פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
כה בענין קדושין שהוציא כתב יד בעדים:
מעשה הי' שהובא לפנינו כתב בעדים חתומים למטה אשר קידש פלוני הבחור להבתולה פלונית בטבעת וחתומים עליו ב' עדים. עוד יש עד אחד אשר הוא קרוב מצד אם שני, בשני להבתולה הנ"ל אשר ראה ג"כ הקידושין רק המקדש מייחד הי' לשני עדים הנ"ל החתומים דהיינו דאמר להעד הקרוב הנ"ל שיהי' עד בדבר ואמר לו שהוא קרוב וביקש ממנו שיביא לו ב' עדים אחרים והביא לו ב' עדים הנ"ל אך גם הוא ראה כ"ז זה הי' בעיר וולאדאווע ועתה יצא קול שהעד אחד מהני ב' עדים החתומים הוא פסול ומחלל שבת וצריכים לגבות עדים ולפוסלו ולא יהי' נשאר רק מקדש בע"א ושלחנו אחר הבתולה הנ"ל והיא אומרת דאמת שכן הי' שנתן לה הטבעת רק שלא הבינה הקידושין ולא ידעה ג"כ שהוא מקדש אותה בזה ואח"כ שראתה שהם משחקים אז הבינה שהי' דבר מה בזה וזרקה הטבעת מידה כך אומרת הבתולה הנ"ל ועתה המקדש הוא במדינות רחוקות וגם העדים אחד הוא במדינות רחוקות וגם השני לא ידענו היכן הוא וצריכין לעיין בזה מה משפט של הבתולה הנ"ל:
א) יש לעיין אם מקדש בע"א חוששין לקידושין והיינו אם יפסלו לע"א הנ"ל לא ישאר רק ע"א:
ב) כיון דהעד הפסול אינו לפנינו אם יכולין לפוסלו שלא בפניו לגמרי:
ג) אם יש לחוש לדברי הרמב"ם דקרובי אם הוה רק פסולי דרבנן וא"כ אפילו אם פסלינן לע"א עדיין ישאר ב' עדים:
ד) אם נאמר דלקיושו ג"כ נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטל:
והנה בספק הב' אי יכולין לפסול להעד שלא בפניו הנה דעת הריב"ש (בסימן רסו) בהא דאמר בכתובות (דף כ) דהזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה דהיינו דלגמרי נפסלין הראשונים אפילו שלא בפניהם דמאי איכפת להו בזה שנפסלין כיון דלא מחייבן ממון עיין בב"י (סימן לח) בחו"מ דמביאו ועיין בש"ך (סימן לח) דהשיג על הריב"ש דאין לו ראי' מדברי הגמרא על הומה שלא בפניהם אבל בפוסלן היקש וכדומה גם הש"ך מודה דיכול לפוסלן שלא בפניהם וכמו דמוכח מלשין הרמב"ן ז"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' מדברי תוס' ב"ב (דף לא ע"ב) ד"ה וזו באה ב"ע ומעידה הקשו בכל שני כיתי להימן לבתראי במיגו דפסלי לקמאי בגזלנותא ומיהו במיגו דיכולין להזים לעדים ראשונים לא מהימני דיראים להזימן פן יוזמו גם הם עכ"ל. והנה לכאורה יש לדקדק היכי שייך מיגו דמזמי להו הא י"ל דהם אינם רוצים רק לבטל העדות אבל אם מזמי להו הרי העדים יהיו מחויבים לשלם מצד הזמה ג"כ וזהו אינם רוצים להפסידם ממון או מיתה דרש"י בשבועות פירש שתי כיתי עדים המכחישים זא"ז שנים אומרים הרג וכו' ולא הוה מיגו וכעין שכתב הת"י בכתובות (דף כב) ד"ה תרווייהו וכו' ע"ש ועכצ"ל דתוס' סברי דהומה שלא בפניהם העדים לגמרי פסולים וכוונת התוס' דהוה מזמי להו שלא בפניו דאז מהימני בתראי כיון דהראשונים נפסלין לגמרי וכדעת הריב"ש והוה כמו פסלי בגזלנותא והעדים א"צ לשלם ממון כנ"ל:
ובאמת יש בכאן להסתפק עוד אי לפסול עדים שלא בפניהם או אפילו בפניהם אי צריך דו"ח דצריכין לומר באיזה יום ובאיזה שעה אי כד"מ דמיא או כד"נ דמיא והנה כאן אינם יודעים באיזה שעה ובאיזה שבת חילל וממילא אי נאמר דלפסול אדם צריך דו"ח ממילא לא נפסלין כאן. אלא לכאורה יש להוכיח זה מתוס' הנ"ל דכתבו ומיהו במיגו דהוה מזמי להו אין להאמינם דיראו להזימן פן יוזמו גם הם ולכאורה קשה דא"כ גם מיגו דפסלי לקמאי בגזלנותא אין להאמינם דיראים לפסול פן יוזמו להם וכמו דיראים להזים ומאי נ"מ. וע"כ צ"ל דלפסול לאדם בגזלנות וכדומה א"צ לומר הזמן משום דא"צ דו"ח ממילא ל"ש להזימן כיון דיפסלו בלא זמן אבל ע"ז דנאמין להו במיגו דהוה מזמי להו והזמה היא באיזה יום ובאיזה שעה שפיר יראים דילמא יוזמו גם הם כנ"ל:
אך שוב ראיתי דאין ראי' מדברי תוס' הללו די"ל דכך כוונתם דבשלמא על הזמה הרי צריכין לומר לעדים ראשונים דבאותו יום שאתם אומרים שהיה ההלואה או שהרג עמנו הייתם באותו יום שפיר י"ל דיראים משום דיודעים דבאותו יום היו במקום אחר עם אנשים אחרים ויוכלו להזימן משא"כ לפסול בגזלנותא שפיר הקשו דהרי יכולין לברור להם זמן אשר יודעין שלא היו בשום מקום עם אנשים אחרים ולומר דבאותו זמן גזלו ולא יראים מהזמה כל ולעולם י"ל דגם לפסול לאדם צריך דו"ח:
אולם שוב ראיתי מה דמבואר בחו"מ (סימן לד סעיף כג) ואפילו פסול מה"ת אין לפסלו רק בודאי ולא מספק כגון וכו' אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ וכו' א"כ חזינן דלפסול לאדם א"צ דו"ח דהרי כאן לא אמרו באיזה יום ובאיזה שעה גזל ומהני לפסול מכאן ולהבא עכ"פ ועד עתה רק מצד חזקת כשרות עש"ה:
נחזור לזה אי יכולין לפסול שלא בפניו והנה בנו"ב (סימן עב) כתב דאפילו לדעת הריב"ש מ"מ דוקא דקבלו העדות בפני המקדש עכ"פ נהי דלעדים עצמם אין נ"מ משא"כ להמקדש נ"מ וכמש"כ המ"ל (פ"ג מה' עדות הי"א) משא"כ לקבל עדות שלא בפני המקדש גם להריב"ש ל"מ עש"ה וא"כ כאן דהמקדש אינו לפנינו בנידון דידן לכאורה ל"מ כלל קבלת עדות אף לדעת הריב"ש ואין מקבלין עדות שלא בפבע"ד. אולם י"ל א' הרי קיי"ל דהיכי דאיכא אונס או שלחו ולא בא מקבלין אף שלא בפני בע"ד עיין חו"מ (סימן כח) וא"כ הכא הרי המקדש במדינות רחוקות ולא יכול לבא לכאן כי יש לו פרעצעס גדול א"כ אין שייך להמתין עד שיבא או לומר להעדים שיסעו לאמעריקא זה דבר שאי אפשר ואין לך אונס גדול מזאת וגם הנו"ב מודה בזה. ב' נלע"ד לומר דהרי כאן לא ידעינן דקידשה רק ע"י השטר קידושין והנה בהשטר לא נכתב שום זמן וניהו דקיי"ל באה"ע (סימן מב) דא"צ דו"ח בעידי קידושין מ"מ זהו רק מדרבנן אבל מה"ת בעי דו"ח ולא גרע מד"מ דרק מדרבנן א"צ דו"ח וכ"כ הריב"ש (בסימן רסו) וממילא כיון דרק דרבנן הוא א"כ פשיטא דיכולין לפסול הקידושין אף שלא בפני בע"ד המקדש וכמו דמבואר בחו"מ (סימן מו ס"ה) דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד וכתבו הפוסקים הטעם כיון דמה"ת א"צ קיום ורק מדרבנן צריך קיום ולענין דרבנן לא צריך להיות דוקא בפני בע"ד ע"ש וא"כ ה"נ כיון דמה"ת א"צ כלל הגביית עדות לפסול העדים דמה"ת לא הוה קידושין דהשטר ל"מ כיון דלא הי' בו זמן [וגם דזהו בודאי ידוע דאפילו יבאו עידי קידושין לפנינו לא יהיו יודעין באיזה זמן כיון דעשאו זאת בדרך נבלה ולא יעשה כן בישראל ולא עשו ע"פ דין] ורק מדרבנן דמהני וא"כ רק מדרבנן צריך הגביית העדות לפסלם ולענין דרבנן סגי שלא בפני בע"ד כנ"ל. גם י"ל כיון דאיכא קול דע"א פסול הוה עכ"פ דין מרומה וצריך דו"ח וממילא השטר בטל כיון דאין בו זמן וצ"ע ודוחק לחלק בין לענין לקיים הדרבנן סגי שלא בפני בע"ד משא"כ לבטל דרבנן צריך דוקא בפני בע"ד ז"א דלכאורה כש"כ הוא. גם משום דנראה די"ל סברת הראשונים דהא דאין מקבלין עדות בפני בע"ד בד"מ הוא רק מדרבנן דמה"ת רק בנפשות כתיב והועד בבעליו וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק וכ"כ בשיטה מקובצת ב"ק שם וכ"כ בשו"ת רד"כ בית כ"ג חדר ב' ע"ש ולכך אין להם כח לעשות תרתי בדבר אחד דיצריך לקיים השטר מה דמה"ת א"צ וגם דתהי' דוקא בפני בע"ד מה דמה"ת א"צ ממילא ה"ה כאן אין להם כח לעשות קידושין אף דמה"ת ל"מ בשטר שאין בו זמן בלא דו"ח וגם שנית דעד פסול הוא רק דלא יוכל לקבל שלא בפניהם וממילא יהיו חלין הקידושין תרתי לא עבדי כנ"ל:
וראיתי בנו"ב (סימן נח) דרצה לומר דבשטר קידושין לא בעי זמן מה"ת דלא בעי עדות שאתה יכול להזימה עש"ה שהאריך אולם עיין בפ"י בגיטין (דף יז) גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין וכן (בדף פ) דפשיטא לי' דבגיטין וקידושין בעי עדות שאי"ל ועיין בשו"ת חת"ס (סימן קג) מזה דהשיג על הנו"ב הנ"ל:
והנה בריב"ש שם מביא דברי הרמב"ן אשר השיג על רש"י דפירש פסולי עדות משחקי בקוביא היכי מצי למימר כן דבאופן זה לא הי' תרי ותרי רק ודאי פסולים דאטו לא יכולין לפסול לקמאי בגזלנותא והם על עצמם בודאי לא מהימני לומר דלאו גזלנא ע"ש עכ"פ מוכח מזה דיכולין לפוסלן שלא בפניהם כיון שהקשה על רש"י כן עש"ה.
ולענ"ד מוכח דגם רש"י סובר כן דיכול לפוסלן שלא בפניהם לגמרי ולא הוה תרי ותרי משום דיש לדקדק על רש"י דפירש פסולי עדות משחקי בקוביא דהוא פסול דרבנן למה לא פירש פסולי עדות גזלנין דהוא פסולי דאורייתא ומאי נ"מ ולכך נלענ"ד דכוונת רש"י בזה משום דאי פסלי בפסלנות דאורייתא ממילא לא הי' כלל תרי ותרי והיו לגמרי נאמנים כקושית הרמב"ן והראשונים ולכך פירש משחקי בקוביא דמה"ת מחזי חזי לעדות רק דפסול מדרבנן ולכך שפיר הוה תרי ותרי והיינו דתרי עדים כשרים דאורייתא אומרים על עצמם דגם פסולי דרבנן לית בהו ודוקא אם אומרים עליהם דהם משחקים בקוביא משא"כ אם אומרים עליהם דפסולי בגזלנותא ומה"ת פסולים בודאי ל"ש לומר דהוה תרי ותרי דאין נאמנים על עצמם כקושית הרמב"ן ז"ל וממילא מוכח דאפילו שלא בפניהם יכול לפוסלן לגמרי ולא הוה תרי ותרי וכדעת הריב"ש:
אולם לפ"ז יתעורר לנו קושיא למש"כ דמשחקי בקוביא דלא פסולי רק דרבנן א"כ יקשה מאי משני אלא אר"נ אוקי תרי להדי תרי ולא קרעינן ולא מגבינן וכתב רש"י דנ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה ולהנ"ל יקשה דגם ברישא דאין כת"י יוצא ממק"א ואמרו דפסולי עדות היו משחקי בקוביא ג"כ מהני תפיסה למש"כ הרשב"א בחדושיו בשבועות (דף לא) אמר ר"פ לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלי ולכך חייב קרבן שבועה והקשה הרשב"א דמ"מ לא חזי לעדות ומאי נ"מ בהגדתו ולמה חייב ק"ש ותירץ משום דבפסולי דרבנן מהני תפיסה עכ"פ ולכך אפסדי' לענין תפיסה עש"ה ולפ"ז גם ברישא באין כת"י ממק"א ופסלי במשחק בקוביא מהני תפיסה ולמה קתני נאמנים ומה נ"מ ברישא או בסיפא הרי תפיסה מהני בלא תרי ותרי וצ"ל לפ"ד דרש"י לא ס"ל כסברת הרשב"א רק דפסולי דרבנן ל"מ תפיסה ג"כ כמו פסולי דאורייתא. ואדאתן עלה ממילא יש ליישב הקושיא אשר יש להקשות מאי קאמר ר"ש הכחשה תחילת הזמה וכשם שאין מזימין אלא בפניהם כך אין מכחישין אלא בפניהם הא קיי"ל דבאונס מקבלין אף שלא בפני בע"ד וא"כ הכא דמתו העדים אין, לך אונס גדול מזה ובודאי מקבלין אף שלא בפבע"ד שוב ראיתי בשו"ת הגרע"א (סימן קה) תירץ משום דהזמה או לפסול העדים אוקמיה אד"ת דצריך להיות בפני בע"ד כמו דמצינו לענין דו"ח דבקנס אוקמיה אד"ת. אולם שוב הקשה לשיטת הרשב"א בחדושיו דמה"ת א"צ כלל בפני בע"ד בד"מ ורק מדרבנן ממילא ל"ש כלל אוקמיה אד"ת בזה וממילא באונס למה צריך להיות בפני בע"ד עש"ה ולהנ"ל י"ל דאיירי בפסולי דרבנן במשחק בקוביא וכדומה ולכך שפיר משני דאין מקבלין אלא בפני בע"ד ושפיר אוקמי' אד"ת דיהי' השטר כשר כיון דמה"ת אפילו אי מקבלין מ"מ השטר כשר כיון דרק פסולי דרבנן ולכך שפיר אוקמיה אד"ת ואין מקבלין אפילו באונס כנ"ל:
אולם לכאורה לדעת הרשב"א ולשיטתו דבפסולי דרבנן מהני תפיסה א"כ בשום אופן לא יוכל לומר דאיירי בפסולי דרבנן וכמו שהקשתי מקודם דא"כ ל"ש תו"ת ונ"מ לענין תפיסה ז"א דתפיסה בל"ז מהני גם ברישא אולם י"ל להך אוקימתא דאינן נאמנים כלל שפיר י"ל דאיירי בפסולי דרבנן וברישא באמת מהני תפיסה לדעת הרשב"א בשבועות משא"כ עכשיו דמשני דהוה תרי ותרי ולא קרעינן ולא מגבינן באמת י"ל דאיירי בפסולי דאורייתא לדעת הרשב"א ובאמת מקבלין ודו"ק:
עכ"פ מכל הני משמע דמדאורייתא מקבלין שלא בפני בע"ד ד"נ ושוב ראיתי בס' בית שמואל אחרון (סימן כח) לחלק חו"מ לענין דפסלו לעדות שלא בפני בע"ד דמהני ע"ש וכאן נלע"ד ביותר כמו דאמרינן ומכחישין את העדים שלא בפניהם והיינו אף דנ"מ להעדים ג"כ לדעת הפוסקים כר"ח בהדי סהדי שקרי ל"ל א"כ פסולים לכל עדות ואפילו למאי דקיי"ל דזו באה ב"ע ומעידה מ"מ הרי ריעותא להם דמכחישין להם מ"מ מהני ומותר לקבל עדותן ולהכחיש מטעם דאנו דנין על העסק שלפנינו ולא משגיחין על העדים וא"כ ה"ה כאן יכול לקבל עדות על העדים ולפוסלן משום דאנו דנין השתא על הקידושין והן לפנינו ואף דהמקדש אינו לפנינו מ"מ הוה אונס לדידה ובודאי תו לא יבא לכאן וממילא מותר לקבל עדות שלבפבע"ד כנ"ל:
והנה דעת ראבי"ה דכל הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד אם קיבלו עדות שלבפבע"ד מהני ודנין על פיו וכן פסק רבינו רמ"א (בסימן כח סט"ו) בשם ר"י ומרדכי ע"ש ומזה ג"כ משמע דכל הדין דאין מקבלין הוא רק דרבנן דאי מה"ת אין חילוק בין לכתחילה או דיעבד. והן אמת בחידושי מוהרי"ט על ריש קידושין בבעיא דהי' כלב רץ אחרי' דסלקא בתיקו וכתב הרי"ף דסד"א לחומרא והקשו נוקי אחזקת פני' וכתב מוהרי"ט דל"ש דאוקי אחזקת פנוי' כיון דודאי נתן לה קידושין וכמש"כ התוס' כתובות (דף כג) גבי ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ומוקי בע"א והקשו בתוס' אמאי לא תנשא לכתחילה ותירצו כיון דודאי זרק לה קידושין ל"ל לאוקמ' אחזקה להתירה לכתחילה ואע"פ שתפסו בלשונם להתירה לכתחילה לא בעי למימר חומרא דרבנן רק מה"ת אסורה לכתחילה ובדיעבד ל"ת ע"ש הרי חזינן דגם מה"ת אשכחן לחלק בין לכתחילה לדיעבד. אולם על דברי מוהרי"ט הנ"ל הקשו היכי מצי למימר כן ועיין בס' שב שמעתתא (שמעתא ו' פי"ח) שכתב דדברי מוהרי"ט שגבו ממנו דמעולם לא שמענו לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד עש"ה וכוונת התוס' רק מדרבנן וע' בא"מ (סי' כז סקי"ח) והן אמת דבחדושי לאה"ע (סימן כז סקי"א) הבאתי מכמה מקומות דיש חילוק גם בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד א' משו"ת הרשב"א (סימן קכו) דכתב דהא דבעינן מן המוקף הוא מה"ת ועיין בתוס' גיטין (דף ל) ד"ה לתרום דכתבו ג"כ דהוה מה"ת ואפ"ה ברמב"ם (פ"ג מה' תרומות) פסק דבדיעבד מהני שלא מן המוקף ב' עיין רשב"א תו"ה (דף קכב) לענין אי אפיך ועשה טבילה קודם ההכשר ל"ל בה דהתורה כוונתה רק לכתחילה ועיין תוס' מנחות (דף לח) ד"ה עוד שכתבו דבסדר בעי קרא לעכב אף בחולין ועיין בקידושין (דף סז) דפריך ואימא אידי ואידי בבן והא לכתחילה והא דיעבד ולכאורה זה אין ענין לכאן וכמו דמצינו קידושין תופסין בח"ל אף דלכתחילה אסור לקדש מ"מ הקנין חל אבל גם בדיעבד אסור לדור וליבעול אותה ג' עיין בתוס' גיטין (דף ג ע"ב) ד"ה וכי לא בעי וכו' דמה"ת לא מצינו חילוק בין לכתחילה לדיעבד. ד' עיין כתובות (דף ל' ע"א) ד"ה איכא בנייהו וכו' דאנוסת עצמי ומפותת עצמו לא ישא לכתחילה מה"ת ובדיעבד מותר ולכאורה סתרי עצמם לגיטין ואפשר לומר למאי דאמר ביבמות שם (דף נט) כיון דסופה להיות בעולה ומו"ע וא"כ כבר עשה עיקר האיסור בבעילה ראשונה ועיין בשעה"מ (פ"א מה' קרבן פסח) ועיין בסוטה (דף יט) ועיין מנחות (דף עב) דקצירת עומר כשר ביום ולכך פריך לא ידחו שבת ועיין בתוס' שם כיון דדיעבד כשר וכו' הרי חזינן דמה"ת יש חילוק בין לכתחילה לדיעבד אולם מזה אין ראי' דבקדשים בעינן שינה עליו לעכב. ועיין ביו"ד (סימן רסב) לענין מל בתוך שמונה ויש לחלק. ה' יש לעיין בב"ק (דף מא ע"ב) תוס' ד"ה היכא וכו' דמשמע דמה"ת יש לחלק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד ויש לחלק בין הפרקים בכ"ז אחר העיון:
והנה לכאורה יש להקשות האיך מהני בדיעבד לדון ע"פ עדות שלא בפבע"ד כיון דהדיינים עשו איסור וקיבלו שלא בפבע"ד ממילא פסולין לדון. שוב ראיתי בס' שער המשפט (סימן ג) דהקשה כן על הא דשנים שדנו דיניהן דין למה הא פסולין לדון כיון דעברו אתקנתא דרבנן ורשע מיקרו וצ"ל דבפסולי דרבנן בעי רשע דחמס וכמש"כ הרב רמ"א (סימן לד ס"ג) ע"ש וכן הקשה בס' שעה"מ הנ"ל (בסימן ה) על הא דאין דנין בשבת ויו"ט ואם עבר ודן דינו דין למה הא פסולים ותירץ דבפסולי דרבנן בעי רשע דחמס כנ"ל ולפ"ז ממילא י"ל ג"כ כאן כיון דהוה רק פסולי דרבנן ובעי חימוד ממון ולכך בדיעבד מהני ולפ"ז ממילא מוכח ג"כ דהני פוסקים דסוברים דבדיעבד מהני ע"כ רק דרבנן אין מקבלין בד"מ חוץ ד"נ דאל"כ דמה"ת אסור א"כ שוב עברי אדאורייתא דלא בעי רשע דחמס ולמה דנין על פיו. ובחידושי ישבתי קושיא הנ"ל (בסימן ג' ובסימן ה) משמע דלמש"כ התוס' בחולין (דף יד) דבאותו שחיטה דפסול בה לא נעשה מומר ע"ש ועפ"ז מיישב בקצה"ח (סימן נב) קושית הראשונים דשטר שיש בו רבית דהעדים פסולים משום דבאותו עדות לא נעשה רשע ע"ש ממילא ה"ה כאן באותו דין לא נעשה רשע. אולם י"ל דוקא שם שייך הסברא דבאותו עדות לא מפסיל משום דממ"נ אימת נעשה רשע לאחר שדן ומתחילה כשר הי' ולכך דינו דין משא"כ כאן בשעת קבלת עדות מיד פסול ממילא אח"כ כשדן הרי פסול לדון ודיין פסול מיקרי קודם סדן עדיין ואפשר לדחות ג"כ דענין קבלת עדות מה דשמע מהם אין איסור רק בדעתו לדון ודן ע"פ משא"כ אם לא ירצה לדון לא עשה איסור וא"כ עדיין האיסור עיקר בשעת דין וצ"ע עדיין בזה:
ולכאורה הי' יכול לומר דזהו אי בדיעבד מהני או לא תליא בשני תירוצי התוס' ב"מ (דף י) אי אמרינן אין שליח לד"ע השליחות בטל לגמרי והיינו דבאמת אמרינן ב"ק פ' החובל דהא דאנו דנין בזה"ז בחוץ לארץ אף דליכא מומחין וסמוכין מ"מ שליחות דקמאי עבדינן עש"ה ולפ"ז י"ל דכ"ז אי אנו דנין בהיתר משא"כ אי אסור לכתחילה לדון ממילא שוב גם בדיעבד ל"מ לדידן בחו"ל כיון דאין שליח לד"ע ושליחות בטל וגם היכא דלכתחילה רק אסור מ"מ אמרינן גבי' אין שליח לד"ע ושליחות בטיל [ועיין בנו"ב מ"ק לאה"ע (סימן עו) באריכות מה] וממילא תליא אי פסקינן כן ומהפוסקים משמע דלא קיי"ל כן דבדיעבד השליחות בטיל ולכך צריך להיות דינו דין וצ"ע:
וצריך ג"כ לעיין אי תליא זה בהא דאביי ורבא בכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ וצ"ע. אולם מה דקשיא לענ"ד בהא דהמחבר פסק כאן (בסימן כח) דאם קיבלו אין דנין ע"פ ומקורו מירושלמי ועיין בב"י ובדק הבית שם דדין בטיל ולמה (בסימן ה) לענין דאין דנין בלילה דנפקא לי' מביום הנחילו ואפ"ה פסק בירושלמי דבדיעבד דינו דין ואנן לא פסקינן כהירושלמי רק דדינו אין דון ועיין בירושלמי ביצה והרי"ף מביאו בפרק משילין עש"ה ויש לחלק וצ"ע אי דומה למש"כ מקודם דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד הא חזינן לענין אין דנין בלילה דיש חילוק דמה"ת וצ"ע:
ב) ועתה נבא לעיין אי יש לחוש לדברי הרמב"ם דקרובי אם לא פסול רק מדברי סופרים וממילא כאן יש לחוש אפי' אי נפסול לע"א עדיין ישאר ב' עדים חד דכשר מה"ת ומדרבנן וחד דכשר מה"ת והנה בתשובת שב יעקב (סימן כא) יצא לדון בדבר החדש דאי קידש בכסף בקרובי אם ממ"נ אין לחוש דאי הוה קידושי כסף דאורייתא אף דנלמוד בי"ג מדות ממילא גם קרובי אישות דנלמוד מי"ג מדות הוה דאורייתא ממילא הם פסולי תורה ואי דבר הנלמוד בי"ג מדות הוה רק מדרבנן וממילא קרובי אישות הוה רק פסולי דרבנן א"כ גם הקידושי כסף דרבנן והוה מקדש קידושי דרבנן בפסולי עדות דרבנן דלא חיישינן לקידושין עש"ה. וראיתי בתשובות הגרע"א (סימן צד) דתמה על שב יעקב הנ"ל מגמרא דפסחים (דף ו) דמביא ראי' דאיסור דרבנן עליו כדאורייתא דמיא דאמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא א"ח לקידושין משמע דאיסור דרבנן הוה כאינו שלו לגבי דאורייתא ע"ש ומאי ראי' הא התם דהוה קידושי כסף דהוה רק מד"ס מש"ה לגבי דרבנן אנו דנין דאיסור דרבנן הוה כאינו שלו משא"כ לגבי דאורייתא וע"כ מוכח דקידושי כסף הוה דאורייתא ממש עש"ה ולענ"ד דאין מזה הוכחה דהרי כל הטעם דקידושי כסף מד"ס כיון דיליף קיחה קיחה משד"ע והוה גז"ש ומיקרי מד"ס משא"כ למ"ד דיליף קידושי כסף מויצאה חנם עיין קדושין (דף ד) ממילא הוה קידושי כסף מה"ת אליבא דכ"ע ולפ"ז לרב לשיטתו שם דס"ל בקידושין דיליף קידושי כסף מויצאה חנם ממילא קידושי כסף מד"ת ושפיר מביא ראי' מרב לשיטתו דמוכח דאיסור דרבנן כדאורייתא דמיא ולעולם לדידן דיליף מקיחה קיחה לא הוה רק מד"ס כנ"ל וכבר כתבתי בחדוש לקידושין ליישב ג"כ בזה דברי הרמב"ם דמקדש במלוה (קידושין דף מז) ושם ג"כ בעל המימרא הוא רב ע"ש. וממילא בנידון דידן דמקדש בטבעת ממילא ממ"נ לא חיישינן אפילו אי נאמר דקרובי אם דרבנן וכדעת הש"י הנ"ל. וגם הרב רמ"א (בסימן לג) כתב להחמיר בקרובי אם רק שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק ועיגון ודאי אין להחמיר רק כדעת רוב הפוסקים דקרובי אם ואישות מה"ת פסול ועיין בשו"ת הגרע"א הנ"ל דכ"כ:
ובאמת כאן בנ"ד לא נודע הקידושין רק ע"י הכתב והרי בהכתב לא כתוב זמן רק לכך מהני משום דעדי קידושין א"צ דו"ח דכד"מ דמיא כמש"כ מקודם וממילא הוא רק קידושי דרבנן וממילא ממ"נ לא הוה קידושין בקרובי אם אפילו אם נאמר דקרובי אם דרבנן וקידושי כסף מה"ת מ"מ שייך דממ"נ לא הוה קידושין:
ובאמת אי נאמר דכאן הוה הכחשה מהמתקדשת ממילא לא היו כאן קידושין כלל כיון דבדין מרומה צריך דו"ח והב"ש (בסי' מב) כתב דאם האשה מכחשת הוה ד"מ וממילא צריך דו"ח אפילו לדידן והקידושין בטילין ולקמן נדבר בזה:
אולם יש להסתפק בזה לפי מש"כ הב"ש סק"ח דאף שנמצא אחד מהן קא"פ מ"מ כיון דלדעת הרא"ש בעי הגדה בב"ד דוקא ממילא הרי היא מודית דהי' קידושין בפני עדים כשרים כיון דאז עדיין לא הי' הגדה בב"ד מהפסולים ולסברא זאת הסכים בנו"ב מ"ת (סימן עו) ובתשובות רע"א (סימן צד) וכתב דסברא עצומה היא ע"ש וממילא אי נאמר דכאן לא הוה הכחשה מהאשה דהוה הודאה ממילא שוב ל"ש לומר כיון דבשטר קידושין לא הי' זמן א"כ לא ידעו באיזה זמן וכו' ז"א הרי כיון דהיא מודית בקידושין א"כ אז הי' קידושין טובים מה"ת דל"ש זמן כיון דהקידושין כתקונן אז בשעת קידושין ממילא עכ"פ מודית דבשעת מעשה הוה קידושי תורה וכן אם הי' אז קידושין בפני עדים כשרים ועתה לא ידעו הזמן והאשה מודית בזה אפשר דדומה לסברת ב"ש הנ"ל דבשעת מעשה לא הי' צריך זמן ול"ש זמן בזה וצל"ע ולקמן נדבר בזה:
גם י"ל דהכא העד הקרוב הנ"ל סיפר איך ששלחו המקדש ליקח טבעת בשוק בט"ו קאפעק או בכ' קאפעק ואמר שלא יאמר להמתקדשת שהטבעת קנוי מן השוק משום דכבר אמר לה המקדש שהביא זה הטבעת מווארשא והוא דבר יקר כך סיפר לנו. ולפ"ז לדידי' הרי לא הוה קידושין כלל דהטעה אותה לדברי העד הקרוב הנ"ל ולדידי' לא הוה קידושין כלל ודומה למש"כ הנו"ב מ"ת (סימן עה) בהיתר השני וצ"ע. ובחדושי לחו"מ (סימן לג) כתבתי וז"ל והנה באו"ח (סימן לג) הביא ראי' מיומא (דף פו) דקרובי האם לא הוה רק דרבנן דאמר שם כל מי שהי' בעדים בסייף ואמרו שם האומר לאביו לא הכיר אבי אמו וכו' וקשה מי היו העדים אי אחרים הרי הם צריכים להרגו דבעינן יד העדים תהי' בו בראשונה אלא דהם עצמן היו העדים וקשה הא קרובים פסולים לעדות וע"כ דקרובי האם רק דרבנן עש"ה ולכאורה תמוה דא"כ למה פריך לרבינא דוקא דאמר הא שמעתא דשבטו של לוי לא חטאו בעגל והכתיב האומר לאביו וכו' הא בל"ז יקשה אפילו אי חטאו הכתיב האומר לאביו וכו' ותקשה מי הרגו הא הם פסולים לעדות וע"כ הפירוש אבי אמו וכשר לעדות וכנ"ל וע"כ דצ"ל דבאמת לא קיימו בזה יד העדים והיו עדים אחרים וצ"ע:
ואפשר לומר דלעולם ס"ד דאביו ממש ול"ק הא פסולים לעדות י"ל כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ממילא כיון דזה הי' אחר מ"ת ובמ"ת הרי היו כמו גרים וכקטן שנולד דמי ממילא כשרים לעדות זל"ז. וניחא דמ"מ אביו מיקרי אף שכולן גיירו ושפיר פריך בגמרא דלא הרג לאביו כלל דלא חטא ומשני אביו מאמו וחטא וכשר לעדות ג"כ מה"ת מצד גר שנתגייר ואין ראי' כלל. הן אמת בגור אריה ממהר"ל כתב דבנתגייר בע"כ ל"א כקטן שנולד דמי ולכך ממילא במ"ת דהי' ע"י כפי' עליהם ההר כגיגית לא היה כקטן שנולד ואפשר לומר דמ"מ שבט לוי שלא חטאו בעגל וגם קודם מ"ת לא חטאו כלל לא אמרינן גבייהו גר שנתגייר וצ"ע בכ"ז:
ועיין ברמב"ם (פ"יג מהלכות עדות הלכה א') דכתב אבל שאר הקרובים מהאם או מדרך אישות פסולים רק מדבריהן עכ"ל וכתב הכ"מ וסובר רבינו דכל מה שאנו דורשין באם אינו ענין הוה רק מד"ס וא"ת והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנ"ל בד"נ בד"מ מנ"ל א"כ נאמר דוקא בד"נ ולחובה הוה מה"ת ובד"מ וכן בכ"מ לזכות יהי' רק מד"ס דאתי באם אינו ענין עכ"ל ותמה בלח"מ עליו דלא ידע להבין מאי דקשיא לי' בד"מ הא ילפינן ממשפט אחד וזהו לא הוה אא"ע ומד"ת היא לכ"ע ע"ש. ולעד"נ ליישב דברי הכ"מ כך דאמרינן בגמרא אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן וכו' ויליף מדכתיב ובנים ושוב קאמר אשכחן לחובה לזכות מנלן ואתי באם אינו ענין ושוב קאמר אשכחן בד"נ בד"מ מנלן ויליף ממשפט אחד ע"ש ולפ"ז כך הקשה הכ"מ הרי בד"נ צריך להיות לחובה דוקא אבל לזכות שאמרו לא הרג וכדומה אינן פסולים רק מדבריהן וכן בד"מ בשני בנים לעלמא יהיו פסולים בין לזכות ובין לחוב רק מדבריהם דבד"מ ל"ש חובה וזכות דזכות לזה הוא חוב לזה וא"כ נהי דיליף ממשפט אחד מד"נ מ"מ לא הוה חוב בד"מ וא"כ י"ל דלעולם מיקרי זכות וממילא בד"נ לזכות הוה רק דרבנן וגם בד"מ לעולם כן והלח"מ הבין דקושית הכ"מ על בנים להדדי ואז שפיר שייך זכות וחובה לקרוב ושפיר הקשה דלא ידע להבין והיינו דלחובה ודאי יליף ממשפט אחד והוה מה"ת אבל למש"כ דקושיתו על בנים לעלמא ואז לעולם אפשר דמיקרי זכות ולא חובה והוה רק מדבריהם כנ"ל. ובזה יש ליישב מה דלכאורה קשה בגמרא דאמר אשכחן לחובה לזכות מנלן דלא מהימן הא כש"כ היא מה לחוב אינו נאמן מכש"כ לזכות שוב ראיתי בחדושי הר"ן דהקשה כן ולפי הנ"ל דקושית הגמרא על בנים לעלמא ושוב ל"ש קו"ח ורק דילמא גזה"כ דוקא לחוב אינן נאמנים ולא לזכות:
ובאופן אחר י"ל דל"ק על הכ"מ הרי יליף ממשפט אחד די"ל דכך כוונת הכ"מ על ד"מ בין לזכות ובין לחובה והיינו משום די"ל דנהי דכתיב משפט אחד מ"מ י"ל ד"נ שאני משום דכתיב והצילו העדה כדפירש"י במכות (דף ו) וע"ש מהרש"א על תוס' ד"ה בד"א וכו' אך כ"ז שייך אי בד"נ דוקא לחוב פסול אבל לזכות כשר שפיר י"ל דבד"מ אף דכתיב משפט אחד מ"מ ד"נ שאני דכתיב והצילו העדה משא"כ כיון דבד"נ גם לזכות פסול א"כ אין לומר מצד והצילו העדה ז"א דהא חזינן דגם לזכות פסול ממילא שפיר ילפינן ד"מ מד"נ ממשפט אחד וזהו שהקשה הכ"מ להרמב"ם דדבר דאתי באא"ע אינו אלא מדבריהם א"כ ממילא בד"מ לעולם הוה רק דרבנן דמלחוב אינו יכול ללמוד מטעם והצילו העדה ורק מזכות מד"נ כנזכר ע"ז שפיר קשה דזכות בד"נ וד"מ בין לזכות ובין לחובה צריך להיות מדבריהם וע"ז תירץ הכ"מ דד"נ לזכות הוה דאורייתא מכח קו"ח וממילא שוב שפיר בד"מ הוה דאורייתא מצד משפט אחד והוה הכל מה"ת כנ"ל עכ"ל שם:
ועוד נראה לענ"ד לומר דהרי הכא היא טוענת דלא הבינה כלל אם היא קידושין רק דכתב הב"ש (בסימן כז סק"ה) דאם יש עדים על הקידושין א"נ לומר שלא הבינה והוה ספק קידושין שמא משקרת ע"ש ולפ"ז למאי דפסק הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא וא"כ הוה רק קידושי דרבנן וממילא אפילו אי נחוש לדברי הרמב"ם דקרובי אם הוה רק דרבנן ומה"ת כשר מ"מ הוה חשש קידושי דרבנן בפני פסול דרבנן וג"כ לא הוה קידושין לרמב"ם לשיטתו ויש לדחות:
עוד יש קצת לומר ולצרף דברי הפנים מאירות (ח"ג סי' כה) דאם לא נתכוון לעדות פסול לעדות והוציא זה מכריתות (דף יב) דאמר לא נתכוונתי לעדות ועיין בת"י שם והגם דכל הפוסקים לא כתבו כן מ"מ עיין בשו"ת חת"ס דאם באו לאחר זמן מרובה יש לחוש לזה דל"מ עדותו ע"ש (בסימן ק) ולפ"ז הכא הקרוב מאם לא כוון לעדות א' כיון דאמר כך דקרוב הוא והביאו עדים אחרים גם כן ע"כ לא כוון כלל לעדות ולא הוה כלל עד שוב ראיתי בשו"ת עטרת חכמים (סי' יד) דמביא כמה שיטות דאם ייחד עדים פסולים אף שאחרים ראו ג"כ הקידושין לא הוה קידושין כלל עש"ה בשם הרשב"ם ואף בנתכוונו להעיד עש"ה. גם אפשר לצדד קצת דכמו דכתב הר"ן לענין מצות צריכות כוונה אף דא"צ כוונה מ"מ בנתכוון להיפך שלא לצאת כ"ע מודים דל"מ ה"ה י"ל אף דקיי"ל דבלא כוון לעדות ג"כ מהני מ"מ בנתכוון בפירוש שלא להיות עד מהני ולא הוה עד כלל אף דראה הקידושין והכא הרי אמר בפירוש שאינו רוצה להיות עד בדבר וגם כיון דהוה נבלה כזאת נאמן לומר שלא רצה להיות עד דאנן נוהגין לקדש תחת החופה ועשה ג"כ שלא מדעת אביה:
ב) ועתה נבא לעיין אי יש לחוש להסמ"ג דמחמיר במקדש בע"א וכאן אם פסלו לע"א לא ישאר רק ע"א והנה דעת רמ"א רק לחוש במקום שאין עיגון ושעת הדחק וא"כ הכא אין מקום עיגון ושעת הדחק גדול מזה דהיא תסע לשם דאינן יודעין היכן הוא וגם לעזוב כל המשפחה וגם דשם ידעינן דהדת יהודית אינו כמו במדינתנו וגט בודאי אינו רוצה ליתן וגם יש לו פראצעס דאינו יכול לבוא לכאן ועוד הרבה דברים:
וגם דכ"ז כשהם מודים משא"כ כשמכחשת גם הסמ"ג מודה דאין לחוש לקידושין וכאן הרי אמרה דלא הבינה שהיא קידושין ואפילו אי נאמר דכאן הוה שניהם מודים דזה לא הוי הכחשה בבירור מ"מ לולא דמסתפינא הו"א דבר חדש מה דהסמ"ג פוסק דראוי לחוש בקידושין בע"א י"ל מטעם זה וגם סברת רב פפא בגמרא דאמר חוששין לקידושין היא מטעם זה דבאמת אם בא ע"א וגם הבעל ואמר דהיא מקודשת לו חיישינן לקידושין אף דהוה רק קידושין בע"א וקיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דיליף דבר דבר מממון והפוסקים כולם הקשו דמאי טעם דחשש ר"פ בע"א. אולם י"ל דהטעם כמו דמצינו גבי פלוני רבעני לרצוני דפלגינן דבורי' דהוא ואחר מצטרף להורגו כן ה"נ אם בא ע"א והאיש דאמר נתקדשה לו ואסורה לעלמא אמרינן פ"ד ונשארת אסורה לעלמא דלענין לעלמא איכא שני עדים כשרים דאסורה ואמרינן דמקודשת לאחר ולא לזה ואסורה לעלמא. שוב ראיתי בפ"י דהרגיש בזה דלומר פלגינן דבורי' במקדש בע"א עש"ה ולפ"ז י"ל דזהו הטעם והסמ"ג חשש לזה ולפ"ז י"ל דכ"ז בעלמא משא"כ בחתן וכלה דהחתן וע"א מעיד שקידשה ממ"נ ל"מ אי לא נאמר פ"ד רק דהוא עצמו קידשה א"כ קידש רק בפני עד אחר ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי נאמר דפ"ד ואמרינן דשני עדים אומרים דאסורה לעלמא ואמרינן דאחר קידשה א"כ בחתן וכלה דהרי איכא חרם ושבועה וחצי נדן קנס וכדומה דהיא מחויבת ליתן אם היא לא רצתה בהשידוך ואם כן הרי הוא נוגע החתן במה שאומר שקיבלה קידושין מאחר ולא הוה עד כלל ולפ"ז הכא דכבר שידכה והרי הם חתן וכלה בתנאים והוה נוגע ופסול לעדות ממילא לא הוה קידושין כלל שוב ראיתי בשו"ת בשמים ראש (סימן לז) דהעיר מזה אי נאמר פ"ד ע"ש. ובזה יש ליישב דברי הירושלמי דתרומות אשר הבית מאיר (בסימן קכא) מביאו דחרש שוטה וקטן שקידשה בינו לבין עצמו לא הוה קידושין ובינו לבין אחרים הוה קידושין ועיין בתורת נגיטין דאין לו פירוש דהרי גם גדול צריך שיהי' עדים בקידושין ולהנ"ל י"ל דהירושלמי סובר דהמקדש בע"א חיישינן לקידושין מצד פ"ד והוה כשני עדים ועיין במראה הפנים (פ"ג דקידושין הלכה ח') ד"ה והא מתניתין פליגי וכו' דכתב דהירושלמי סובר דע"א בקידושין חוששין לה וממילא י"ל דכוונת הירושלמי קידש בינו לבין עצמו היינו דמקדש בע"א וגם המקדש אומר דקידשה דמהני מצד פ"ד משא"כ בקטן דפסול להעיד וקידש בפני ע"א ל"מ ולכך צריך בפני אחרים דוקא דהיינו בשני עדים גמורים. כנ"ל בדרך פלפול:
ד) ועתה יש לעיין ג"כ אפילו אי נאמר דהמקדש בע"א חוששין לקידושין מ"מ הכא גרע כיון דנמצא א' מהן פסול בטל כל העדות ולא נשאר כלל והנה רמ"א כתב ואם קידש בפני שנים ואחד קרוב הוה כמקדש בפני ע"א משמע דל"א בקידושין נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה ועיין בח"מ וב"ש. ומכבר אמרתי די"ל הטעם בזה למש"כ כבר דהטעם דנמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה היא מצד דהוה עדות שאאי"ל דהרי הדין דאין נזומין עד שיוזמו כולן וממילא ביש א' מהן קרוב הרי הקרוב אין מקוים בו הזמה וממילא הוה עדות שאאי"ל כיון דבעי דיזומו כולן וכמדומה לי שכתובה סברא זאת בספר שיבת ציון ג"כ מבעל נו"ב ולפ"ז כ"ז שייך בעלמא משא"כ בקידושין דל"ש לקיים בהו כאשר זמם וכמש"כ ג"כ בנו"ב (סימן נח) ממילא ל"ש בהו עדות שאאי"ל ממילא לא איכפת לן נמצא א' מהן קא"פ וממילא יהי' ניחא קושית ראשונים דהיכי מהני הקידושין בפני מעמד קרובים וכו' משום דלא איכפת לן כנ"ל. בעה"ח פתחי' חונה פה ווארשא: