פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
כד בענין איש בליעל שהוציא כת"י בעדים
שקידש בתולה אחת
מעשה הי' שאביו של איש בליעל אחד הוציא שטר חתומים בעדים שקידש בתולה אחת בפניהם והיא אומרת ששקר הוא דלא קידש אותה וגם איכא עדים לפסול אחד מן העדים החתומים דחילל שבת ועוד עבירות ממילא לא נשאר רק ע"א כשר וצריך לעיין בזה א' אי יכולין לפסול ולקבל עדות שלא בפני בע"ד כיון דהעדים אינם לפנינו והם במדינות רחוקים (באמיעריקע) והוה אונס ובמקום אונם מקבלין שלא בפני בע"ד והכא אונם לגבי דידה ומרשב"א נראה דבשאר דברים חוץ מד"נ הוא רק דרבנן ומה"ת בכ"מ מקבלין שלא בפני בע"ד וממילא הכא דהוה אונס מקבלין שלבפבע"ד:
ומדברי הרמב"ן ותוס' נראה דיכולין לפסול אף שלא בפניהם דקתני פסולי עדות היו הוה תו"ת משמע אבל אם היו אומרים דעדיין פסולים היו אחרונים לגמרי נאמנים אף דהוא שלא בפניהם ועיין בתשובת הריב"ש (סימן רסו):
וניהו דהמקדש ג"כ אינו לפנינו וא"כ י"ל דהריב"ש סובר דמהני לפסול שלא בפניהם משום דלעדים אין נ"מ אם יפסלו לעדות כמש"כ שם ועיין בש"ך סוף (סימן לח) משא"כ להמקדש דנ"מ לו ל"מ שלא בפניו כמש"כ המ"ל (בה' עדות פ"ג הי"א) מ"מ זהו צ"ע דבודאי מצד המקדש הרי הוה לפטור וקיי"ל (בסימן כח) דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד והכא היא רוצית לפטור ממנו ומהני. שוב ראיתי בתשובת לחם רב (סימן כד) דכתב כן דבקידושין א"צ לבטל הקידושין בפני המקדש משום דהוה לפטור, ושוב ראיתי בספר דברי חיים מהגאון מסאנו בח"א (סימן מה) לאה"ע דכתב כן והקשה על המ"ל הנ"ל. ושוב ראיתי בספר מלבושי יו"ט ח"ב דכ"כ ולקמן אכתוב בעזהי"ת הטעם דלפטור מקבלין ואין לומר דמ"מ היכי יכולין לפסול השטר דלגמרי יהי' בטל הא יש חולקין ומכשירין השטר דהוה חו"ח אף בפסלי בגזלנותא כמש"כ הרב רמ"א בחו"מ (סימן מו סעיף לד) בשם הרא"ש ז"א דהש"ך פסק עיקר כדעה ראשונה ע"ש:
גם י"ל דהכא כיון דלא פסלו רק לע"א לא הוה חידוש אפילו בהזמה וממילא מהימן השנים האחרונים לגמרי אליבא דכ"ע:
[ולולי דמסתפינא לחדש הו"א דבפוסלין לאחד שחילל שבת לא צריך בפני בע"ד למאי דקיי"ל מומר לחלל שבת הוה מומר לכה"ת כולה ממילא י"ל דוהועד בבעליו בישראל נאמר ולא במומר דחשיב כעכו"ם ועיין במרדכי פ' החולץ דמומר אינו זוקק ליבום ועיין ביו"ד (סימן קנט) דמומר מותר ליקח ממנו רבית ואין לומר דמ"מ זהו עצמו צריך בפני בע"ד דהוא מומר י"ל כיון דמ"מ לדבריו של העדים לא הוה אחיו וא"כ לדבריהם א"צ בפני בע"ד והוה כמו שלחו לו ולא בא דמקבלין שלא בפני בע"ד ולכאורה קשה הא זהו עצמו דשלחו לו ולא בא צריך להעיד בפני בע"ד וצ"ל כיון דלדברי העדים דאמרו דשלחו לו ולא בא וא"צ להעיד בפני בע"ד ולכך די שלא בפני בע"ד. שוב ראיתי בחדושי הרי"מ (סימן כח) דהאריך בזה דבאיסור מקבלין שלא בבע"ד מ"מ זהו עצמו מנא ידעינן דאיסור הוא והוה זכות ועכ"ל כיון דאי אמת הוא יכול לקבל ממילא יכולין לקבל כיון דרק מעה"כ פסול ע"ש כמה תירוצים וכמו כן ה"נ אבל ח"ו לסמוך ע"ז]:
והנה כ"ז אי הי' השטר מקיום משא"כ כאן שאין השטר מקיום וברמ"א (סימן מב) באה"ע כתב דאם השטר אין מקוים אין חוששין לקידושין ואף דמה"ת א"צ קיום מ"מ במכחיש צריך קיום אבל הש"ך (בסימן מו) השיג על הרמ"א וכתב דאף במכחיש א"צ קיום מה"ת ורק דרבנן הוצרכו קיום ולכך בקידושין חוששין עש"ה:
וא"כ הכא דאינו מקיום והיא מכחשת צריך לחוש לדברי הש"ך דלא צריך קיום מה"ת. אולם הי' נלע"ד דגם הש"ך מודה דבאופן זה צריך קיום מה"ת דהטעם דא"צ קיום מה"ת משום דלא חשוד אינש לזייף שטר ולתבוע מחבירו בדבר שחבירו מכיר בשקרו וכן פירש בתשובת ב"ח החדשות (סימן פד) וא"כ דמי לאשה שאומרת לבעלה גרשתני דנאמנת מצד דחזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וכ"כ בס' שער המשפט (סימן מו סק"ג) וקיי"ל שם דהיכי דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וא"כ הכא דאיכא ע"א ר' חיים מוואלאדווע דמסייע לו דהשטר אמת יכול להעיז וממילא שוב מה"ת בעינן קיום וקיום שלו לא מהני דהוה רק ע"א:
ועיין (בסימן ין) באה"ע (סעיף ב) וב"ש שם סק"ו בשם הטור דאפילו ע"א דמסייע מעיזה וממילא ה"נ בעינן קיום מדאורייתא:
ועוד י"ל ג"כ דהכא בעינן קיום מה"ת להנ"ל דהטעם משום דלא חשוד אינש לזייף שטר ולתבוע לחבירו ולהעיז נגדו א"כ י"ל דזהו שייך היכי דהמקדש בעצמו הוציא שטר כזה אינו יכול להעיז משא"כ כשאחר הוציא שטר כזה ואמר שהמקדש נתן לו שטר כזה א"כ הרי המוציא יכול להעיז נגדה ול"ש דלא חציף לזייף שהרי הוא יאמר דלאו איהו זייף רק חבירו וכעין שכתב הש"ך ועיין באבני מילואים (סימן מב) דמצא שטר קידושין בשוק לכ"ע בעינן קיום מה"ת דאפשר דאחד רשע זייפו וא"כ ה"נ י"ל דאחר יכול להעיז והכא דאביו הוציא הכתב קידושין יכול להעיז נגדה כיון דאין אומר רק דבנו נתן לו שטר זה ואפשר דבנו זייפו והוא במרחקים ולא יכול לבא לכאן בשום אופן. ועדיין צ"ע בזה:
וגם י"ל והוא העיקר דהכא דבאין האחרונים לפסול את השטר ממילא יכולין לפסול אף שלא בפניהם כיון דאין כוונתם רק לפסול את השטר וכמו דאמרינן ומכחישין את העדים אף שלא בפניהם והיינו כיון דכוונתם להכחיש את המעשה השטר והוא לפנינו ולכאורה קשה בהא דאמר והזמה שלא בפניהם ניהו דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה על המעשה א"כ למה באמת אין מזימין את העדים אלא בפניהם כיון דהוה הכחשה עכ"פ והריב"ש (סימן רסו) כתב דהוה הכחשה דלגמרי בטיל עדות ראשונים ופסולים ורק צ"ל דהזמה חידוש הוא מה דאחרונים נאמנים ולכך אין מזימין אלא בפניהם אף דהוה הכחשה לבטל השטר והשטר בפנינו מ"מ כיון דהזמה חידוש הוא משא"כ לפסול בגזלנות או בחילול שבת דלאו חידוש הוא שפיר יכולין לפוסלן אף שלא בפניהם כיון דמבטלין השטר והבע"ד לפנינו הוא. ומזה יש ראי' למש"כ הריב"ש דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוה היינו דבטיל העדות לגמרי ומהימני האחרונים דלכאורה מנ"ל הא כיון דאמר הכחשה מיהא הוה משמט הכחשה דתרי ותרי ולהנ"ל שפיר ראי' כיון דאמר ומכחישין את העדים שלא בפניהם וא"כ למה אין מזימין את העדים אלא בפניהם הא מ"מ נ"מ לענין שיהי' הכחשה והדין דמכחישין את העדים של בפניהם וע"כ דהזמה שלא בפניהם דהוה הכחשה היינו לפסול לגמרי והא דאמר ומכחישין את העדים שלא בפניהם היינו רק להיות הכחשה דלא קרעינן ולא גבינן ולכך אין מזימין שלא בפניהם דלהיות הכחשה ז"א דבאופן זה צריך שיפסול לראשונים לגמרי וזה אסור שלא בפניהם כיון דהזמה חידוש לפסול לראשונים ורק בדיעבד מהני לפסול כנ"ל וכ"ז בהזמה דחידוש הוא משא"כ לפסול בגזלנותא וכדומה דהבע"ד לפנינו שפיר יכולין לקבל לפסול אפילו כיון דנ"מ לבטל השטר והוא בפנינו וכמו הדין דמכחישין את העדים שלא בפניהם כנ"ל:
ועוד יש לדון בזה דניהו דחד פסול נשאר עוד אחד ויש מחמירין במקדש בע"א מ"מ י"ל כאן גרע א' דהוה בשעת הדחק וסמכינן דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין ב' י"ל דהוה נמצא א' מהן קא"פ דעדותן בטילה להרבה פוסקים. ואף דלכאורה בשטר הדין דנמצא א' מהן קא"פ תתקיים עדות בשאר דאמרינן רווחא שביק עיין ש"ך (סימן מה סי"ב) דמבואר דוקא בראשונים משא"כ באחרונים פסול עדות השאר והכא צריך להשגיח מאן הוא האחרון וראיתי שהפסול הוא האחרון וממילא כנ"ל:
וראיתי בתשובה של כבוד ידידי הרב הגאון ר"י נר"ו על ענין הנ"ל דהקשה למה אין מזימין אלא בפניהם כיון דהזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוה ממילא למה אין מזימין שיהי' הכחשה עכ"פ וגם אנכי הרגשתי בזה והוא אמר דלכך אין מזימין אלא בפניהם כיון דעביד אינש לאחזוקי דבורי' ממילא שוב לא יוכל לקיים בהו מצות הזמה אם יבאו אח"כ וירצו להזים אותם בפניהם. ולעד"נ דבזה יש להביא ראי' לדעת הריב"ש דהזמה שלא בפניהם העדים נפסלין לגמרי משום דנראה לע"ד דזהו דעביד אינש לאחזוקי דבורי' היינו דוקא אם אינו יכול לחזור ולומר דבר אחר והיינו דהנה בס' שער המשפט (סימן כט סק"ב) נסתפק בתרי ותרי אי יכולין הראשונים לחזור מדבריהם כיון דמסייע להו האחרונים עש"ה. ולפ"ז נלע"ד דאפילו אי נאמר דהראשונים אינן יכולין לחזור כיון דכבר אמרו דבר ברור משא"כ האחרונים בודאי יכולין לחזור כיון דמסייע להו הראשונים ועדיין לא אמרו דבר ברור שיפסקו כך כמו שהם אומרים כיון דאיכא הכחשה דתו"ת. אולם כ"ז אי נאמר דהוה רק הכחשה א"כ יכולין לחזור מדבריהם משא"כ אם נאמר כסברת הריב"ש דשלא בפניהם לגמרי נפסלין ופסקינן כאחרונים דנפסלין הראשונים מצד ודאי א"כ שוב בודאי לא יוכלו לחזור מדבריהם שאמרו ועביד לאחזוקי דבורי' כיון דע"י נפסקו דבר ברור ל"מ מה שהראשונים מסייע להו. ולפ"ז שפיר יש ראי' דע"כ מהימני האחרונים לגמרי לפסול לראשונים אפילו ולכך שפיר אין מזימין אלא בפניהם דאל"כ שוב לא יוכל לקיים מצות הזמה דעביד לאחזוקי דבורי' וכמש"כ כת"ה משא"כ אי נאמר דאין נפסלין והוה רק הכחשה שפיר יכולין לחזור ולומר כראשונים ממילא יוכלו להזים ג"כ וכנ"ל:
אולם לענ"ד קשה לומר כן דהטעם מצד דלא יוכל לקיים אח"כ מצות הזמה דא"כ למאי שפסק הרמב"ם דהזמה והכחשה הוה הכחשה האיך מקבלין ב"ד ההכחשה והזמה יקבלו רק על הזמה דאם יקבלו על הכחשה ג"כ לא יקיים מצות הזמה ויכולין לעשות שיקוים הזמה שנאמר דלא יקבלו הכחשה והזמה כמו שלא יקבל הזמה שלא בפניהם. וכן יקשה למ"ד דהכחשה לאו תחילת הזמה ואחר הכחשה ל"מ הזמה האיך מקבלין עדות על הכחשה כיון דלא יוכל לקיים אח"כ מצות הזמה ויש לדחות זה. אך לעד"נ דע"ז ל"ק למה אין מזימין אלא בפניהם משום כיון דהב"ד לא יעשה כהזמה כיון דשלא בפניהם ורק דיקשה כיון דמכחישין שלא בפניהם כיון דהבע"ד כאן א"כ הרי הזמה שלא בפניהם הוה הכחשה בדיעבד ממילא גם לכתחילה יוזמו שלא בפניהם דלהוי הכחשה וע"ז שפיר יוכל לומר דלהריב"ש דפסולין ג"כ לכך אף דמכחישין שלא בפניהם מ"מ הזמה הוא לפסול ג"כ ולכך אסור לכתחילה כיון דשייך להזמה וזה לא עושין שלא בפניהם כנ"ל וכך תקנו חכמים ורק הכחשה עושין שלא בפניהם וכמש"כ:
וראיתי בס' ברית יעקב (סימן מה) לאה"ע דלהפוסקים דבאיסורין מקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בע"ד נינהו ה"ה לפסול אדם שלא בפניו מקבלין דג"כ שייך כ"ע בע"ד נינהו לפסול אותו שלא יקבלו לעד לקידושין וכדומה וכתב שכן כתב רדב"ז בתשובה (סימן ע) דמוכח כן מהריב"ש וכוונתו להנ"ל וממילא בנ"ד שפיר יכולין לפסול אף שלא בפניו דכ"ע בע"ד נינהו כנ"ל:
וראיתי לסבור ידידי הנ"ל דנסתפק מנ"ל דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד היכי דלא להוציא אף שאיננו להחזיק ומנ"ל זה דילמא דוקא היכי שהוא להחזיק מקבלין אבל היכי שלא להחזיק אף שלא להוציא אין מקבלין יעו"ש ולעד"נ דמוכח מזה דהנה בספר שער המשפט (סימן כח) הקשה על דין דהרשב"א דאם מעידין על על הפירות בפני הבעל ועל הקרקע שלא בפני האשה דמהני לבעל על הפירות אף דל"מ להאשה על הקרקע ממה שפסקינן (בסימן נא) דהעיד לקרוב ולרחוק כיון דל"מ לקרוב ה"ה לרחוק ע"ש:
אולם נלע"ד דלק"מ למאי דפירות נכסי מלוג הוא רק דרבנן אבל מה"ת ל"ל כלל פירות א"כ לענין דרבנן הרי מקבלין שלא בפני בע"ד כמו בקיום שטרות דמהני שלא בפני בע"ד כיון דקיום שטרות דרבנן וא"כ שפיר דנין על הפירות אף דל"מ להאשה מ"מ הרי לא גרע מאילו הי' שלא בפני בע"ד על הפירות דמהני דכלל הוא דלקרוב ולרחוק אמרינן דהוה כאילו הכל הי' לקרוב משא"כ מאי נאמר כאילו על הפירות ג"כ שלא בפני בע"ד דבאמת מהני כיון דרבנן הוא כנ"ל. אולם יקשה דמ"מ כיון דמדאורייתא שייך הפירות להאשה א"כ ל"מ שלא בפני בע"ד על הפירות מצד האשה דהוה שלא בפני בע"ד ממילא גם לבעל בטל וע"כ צ"ל דמצד האשה בל"ז מהני כיון שלא להוציא הוא מהאשה כיון דרבנן אמרו דשייך לבעל ממילא לא הוה היא מוחזקת ומהני שלא בפני בע"ד ומוכח דאף דלא הוה להחזיק כיון דלא הוה להוציא מהני כנ"ל:
והנה בספר שער המשפט הנ"ל מביא ראי' דאם קיבלו בפני שותף האחד ל"מ העדות לשותף האחר מהא דסנהדרין (דף יט) דעבדא דינאי קטיל גבר' ושלחו לינאי שיבא לב"ד אף דפשיטא דהעבד שותף בעצמו דהא ישראל מוזהר על הריגתו ואפ"ה ל"מ לשותף השני לרבו אף דהעבד הוא בב"ד ע"ש. ולעד"נ דאין ראי' מזה למש"כ הנו"ב (סימן ז) בתחו"מ דינאי מחויב הי' לשלם ליורשים נזק בעד ההרוג וכמו שורו שהזיק ע"ש. ולפ"ז אין ראי' די"ל ניהו דתרווייהו שותפים ומהני אם מקבל עדות בפני העבד דיהרגו אותו אף שמפסיד לרבו ג"כ ע"י זה מ"מ אם קיבל בפני שותף אחד מהני לשני (דכאו"א יש לו חלק בכולו וכמש"כ הר"ן בנדרים פ' השותפין וכ"כ בפירות והקרקע דהוא דבר אחד] משא"כ התם כיון דאם יפסק הדין דהרג לאדם ויחייב מיתה עי"ז יהי' מחוייב ינאי לשלם לחבירו להיורשים זה דבר בפני עצמו בודאי צריך לקבל בפני בע"ד בפני ינאי דהוה חיוב אחר בפני עצמו משא"כ על הפסד זה דהעבד עצמו דיהרג מהני גם לשותף השני:
וא"ל דמ"מ הי' להם לדון את העבד דמהני הדין זה דעבד גם לשותפו דהיינו ינאי ואי דלא יכול לחייבו ממון שמחייב לשלם דהוא דבר אחר וכמש"כ ז"א שהרי יוכל זה לדון אח"כ דיבואו העדים הנ"ל ויעידו שעבדו הרג לפלוני ויהי' חייב נזק דאם ידונו השתא שוב לא יוכל לקבל עדות אח"כ על ינאי כיון דכבר העידו שלא בפני בע"ד עביד אינש לאחזוקי דבורי' וכמו דפסקינן (בסימן לג) והגם דמבואר דאם העידו שלא בפני בע"ד יכולין אח"כ להעיד בפני בע"ד ול"א עביד אינש לאחזוקי דבורי' ז"א זהו דוקא שלא בפני בע"ד דלא הוה הגדה כלל משא"כ אי הי' מהני לדון ע"ז ודנין על פיהם שוב לא יוכלו לחזור ולהגיד דודאי עבידי לאחזוקי דבורי' ולא הוה עדות כלל ולכך שלחו לי' שיבא כנ"ל וכמש"כ גם כת"ה סברא הנ"ל והכא דאם נדון על העבד להורגו תו לא יכול לדון בפני ינאי לשלם מכיסו ממון כנ"ל. וגם י"ל דאח"כ יהי' עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו הרי נפסלין למפרע משעה שהעידו על העבד להרג ואין העדים זוממין משלמין עד שיגמר הדין והכא נגמר הדין ע"פ פסולים וכמו דאמר בב"ק (דף עג) לענין גניבה וטביחה ועיין בקצה"ח (סימן ז) בשם השר מקוצי עש"ה ועיין בנו"ב דכתב דהמעשה הי' בפני ב"ד וממילא א"צ עדות שאי"ל. אך אי נאמר דהטעם מצד היזק ממון יקשה מש"כ בתשובת רמ"א (סי' יב) וכתב דבד"נ בדיעבד בטל דאיכא עשה דשום תשים עש"ה אולם בלא דברינו יקשה ג"כ הא לא הוה כלל ד"נ לגבי ינאי רק ד"מ וצ"ע ג"כ בתוס' סנהדרין (דף יט) ומס' שבועות (דף ו)
אולם בעיקר קושית שער המשפט מדברי הש"ך (סימן נא)דאם העיד לקרוב ולרחוק דל"מ לרחוק כיון דל"מ לקרוב א"כ נימא ג"כ מתוך דל"מ לשותף השני שהי' שלא בפני בע"ד ל"מ ג"כ לדידי' עש"ה לא הבנתי קושיתו כלל דבשלמא שם בקרוב חיישינן שמא משקר ונוגע הוא כדי שיהנה קרובו מזה ממילא אינו יכולין לדון על הרחוק משא"כ שלא בפני בע"ד אף דהעדות בטיל מ"ח לאידך דהי' בפניו למה לא מהני דהתם לאו מצד משקר הוא רק דגזה"כ ועיין בש"ך דכתב להדיא הסברא כן ואפשר לומר דזהו כוונתו במש"כ ויש לחלק בין פסולי קורבה ולפסולי שלא בפני בע"ד ולכאורה יש לדחות ג"כ מש"כ כבודו דכיון דפסול לו פסול לה דלענין עדות שלא בפבע"ד אין נ"מ ואפשר דלו מהני לפסול ולא לה כיון דלאו מצד קורבה ונגיעה הוא:
ובאמת נלע"ד לומר משום דלכאורה קשה למש"כ התוס' סנהדרין (דף י) דאמרינן מתוך שנאמן להורגו נאמן להורגה אף דקרוב הוא והסברא נשאר כמו דמשמע בגמרא דאמר סד"א דאדם קרוב אצל אשתו ל"א קמ"ל והול"ל דסד"א דאמרינן מתוך שנאמן קמ"ל דל"א מתוך ומדלא אמר כן משמע דנשאר כהסברא מתוך וכו' רק דקמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו והוה כבע"ד ול"א מתוך וכן משמע מהפוסקים עיין בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן י) וא"כ לכאורה יש להבין דלמה אמרינן בשטר שחתמו עדים דהעדים קרובים לאחד ורחוקים לאחד דל"מ לרחוק למה לא נימא איפכא מתיך שנאמן לרחוק נאמן לקרוב ועיין שם בחו"מ (סימן נא) וכן קשה באמת על דין דהש"ך סק"כ. לכן נלע"ד דיש להבין סברת התוס' מאי מתוך שייך וי"ל דהיינו דכוונת התוס' רק היכי דעד קרוב מעיד לחוב דבאמת מצד סברא חיצונה לחוב הי' לו להיות נאמן רק דגזה"כ דאינו נאמן ולכך אמרינן אין לך בו אלא חידושו ודוקא אם מעיד לקרוב לבד משא"כ אם מעיד לרחוק וכוונתו לרחוק רק דממילא העדות על הקרוב שפיר מהני ועיין בנימוקי יוסף ב"ב (דף נו) וז"ל שכן ראובן מעיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' הוא או אחי' הרי זה נהרג ונמצא זה מת בעדות עצמו עכ"ל והיינו ג"כ מטעם הנ"ל כיון דמעיד לחוב ועיקר כוונתו לרחוקים אף שממילא נצמח מזה לקרובים לא איכפת לן והיינו מטעם שכתבו התוס' מתוך שנאמן לרחוק וכו' משא"כ אם מעיד לזכות ל"א מתיך וכמש"כ הרמב"ם דנוגע אפילו בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד ולכך אדרבה אמרינן דכל העדות בטילה ולכך שפיר פסק בירושלמי דכל העדות בטילה כיון דמעיד לזכות ומצד הסברא וממילא מיושב קושית שער המשפט דשם בפירות דמעיד לחוב ורק מצד גזה"כ הי' מצד הסברא לומר להיפך מתוך דמהני העדות לפירות לבעל מהני לקרקע לאשה רק ז"א כיון דכוונתם להעיד על תרווייהו אף לחוב ל"א מתוך שנאמן ולכך שפיר אמרינן עכ"פ לפירות מהני דהי' בפני בע"ד ולקרקע לא מהני משא"כ בדינו דהש"ך דלזכות שפיר אמרינן דהכל בטל ודו"ק ועיין ברי"ף והרא"ש ספ"ק דמכות ובטור חו"מ (סי' נא) ובנו"ב (סימן עב) בסתירת היתר הב' והנלע"ד כתבתי:
ודע דלכאורה יש ראי' לדברי הנו"ב (סימן עד) דבממון לא בעינן עדות שאי"ל מה"ת דאל"כ יקשה האיך היו יכולין להרוג את העבד דינאי המלך הרי זה מיתה לעבד והפסד לינאי העבד דהיא ממונו ולסברת הנו"ב גם מכיסו חייב הרי הוה עדות שאאי"ל לענין ממון דאם יוזמו הרי מחויבין מיתה מצד העבד וממילא פטורין מממון מצד קילב"מ וא"כ לענין ממון הוה עדות שאאי"ל וכל העדות בטילה ובשלמא להפוסקים דמיתה לזה ותשלומין לזה ל"א קילב"מ ניחא אלא להפוסקים דל"א מיתה לזה ותשלומין לזה חייב אם בא ע"י עדות אחד יקשה כנ"ל אולם יש לדחות למאי דקיי"ל דבקילב"מ מהני תפיסה ממילא שייך הזמה על ממון ג"כ דיהי' מהני תפיסה ועיין בלח"מ פ"כ מה' עדות דבקל יכול לתפוס:
והנה בעיקר הדבר מה דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכן לפסול איש אחד או להזימן דל"מ שלא בפני בע"ד נלע"ד ברור דזהו לפסול את האיש או להזים שהעדים יהיו צריכין לשלם או ליהרג או ל"מ שלא בפני בע"ד משא"כ אי יש נ"מ לבעלי דברים שהם בכאן ודאי דלדידהו מקבלין דהיתכן עדים שהעידו באחד שהרג את הנפש וגמרו דינו להרג ואח"כ באו עדים ורוצים להעיד שהעדים הנ"ל פסולים לעדות לא מקבלינן העדות רק דנהרג על פיהן והתורה אמרו והצילו העדה אתמהה אם יכול להיות כן ומנ"ל הא והתורה אמרה והועד בבעליו היינו דאין אנו יכולין לדון לאיש שלא בפניו היכי דנ"מ רק לו לענשו משא"כ להציל את הנידון שאנו דנין עליו ודאי דאינן יכולין להורגו כיון דאיכא עדים בפנינו דעדותן לאו עדות והתורה דרכי' דרכי נועם והיום או למחר יהיו העדים הנ"ל בכאן ויהיו פוסלין בפניהם או יזימו בפניהם ואנו הרגנו איש בחנם ול"מ לדעת ראבי' וראב"ן דבדיעבד בכל עדות אם קיבל שלא בפניו הוה עדות ומהני לדון ע"פ פשיטא דאינן יכולין להרוג מה דרק לכתחילה פסול ואפילו לדעת ריב"א דבדיעבד ג"כ בטל היינו דוקא היכי דלא נ"מ רק להן משא"כ היכי דנ"מ להבע"ד והם בכאן פשיטא דאין יכולין להרוג ואין ראי' מהא דכתבה התורה והועד בבעליו זהו דוקא לענשו שלא בפניו אין יכול אבל לענוש לאחרים בשביל דאין מקבלין פשיטא ג"כ דלא והא דאמר ר"א בכתובות אין מזימין את העדים אלא בפניהם היינו לעונשן ממון או מיתה אבל לבטל העדות שלא יהי' ריעותא להבעלי דינין ודאי דיכולין לקבל ומצוה לקבל להציל עשוק מיד עושקו ולא עומד לנגדי רק הא דאמר ר"ש זאת אומרת הכחשה תחילת הומה וכו' כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם ויקשה למה אין מכחישין ויגבה בהשטר י"ל כיון דגם אחר הכחשה לא ידענו אם השניים אומרים אמת ולכך אין מכחישין אלא בפניהם משא"כ היכי שבאו לפסול או להדם האיך יכולין לעשות כן שלא יקבלו העדות לפסול לראשונים וכן כאן לבטל הקידושין דנ"מ לה שרוצית שיבטלו הקידושין ודאי מקבלין דאל"כ אתי מזה תקלה בקיבלה קידושין מאחר וכדומה ורק להזים לעונשן שלא בפניהם אינו יכול כנ"ל דהיינו לענשם:
או די"ל ג"כ ליישב מה דהקשיתי מרב ששת דאמר ז"א הכחשה וכו' והיינו דלמש"כ דהטעם דמצוה לקבל עדות אפילו שלא בפניהם אם היא בפני בע"ד משום דלהם נ"מ ואין זה דרכי' דרכי נועם דהיום או למחר יהי' בפניהם ויזמו ועשינו שלא כדין מה דהרגנו איש בחנם כנ"ל אולם כ"ז שייך כשהעדים הראשונים חיים עדיין ויכולין לבא לידי הזמה או לפסול בפניהם ממילא אין זה דרכי' דרכי נועם דאנו ציונו להרוג או לשלם ממון ושלא כדין הי' כנ"ל משא"כ אם מתו העדים הראשונים ובשום אופן תו לא יכול להיות בפניהם ממילא שפיר י"ל דאין מקבלין עדות שלא בפניהם ושפיר קאמר ר"ש כאן דלא יכול להזים ולהכחיש שלא בפניהם וגובין בשטר:
והנה למש"כ מקודם דגבי לפסול עידי הקידושין מהני אפילו שלא בפני הבעל ושלא בפני העדים דהוה לפטור דמקבלין א"כ הא דאמרינן שם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה לפסול העדים ולא גובין בהשטר אפי' אם נאמר דאין מקבלין עדים שלא בפבע"ד ואפילו בדיעבד מ"מ הכא מהני מצד דהוה לפטור את עצמו שלא ישלם מש"כ בשטר ואנן קיי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ולפ"ז לכאורה אין להבין מה דהמרדכי כתב בשם ראבי"ה דמוכח דבדיעבד הוה עדות שלא בפני בע"ד מהא דהכחשה מיהא הוה עיין בב"י בחו"מ (סימן כח) הא שם שאני מצד דהוה לפטור כנ"ל ולכך מהני. ואפשר לומר דכך הוכחתו דלעולם הא דמהני הכחשה עכ"פ מצד דהוה לפטור ומהני עדותו רק דקשה הא מ"מ כיון דלענין הזמה ל"מ שלא בפניהם יהי' מאיזה טעם שיהי' וממילא צריך לאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו בעדות דלקרוב ולרחוק וכמו שיתבאר (בסימן נא) אלא ע"כ צ"ל דבדיעבד מהני שלא בפני בע"ד והטעם דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן ועיקר קרא בד"נ כתיב וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק (דף קיב) ולכך מהני בדיעבד וממילא לכך לא אמרינן נמצא א' קא"פ עדותן בטילה כעש"כ הב"י בתשובה בשם ר' אברהם נחמייש (סימן י) דבדרבנן לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה וממילא ה"ה והוא הטעם דל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון דהא דהזמה לא הוה אינו רק דרבנן וכנ"ל ועל הזמה גופה ל"ק למה לא מהני בדיעבד דאפשר בזה תיקנו דגם בדיעבד לא מהני או מטעם דהזמה חידוש היא או מטעם אחר ועכ"פ מוכח דהוה רק דרבנן וממילא הדין דבדיעבד מהני כיון דהוה רק דרבנן כנ"ל ועיקר הוכחתו רק שהוא דרבנן וממילא ידענו דבדיעבד מהני כנ"ל. והריב"א ס"ל מדחזינן דהזמה לא הוה אף בדיעבד מוכח דל"מ אפילו בדיעבד אבל לעולם דגם הריב"א ס"ל דהוא רק מדרבנן מדלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה וכו' כנזכר רק דעדיין קשה על הלשון ריב"א דכתב דלכך הוה הכחשה מצד דהי' בפניו הא בל"ז מצד דהוה לפטור וכנ"ל ואפשר דחד מתרי טעמא נקיט:
ולמש"כ מקודם דיש סברא לומר מתיך שנאמן וכו' וכמש"כ התוס' סנהדרין (דף י) יש ליישב בדרך פילפול מה דקשיא לי מעולם על הא דאמר בכתובות אין מזימין אלא בפניהם וכו' דהוא מטעם דאין מקבלין עדות שלא בפבע"ד א"כ למה לא הוזכר המימרא זאת בב"ק (דף קיב) או דהמימרא של ב"ק למה לא הוזכר כלל כאן בכתובות כיון דרק מצד אין מקבלין שלא בפבע"ד וכן ברמב"ם לא הזכירו בהדדי רק (בפ"ג מה' עדות) כתב. הדין דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד (ובפי"ח) כתב הדין דאין מזימין אלא בפניהם. לכן הי' נלע"ד דמצד אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הי' צריך להיות דמהני כיון דמעידים שיהי' הכחשה שלא יעשו כהעדים ומהני או מצד דהוה לפטור או מצד כיון דהם בכאן והעדות היא עליהם וממילא שוב צריך לאמר מתוך שנאמן על הרחוק נאמן על הקרוב וה"נ מתוך שנאמן על הבע"ד ה"ה דנאמנים לגמרי על העדים אף שהיא שלא בפני בע"ד רק הכא מטעם אחר אין מזימין אלא בפניהם למש"כ התומים (בסימן לח) הסברא דכאשר זמם ולא כאשר עשה משום דהוה עדות שאאי"ל דאילו הי' בכאן דילמא הוה מודה ובמודה ל"ש יכול להזימן כת"ק וכן פסק היש"ש בב"ק (דף עה) ומבואר דאילו מודה הבע"ד להעדים ל"ש הזמה גבייהו והנה גבי דין דממון ל"ש זה דממ"נ אם הבע"ד מודה חייב לשלם וא"צ להעדים רק בעדים זוממים דקנס הוא שייך שפיר זה דאם העדים הניזומין מודים למזימין ל"ש להזימן ופטורין דאין יכולים לחייב ע"פ עצמם ולפ"ז י"ל דזהו הטעם דאין מזימין אותם אלא בפניהם דיכולין לטעון דאולי הי' בפניהם היו מודים להעדים דעמם היו ולא הי' שייך להזימן ולכך פטורין ול"ש בהו הזמה וכמו הסברא דכאשר זמם ולא כאשר עשה שכתב בתומים הנ"ל ודו"ק היטב שם:
וברוצח וקנס ודאי שייך דלכך צריך להיות דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דיכול לטעון דאולי הי' מודה לדברי העדים וממילא הי' עדות שאאי"ל ואולי י"ל רק בקנס כן אבל ברוצח דא"כ כל רוצח יערים להודות וכמש"כ בתוס' מכות (דף ה) והכלל דלכך אין מזימין אלא בפניהם משום דיכולין לטעון דאולי הי' בפניהם הי' מודים להעדים והי' עדות שאאי"ל ובקנס לכ"ע בעי עדות שאי"ל. ולפ"ז י"ל דבר חדש דזהו דוקא אם מזימין אותן שלא בפניהם שייך טעם הנ"ל משא"כ בפוסלין דאומרים פסולי עדות היו דהיינו עבד או עכו"ם פסולי גוף דע"ז לא קאי כאשר זמם כמו דאמרינן ריש מכות משום דכתיב לו ולא לזרעו וכבר כתבו התוס' שם דהיכי דלא קאי עלייהו כאשר זמם לא בעינן עדות שאי"ל וממילא בפסול הגוף לא בעינן עדות שאי"ל ותו יכולין לפסול אפילו שלא בפניהם
והנה בגמרא קאמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בע"ד ור"י אמר אין מקיימין וקאמר הטעם מצד דוהועד בבעליו וכו' ולכאורה קשה הא גם רב סובר הדין דוהועד בבעליו ורק בקיום שאני וא"כ מאי מדחה ר"י. שוב ראיתי דהרשב"א הקשה כן ולעד"נ די"ל הטעם דרב דמקיימין שלא בפני בע"ד מצד כיון דאיכא שטר ולהרבה דברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי והטעם כיון דאיכא שטר ושעבודא דאורייתא דנכסיו משועבדים לו והוה כגבוי וממילא הוה כמו לפטור את עצמו דקיי"ל דמקבלין שלא בפני בע"ד ולכך דחי ר"י כיון דכתיב והועד בבעליו וקיי"ל דמלוה הכתובה בתורה כנזקין וכדומה ככתובה בשטר דמיא ואפילו הכי צריך לקבל עדות בפני בע"ד וה"ה בשטר דעלמא דמאי נ"מ ועיין בתוס' סוטה (דף כה) ואף דרב ס"ל בכ"מ שעל"ד מ"מ בשטר שאני. ועיין בתומים בכללי מגו בשם כנה"ג דלהרבה דברים שטר העומד לגבות כגבו' אף לב"ה. [אגב אזכיר מה דראיתי דבר פלא בס' עונג יו"ט (סימן קנה) דדוקא בגר אמרינן מי יימר דמזדקקי לי' בי' תלתא כיון דהוא עכו"ם לא מצווין לדונו משא"כ בישראל שפיר אמרינן דמחויבין להזדקק לי' בי דינא משום דכתיב בצדק תשפוט ע"ש והוא להיפך מדברי תוס' בסוטה (דף כה) דכתבו דלכך ל"א שטר עומד לגבות כגבוי דמי משום מי יימר דמזדקק לי' בי' דינא]:
והנה למש"כ מקודם י"ל הסברא דלפטור מקבלין היינו ממ"נ כיון דהוא לפטור הרי העדים אומרים דלאו בע"ד שלו הוא כלל ויכולין לקבל ולעשות הדין דלדבריהם לא מיקרי שלא בפני בע"ד ודוקא להוציא א"כ אומרים דבע"ד שלו הוא משא"כ לפטור הרי אמרו דלאו בע"ד שלו וממילא לדידהו יכולין לדון מה שירצו ובזה יש ליישב הרבה דברים:
ולכאורה יש להבין האיך יכולין לומר דהטעם דרב דבשטר מקיימין שלא בפבע"ד כיון דקיום שטרות דרבנן הא רב לשיטתו דס"ל שעל"ד ממילא ליכא שעבוד כלל דנימא דמה"ת בלא קיום יכול לגבות ועפ"ז ג"כ יש ליישב קושית הרשב"א דלרב ע"כ לא יוכל לומר מצד קיום שטרות דרבנן ולכך שפיר הקשו לי' מוהועד בבעליו אבל לדידן דשע"ד שפיר יש חילוק כנ"ל. כללו ש"ד בכאן יכול לפסול את העד שלא בפניו. וראיתי בשו"ת הגרע"א (סימן פ) הנדפס מחדש דמחמיר דאינו יכול לפסול שלא בפניו אולם בנ"ד י"ל דגם הוא מודה כיון דהעדים אומרים שהוא איש בזוי ואין נ"מ לו אי פסול או לא א"כ בודאי א"צ לפוסלו בפניו דוקא דהטעם הוא רק מצד דחוב הוא לפוסלו וכמש"כ הש"ך משא"כ הכא הרי העדים אומרים דא"צ בפניו מחמת דהוא איש בזוי ואין נ"מ לו וכמש"כ לעיל דאם לדברי העדים א"צ לקבל בפניו יכולין לדון גם שלא בפניו ולפוסלו כנ"ל. בעה"ח פתחי' חונה פה ווארשא: