע דיש לה ולכך שפיר החיוב רק דרבנן ולכך פטור ממזונות בנשתטית משא"כ (בסימן ע) כתב סתם דחייב במזונות כיון דאיירי דאין לה ואז החיוב במזונות דאורייתא ושפיר בדקדוק נקט הרמב"ם 'ומאכילה ומשקה משלה' דלכאורה למאי נ"מ כתב זאת ולהנ"ל שפיר דהרמב"ם לשיטתו דפוסק מזונות דאורייתא ולכך א"י לפוטרו בנשתטית רק במקום דפטור ממזונות מה"ת כגון שיש לה וכמש"כ הפ"י ואפילו יש לה קצת ואין מספיק הכל מ"מ החיוב מזונות רק דרבנן וכמו דמשמע שם מדברי פ"י הנ"ל כנ"ל:

ובזה יש ליישב ג"כ הדקדוק אשר הקשה כבוד הגאון וכו' מוהר"י שליט"א הנ"ל על דברי החמ"ח (סי' קיט סק"יב) שכתב ולא ידעתי תרתי למה אם חייב בכל חיובי ממין למה נחייב אותו הכתובה ולמה לא הקשה אפילו הי' פטור מחיובי ממון למה נשליש הכתובה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולהנ"ל י"ל שפיר דכל הטעם דצריך להשליש הכתובה כדי דיהי' פירות מזה ויהי' לה מזונות ויפטר ממזונות מה"ת כיון דיש לה מהטובת הנאה משא"כ כיון דאמרת דצריך ליתן לה מזונות באנפי נפשה א"כ למה משליש הכתובה ובזה י"ל ג"כ בנידון דידן דסילקה עצמה ממזונות ומחלה לו הא מחילה ל"מ בדשלב"ל וכמש"כ הרמ"א (בסי' רט) ובשלמא בדבר שאין קצוב דל"מ ל"ק דכל הפוסקים חלקו על הרמב"ם בזה והטור (בסי' רלב) לדעת הרמב"ם כ"כ עיין בחו"מ (סי' ס) משא"כ על דבר שלב"ל יקשה הא ל"מ מחילתה שלא תוכל לחזור ולפי הנ"ל שפיר י"ל לפמש"כ הר"ן ר"פ הכותב דחיוב דרבנן יכול למחול אף בדבר שלב"ל עיין במ"ל (פכ"ג מה' אישות) באריכות ועיין בקצה"ח (סי' רט) וממילא כיון דמזונות רק דרבנן ביש לה קצת וכנזכר שפיר מהני מחילתה כאן. ואדאתאן עלה ממילא י"ל אפילו לדעת הרמב"ם דדבר שאינו קצוב ל"מ מחילה מ"מ לפי מה שכתבתי במק"א דדין דהרמב"ם תליא רק למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל מצד דלא סמיך דעת וממילא ה"ה דבר שאינו קצוב משא"כ למ"ד אדם מקנה דשלב"ל גם דבר שאינו קצוב לא איכפת לן ובזה ישבתי דברי הרמב"ם ממה שהקשו עליו מר"פ הנושא את האשה וכו' דע"כ ידע מרב גידל וכו' עי' ברמב"ם (פי"א מה' מכירה הט"ז) מה שהקש' עליו הראב"ד וכן מה שהקשה עליו מב"ב (דף קכז) דפריך לר"מ יכיר ל"ל וכו' ולהרמב"ם הרי הוה דבר שאינו קצוב ול"מ מתנה כלל ולכך איצטרך יכיר וישבתי דלר"מ לשיטתו ה"ה דמהני דבר שאינו קצוב והארכתי בזה בחידושי לחו"מ (סי' מ) ממילא גם כאן כיון דמזונות דרבנן באופן הנ"ל ממילא מהני מחילה אף בדבר שלב"ל וכמש"כ לה ובל"ז כבר כתב ידידי הגאון מוהר"י נר"ו בשם א"מ (סי' סט ס"ק א) בשם ס' נתיבות המשפט דמחילה בקנין מהני במזונות וה"נ הי' קנין ואני ראיתי גם בפ"י כתובות (דף קז) ד"ה רב פפא וכו' דמביא דברי נתיבות המשפט להלכה דאם פטרה בפירוש ובאופן המועיל שוב א"י לחזור בו וכן אם ספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים מהני וא"י לחזור ע"ש ממילא ה"נ במה שסילק קצת מעות הוה עכ"פ ספקה לדברים גדולים ותו א"י לחזור כנ"ל:

ולולא דמסתפינא לחדש הו"א טעמא דגזר רגמ"ה אף במקום מצוה שלא לישא ב' נשים דלכאורה צריך להבין מאיזה טעם הוא לגזור לבטל מצוה כגון בשהה י' שנים ולא ילדה וכדומה ולענד"נ די"ל למאי דמבואר סוף פ' חזקת הבתים (דף ס) תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים וכו' אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והיינו דהיה גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה דכל אדם רוצה לישא אשה ולפ"ז לישא ב' נשים פשיטא דצריכין לגזור וזהו גזירה דיכולין לעמוד בה וממילא אפילו במקום מצוה יכולין לעמוד דממ"נ דמצד מצוה הרי אמר דין הוא שנגזור על עצמנו ורק מצד שא"א לעמוד הרי כיון דיש לו אשה יכול לעמוד. הן אמת דבתוס' הקשו שם היכי יכולין לגזור לבטל מ"ע דפו"ר ותירצו דאיירי שכבר קיים מצות פו"ר אולם דברי תוס' הללו לכאורה יש להעיר מדברי תוס' גיטין (דף נז) ד"ה קפצו ובע"ז (דף יח) ד"ה ואל וכו' דכתבו דמותר לאבר עצמו לדעת אף דעבירה הוא כדי שלא יעברו עבירות הרבה ע"ש א"כ ה"נ י"ל לפמש"כ רש"י דמטעם כדי שלא יעברו הבנים עבירות ומבטלי מצות ול"ק מזה דמבטל מ"ע דפרו ורבו כיון דעי"ז לא יבטלו מצות אחרות ולא ראיתי מי שעורר בזה שוב ראיתי בס' תורת חיים דכתב לישב קושיית התוס' דיכולין רבנן לעקור דבר מה"ת בשוא"ת ממילא יכולין לעקור מ"ע דפו"ר ע"ש ועיין בב"ש (סי' א סק"ו) דכתב דלכך לא כפינן על מ"ע דלישא אשה כיון דדין הוא דנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ובחידושי לאה"ע (סי' לד) רציתי לומר על קושית הר"ן והרא"ש דלמה לא מברכין אשר קדשנו במצותיו לקדש אשה משום מדרש זה דדין הוא שנגזור וכו' ולכך לא תיקנו ברכה וכן רציתי לומר (בסימן לה לאה"ע) בהא דשלח לקדש לו אשה בסתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם מצד קנס דלמה שלח בסתם אבל ע"פ דין מותר ויקשה ג"כ היכי קנסו חכמים אותו לבטל מ"ע דפו"ר הגם דמצינו ריש ברכות דתיקנו לעבור שלא יקרא ק"ש לאחר חצות אף דמהדין מותר מ"מ מצד דילמא יעבור וכו' מ"מ כאן יקשה דאינו דומה לשם ואמרתי ג"כ דעיקר הוא מצד זה כיון דדין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה כלל ולכך יכולין היו לקונסו כנ"ל:

נחזור לנ"ד עכ"פ מכל הני טעמים וצדדי ההיתר יש להתיר לו לישא אשה על אשתו באופן שישליש כמה ביכולתו וגם ישליש גט הכל כמבואר בצ"צ ובנו"ב (סי' ג) וישבו ב"ד על ככה והתירו.

ובאופן אחר אמרתי בקושית החמ"ת דלמה תיקנו להשליש הכתובה כלל כיון דמחויב בכל מיני חיובים וגם הא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים לע"ד הי' נראה דבר חדש בזה דהנה הש"ך בחו"מ (סימן קטו סק"לב) העלה לחדש דבכתובה לא מהני בדאקני ואפילו כתוב דאקני עש"ה וכמו דאמר בבכורות (דף נב) מקולי כתובה שנו כאן ע"ש והנה הפוסקים חולקים כולם על הש"ך עיין תומים וקצה"ח בסימן הנ"ל דמוכח דמשועבד דאקני עש"ה.:

ולעד"נ די"ל דבכתובה לא בעינן כלל דאקני והיינו למש"כ התוס' בבכורות (דף מט עב) ד"ה ודידי' דלענין פדיון הבן א"צ דאקני משום דכל שעתא ושעתא רכיב עליו חיוב חדש לפדות הבן עש"ה ולפ"ז י"ל ג"כ בכתובה יש חיוב חדש בכל יום כיון דרבנן תיקנו דמחויב הכתובה ותיקנו ג"כ בכל יום חיוב חדש ויש עליו שני חיובים חיוב דחייב לשלם הכתובה מה שחייב עצמו בעת נשואין וחוב הוא וגם חיוב חדש ממילא א"צ כלל דאקני בכתובה וכמו בפדיון הבן. ולפ"ז י"ל כי תיקנו חיוב חדש בכל יום היינו בשאר נשים משא"כ בנשתטית החיוב רק מכבר מעת נשואין בעת שלא היתה נשתטית משא"כ כשנשתטית וא"י לדור עמה ודאי לא תיקנו כלל כתובה וחיוב חדש אז וז"ב ממילא תו לא יגבה הכתובה מדאקני ולכך תקנו הגאונים להשליש מעות הכתובה דחיישינן דילמא יקנה נכסים בעת השתטותה וימכור ולא משועבד לכתובה כיון דדאקני הוא ולכך תקנו שישליש עבורה כיון דרצו שגם דאקני יהי' משועבד כנ"ל והכא לא יהי' כן לכך צריך שישליש המעות. ולפ"ז י"ל למאי דנוהגין לכתוב בכתובה דאקני ודעתיד אני לקנות שוב משועבד גם דאקני ממילא לא הי' צריך להשליש כלל הכתובה ולפ"ז הי' יכול לומר דתקנת הכלבו להשליש במקום שאין כותבין כתובה כלל וכנזכר משא"כ במקום שכותבין כתובה וכותבין דקנה ודאקני שפיר אין צריך כלל להשליש ולדידן דכותבין כתובה א"צ להשליש ומכש"כ באין לו בודאי א"צ לעכב ההיתר בשביל שאין לו ועיין בר"ן ריש פ' מי שהי' נשוי דלענין מזונות אמרינן ג"כ דיש חיוב חדש על מזונות בכל יום ויום עש"ה:

והנה החמ"ח תירץ כיון דתיקנו גט ממילא לכך תיקנו נמי דישליש כתובה ע"ש ומקשין עליו שהרי כתובה כתוב בכלבו ואז עדיין לא תיקנו כלל גט רק בימי הב"ח אז תיקן הב"ח שישליש גט [עיין בשו"ת משיב דבר מהג' מוואלאזין סימן ז] ועיין בשו"ת מהר"ם מרוטענבערג דלא הוזכר כלל רק השלשת כתובה ולא השלשת גט כלל. ולעד"נ דלכך תיקנו השלשת הגט אף דכבר השיגו חכמי ליסא ע"ז הגט שהרי כל מילתא דאיהו למ"ע שליח נמי לא מצי משווי וצריך אחר כך ליתן גט אחר ואפשר לומר כיון דמשליש הכתובה בעבורה ואנן רוצים שיהיו הפירות שלה מן מעות כתובתה ור"ש סובר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין הבעל אוכל הפירות ולפ"ז באם ישליש הגט אף דזהו הגט ל"מ וצריך גט אחר מ"מ עכ"פ הוה נתן עיניו לגרשה דשוב אין הבעל אוכל פירות וממילא הפירות דמעות כתובה שייך לה ויהיו לה על מזונות ותיזון מהריווח של הכתובה כנ"ל. בעה"ח פתחי' חונה פה ווארשא:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה