אור ברסלב
פתחי שערים כב בענין שוטה שגירש את אשתו.

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

כב בענין שוטה שגירש את אשתו.

כא) בענין עגונה שנמצא בעלה

ע"ד הגט שניתן בווארשא מן אליעזר מפראגא לאשתו ואח"כ נשאת לאיש ר' אריש מפראגא ויש לו בנים ממנה ואח"כ יצא הרינון באשר שלא הי' המגרש שפוי בדעתו בשעת גירושין והי' שוטה וישבנו ב"ד על ככה וציווינו לע"ע להפריש זו מזה עד שיבורר היטב מה דינם ולהביא עדות ע"ז. וז"ל העתקה של גביית עדות אות באות אשר קיימו איזה מב"ד דפה:

עד א' ר' יוסף מארקאווסקי העיד כי המגורשת הנ"ל בקשה אותו בצירוף עוד ב' אנשים לתפוש את בעלה המשוגע אשר הלך בפרור פראגא ערום ויחף ומשתגע והבטיחה ליתן להם עבור זה חמשה רובל וכן עשו והניחו אותו על עגלה ושכבו עליו והוליכוהו לר' ישראל יצחק וכאשר שאל להם ר' ישראל יצחק מה המה מבקשים ואמרה המגורשת כי יסדר להם גט מבעלה המשוגע הנ"ל והשיב ר' ישראל יצחק כי לא יכול לסדר גט לאיש משוגע והעד הנ"ל עם שותפו קבלו שכר טרחתם והלכו לדרכם ולאחר איזה ימים שמע העד הנ"ל כי האיש המשוגע נתן גט לאשתו אצל ר' ישראל יצחק הנ"ל:

האשה המגורשת ואחי' אמרו אמת הדבר כאשר העיר העד אך בעת נתינת הגט הי' ברי ובישוב הדעת וכאשר שאלנו להם איך הי' המגרש אחר הגט שפוי בדעתו או לא השיבה כי חזר לשטותו כמקדם וזה הי' ביום א' בי"ב לאדר הראשון תר"ס לפ"ק:

וביום א' ג' לאדר השני תר"ס לפ"ק הוגבה עדות זו. הסופר אברהם לערמאן העיד כי שמע כאשר המגרש השיב כל הדברים הנצרכים לסידור הגט על הן הן ועל לאו לאו ולא ראה מאתו שום דבר שיבין שהוא שוטה או משוגע באיזה יום ובאיזה שעה באיזה חודש אינו זוכר רק זוכר שהגט הי' ביום:

ר' שמואל זיינוויל מיעטעלקי העיד כי הגט הי' בקיץ מען האט גיברענגט דעם מגרש אין הויף אריין איך האב איהם גיזמהין דורך דעם פענסטער בין איך ארויף גיגאנגין צו ר' ישראל יצחק האט מיר ר' ישראל יצחק גיבעטין וויא אזוי ווערט מען דפר פין פטור אונ האט זיך ארוסנינארט האט ער ארויסגינומען דעם מגרש אונד האט איהם בראנפין גיגעבין אבער מס איז גיווען וואסער האט דער מגרש נישט גיוואלט דער נאך האט מען איהם גיגעבין צו עסין עהר האט איהם גיפרעגט פאר וואס האסטו נישט קיין רחמנות אויף דיין ווייב האט דער מגרש גיענטפערט אז זיא האט אויף מיר נישט קיין רחמנות אונ לאזט מיך אזוי גיין האב איך אוף איהר אויך נישט קיין רחמנות האט דיא מגורשת גיזאגט איך וועל דיר קויפין הויזין מנעלים וגם כתונת וקאפאטי אונ זית האט מקיים גיוועזין אונ זיא האט איהם גלייך גיגעבין האט דער מגרש גיזאגט אז אזוי וועט עהר געבין גט אונ עהר איז גיוועזין בייא דעם גאנצין גט אונ דער מגרש האט אללעס גיענטפערט צו דיא ואך אללעס וואס מען האט איהם גיפרעגט דער גט איז גיווען בייא נאכט לערך 11 דעם זייגער ולאחר החקירה האט עהר גיזאגט דאם איז גיוועזין גיוויס טונקעל דער מגרש האט גיענטפערט ווייניג אבער צו דיא זאך בייא דיא עפין האט עהר זיך גיוואשין אונ גימאכט איין ברכה נאך דעם עסין האט ער גיבענשט:

עד אחד מעיר מלאווע העיד באליונדע באתי לבית הרב ר' ישראל יצחק לשאול ממנו עצה בעסק אחד ובתוך כך באה שמה אשה אחת בקול בכי והתחננה לפני ר' י"י הנ"ל שיראה נא לחוס עליה ולהתיר אותה מכבלי העיגון באשר שיש לה בעל משוגע מכבר וכעת הוא מרוצה לגרשה וע"כ היא מבקשת שיחוס עליה ויסדר לה הגט וענה לה המסדר כי לא אוכל להושיע לך באשר כי משוגע אינו יכול לגרש וע"ז ענו האנשים אשר באו יחד עם האשה כי עתה איננו משוגע רק שפוי בדעתו וראיתי את המגרש שהלך קרוע שלא כדרך בנ"א ואח"כ הלכו כל האנשים לבית הסמוך שהי' לביתו של המסדר ואח"כ כאשר רציתי לילך לדרכי ביקש אותי המסדר שאלך לבית אשר יושב שם המגרש למען אראה אם יש אופן שיהי' ביכולתו לגרש והלכתי שמה אצל המגרש ואמרתי לו שיש לי פאבריק מן זאדע וואסער ואני רוצה לקבלך שתהי' אצלי משרת שמה ואמר לי שיהי' אצלי ושאלתי אותו אם הוא מוכשר לזה או לעסק אחר וענה לי הן שהוא מוכשר אח"כ שאלתי אותו א"כ הדבר שאתה מוכשר לעסק מדוע אתה הולך קרוע ומדוע אין אתה משתדל להיות באיזה עסק ותוכל להרויח וזה מופת שאת גנב ומחמת זה אין רוצה שום אדם לקבלך בשום עסק ועל זה ענה לי אדרבה אם הייתי גנב הי' לי ממון ולא הייתי מוכרח לילך בבגדים שאינם נאים לילך ודמיתי שאינו משוגע רק מרה שחורה אח"כ הלכנו שמה להמסדר וכאשר ראה את אשתו הלך אחרי' והיא ברחה ממנו ואמר לה מדוע את בורחת ממני הלא אשתי את ואח"כ רצו שמה ליתן לי יי"ש לשתות ולא רציתי וכאשר שמע שרצו ליתן יי"ש אמר שהוא רוצה לשתות ונסהו ליתן לו מים וכאשר טעם אמר שאינו רוצה מים רק יי"ש ושאלתי אותו מדוע לא ברכת ברכת שהכל וע"ז אמר ואתה יכול ללמוד ואתה יודע שאם טועם אדם מחויב לברך ובכלל דיבר הרבה דברים שלא הי' בהם טעם וריח:

וביום ה' י"ז תמוז תרס"א הוגבה עדות זו. ר' ישראל יצחק זילבערמאהן מפראגא העיד באליונ"ע איך שהוא מכיר את אלעזר המגרש זה ששה שנים וכל עיקר שטותו הוא מה שהולך מבולבל ברעיונותיו ואינו מכה לשום אדם ואינו קורע מלבושים ואינו עושה מד' דברים המוזכרים בחגיגה:

ר' יעקב ארי' ב"ר אייזיק העיד באליונ"ע איך שהוא מכיר את המגרש אלעזר זה כשמונה שנים והוא מטורף כחמשה שנים אך בכל זאת לא ראה מאתו דברים שטותים רק הוא הולך מרה שחורה ולפעמים מדבר שלא כהוגן ולפעמים מדבר כהוגן וכשהוא מדבר כהוגן שואל ומשיב כענין ויודע מקום דירת כל משפחתו ומכיר כל מכיריו וכמה פעמים נתן לו מכתבים הכתובים בשפת פולניש וקרא אותם ובחורף העבר שאל לו מה נעשה באשתו והשיב שגירשה וכמה פעמים אכל אצלו ובירך ונטל ידיו כדין:

ר' בנימין העיד באליונ"ע איך שהוא מכיר את המגרש אלעזר ולפי דבריו הוא רק בעל מרה שחורה אך אח"כ החל לדבר שלא כהוגן וקורא לחבירו משוגע וכאשר בא לביתו שאל לו בפה דר המשוגע ולפעמים מדבר ושואל כענין ומכיר צורת כל המטבעות ומכיר שכיניו וכמה אנשים בשוק וגם בעת חתונתו הי' בדעת קלושה:

והמסדר ר' ישראל יצחק העיד לפני ב"ד באליונ"ע האיך שהי' המגרש שפוי בדעתו בשעת גירושין ומחמת חומרת הח"ס דיבר עם המגרש אחר נתינת הגט זמן רב ולא ראה ממנו שום שמץ של שטות ובדק אותו וציוה לאחרים לבדוק אותו והי' שפוי בדעתו כאחד האדם.

ועוד העיד א' שבשעת שהי' אצל המסדר הביאו לו צלוחית טייא ואמר ממנ"פ אם אין רק צלוחית אחד יתנו להרב לשתות ואם יש עוד צלוחית טייא הלא צריכין ליתן מקודם לרב ואח"כ לי ע"כ העתק הגב"ע. ולקמן כתבתי הדברים אשר דברתי בעצמי עם הנ"ל כי לא רציתי רק שיבא בעצמו לכאן:

והנה אף שמן הראוי הי' שלא להזדקק לזה מחמת שהרב המסדר עשה שלא כהוגן שמסדר גט כזה ביחידות והי' לו לעשות זה בהב"ד הקבועים ב"ד של שלשה ואף דלא פסקינן כדעת אור זרוע דכל גט צריך ב"ד של שלשה והא"ז כתב דאף בלילה אין מגרשין מצד דין ולא פסקינן כן ועיין בב"י (סימן קלו) ובנו"ב מ"ת לאה"ע (סימן קיד) מזה אך בגט כזה ודאי דצריך להתיישב בזה עם ב"ד ויהי' ניחא דבערכין (דף כג) קאמר אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש א"כ משמע דיכול לגרש בינו לבין עצמו והיינו סתם גט דעלמא משא"כ בגט כזה דהרבה צריך להתיישב כמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' עדות הלכה ט והלכה י) והגם שלפי טעם האור זרוע מטעם דין כתבו הפוסקים דהיכי דליכא כתובה לא מיקרי דין דהיינו בארוסה גם או"ז מודה וא"כ הכא דליכא כתובה שהרי היא בודאי הי' מוחלת הכתובה וליכא ד"מ ממילא לא מיקרי דין וכשר אפילו בדיין אחד:

ובאמת כבר אמרתי לענ"ד דמוכח דגט לא בעי ב"ד כלל דאל"כ למה אמרינן בקידושין (דף סב) הרי את מקודשת לאחר שאתגייר וכו' הוה אין בידו מטעם דמי יימר דמזדקק לי' בי דינא כיון דצריך שלשה ואם נימא דגם גט בעי שלשה למה אמרינן הרי את מקודשת לאחר שאגרשך מקודשת מטעם דבידו לגרשה ע"ש נימא ג"כ מי יימר דמזדקק לי' בי דינא וע"כ דאין צריך ב"ד כלל:

אך לפי הנ"ל הי' אתי שפיר דלעולם צריך ב"ד מטעם כתובה וכנ"ל דהוה ד"מ משא"כ הכא דהוא עצמו מקדשה לאחר הגט ל"ש כלל כתובה דהטעם הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא הרי מקדשה תיכף בחזרה מאי איכפת לי דל"ל כתובה ממילא א"צ ב"ד. גם י"ל דלכך בעי ב"ד לאו"ז הנ"ל כדי שידקדק היטב בגט שלא תהי' א"א לעלמא משא"כ הכא אם הוא עצמו מקדשה בחזרה תיכף לאחר הקידושין מאי איכפת לי ממ"נ לא תהי' א"א לעלמא כנזכר ממילא הי' צריך לדקדק שלא יעשה ביחידות וראוי לקונסו אך האשה העלובה הזאת מה חייבת ומצינו במכות (דף יא) ופסחים (דף קיג) טובי' חטא וזיגוד מנגיד ושכם נסיב ומבגאי גזור ע"כ נתיישבתי בדבר דמצוה לעיין בזה ואבקש מהחונן לאדם דעת שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה זאת וזה החלי בעזר צורי וגואלי:

הנה מקור הדין דשוטה מבואר בפ"ק דחגיגה (דף ג) ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבה"ק והמקרע כסותו ר"ה אמר עד שיהי' כולן בב"א וכו' והנה דעת רבינו אביגדור כהן ור"ש משפירא דוקא באחד מאלו וכן מאבד מה שנותנין לו זה הוה שיטה אבל שאר דברים לא הוה סימני שוטה:

אבל הרמב"ם ז"ל ( בפ"ט מה' עדות) כתב וז"ל השוטה פסול לעדות מה"ת לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב הפתאים ביותר שאין מכירין דברים וכו' הרי הוא בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב עכ"ל מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא הד' דברים רק בכל ענין אם הוא משובשת תמיד אע"פ שהוא שואל כענין בשאר דברים מיקרי שוטה ועיין כ"ז בב"י באה"ע (סימן קיט וסימן קכא) ובכ"מ דהגמרא לדוגמא בעלמא נקט:

והנה הקשו המפרשים [עיין בשאגת ארי' בנידון הגט מקליווא] דלמה המחבר פסק ביו"ד (סימן א ס"ה) לענין שחיטה דשוטה מיקרי דוקא באחד מד' דברים ובחו"מ (סימן לה) לענין עדות העתיקו דברי הרמב"ם דלאו דוקא הד' דברים אלא מכל הדברים הוה שוטה וסותר זא"ז ועיין חבואות שור שם (סעיף כט):

אשר על כן כתב מוהרי"ט ז"ל חאה"ע ח"ב (סימן טו) וז"ל ועוד נראה דלא אמר הרמב"ם ז"ל אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותו שעה שהדבר כן ואינו וכו' אבל כשאנו באין לקיים דבר במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברי לי' וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפוי' לפנינו וראי' מפרק מי שמת דאילפוה דניכול תמרי ונשדי קשייתי בי רבא וכו' וקאמר דמסברי וסבר הוה פקח וכו' עש"ה וכן בספר גט פשוט (סימן קכא סעיף קטן יב) מביא דבר זה בשם מהרי"ט ז"ל ועיין בשו"ת מהרי"א הלוי דפסק כמהרי"ט ואף בשוטה והוא בן הגאון מו"ה מרדכי איטינגא (בסימן קנג):

ועיין בשו"ת חת"ס חאה"ע דמביא ג"כ דעת מהרי"ט ז"ל לחלק בין עדות ובין גיטין וקידושין דאם רואין עתה שדעתו יפה מהני הגט אך הקשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל לחדש דבעדות ל"מ ולגיטין מהני דמאי חילוק בין עבר ולהבא. ולעד"נ דבירושלמי מבואר כדברי מוהרי"ט ז"ל והיינו דבירושלמי ריש תרומות הקשה על הא דאמר דלכך בתרומה ל"א מעשה שלו מוכיח על מחשבתו מחמת דכתיב בקרא בפירוש ונחשב לכם וכו' הרי בגט לא כתיב ונחשב ואפ"ה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן חרש שו"ק פסול לכתוב את הגט ומשני תמן זה כותב וזה מגרש ולכך ל"מ משא"כ בתרומה הוא עצמו תורם והוא חושב ולכך לולי דכתיב בפירוש ונחשב הי' כשר ע"ש וכו' (בדף ב) אמר ר' יודן תמן באומר כך וכך עשיתי הכא באומר כך וכך עשו ר' בנימין בן לוי בעי אם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא אם אין בו דעת לשעבר אין בו דעת להבא וכו' עכ"ל ועיין פני משה שם דפירש דהירושלמי אדלעיל קאי דרצה לדמות תרומה לגירושין וקאמר דיש לחלק ביניהון תמן בתרומות על לשעבר וכו' אבל גיטין להבא הוא ע"ש. ונלע"ד ברור דזהו כוונת הירושלמי דעל לשעבר ל"מ דהוה כעדות על לשעבר משא"כ בגיטין דעושה עכשיו גט על להבא הוא ושפיר מהני והרמב"ם פסק כר' יודן:

וראיתי בספר אחד דכתב דהמוהר"ט ז"ל דכתב דיש חילוק בין עדות דל"מ ובגיטין וקידושין מהני הוא דוקא כוונתו על הפתאים וכו' משא"כ שוטים אפילו באחד משאר דברים הוה שוטה ולאו דוקא לעדות ולא זוכר אני באיזה ספר ולדברי הרי הדין הזה מוזכר בירושלמי הנ"ל והירושלמי משני זה על הקושיא דלמה חרש ושוטה וקטן מהני בגט וממילא משמע דעל הכל קאי תירוץ זה דיש חילוק בין לשעבר ובין להבא ואפילו בשוטה עכ"פ סברת מוהרי"ט נזכר בירושלמי הנ"ל:

[הן אמת דלכאורה יש להעיר על סברת מוהרי"ט הנ"ל דא"כ במכות (דף ו) דפריך אלא מעתה הורג ורובע יציל וכו' הא י"ל דאיירי דההורג הי' שוטה באחד משאר הדברים דלענין עדות לאו בר עדות ופסול ולענין אשר הורג נפש חייב דלאו שוטה הוא באחד מג' דברים וממילא ל"ש בזה נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה כיון דאינו ראוי להעיד מחמת שטותו וכמש"כ התומים (סימן לו) דאשה ועבד וקטן לא הוה נמצא אחד מהן קא"פ ע"ש וכן שוטה וקטן פשיטא דלא מבטלין העדות [עיין בשו"ת ברית יעקב (סימן מג) לאה"ע] וא"כ משכחת בכי ה"ג דחייב מיתה בשוטה כזה ולאו בר עדות וע"כ דחדא הוא. אולם ל"ק די"ל דהסוגיא קאי לר' בנימין בן לוי דאחד הוא ולכך פריך והרמב"ם פסק כר' יודן כנזכר:

או די"ל דעדיפא משני אפילו בפקח גמור מ"מ אינו יכול לפסול משום דיקום דבר במקיימי וכו' עכ"פ בזה ירוויח ליישב קושית הגאון רע"א זצ"ל דהאיך יפרנס הגמרא הקרא דכי יסיתך אחיך וכו' הא קיי"ל אמר לשנים והם עדים וכו' א"כ הרי הניסת יכול להיות עד וממילא כשהוא אחיך הוה קרוב ממילא הוה נמצא א' קא"פ ע"ש. (בסימן ריא) ולהנ"ל ניחא דאיירי בשוטה באופן דלאו בר עדות הוא ואפ"ה לשאר דברים הוה כפקח וחייב מיתה אם עשה כנזכר וכדעת מוהרי"ט ז"ל:

ולפי דברינו אתיא דרבא דמשני יקום דבר במקיימי הדבר הכתוב מדבר ולא משני כנ"ל ע"כ דלא סבר כסברת מוהרי"ט ז"ל ומיושב הרבה דברים בזה כנ"ל לפלפול בעלמא]:

וראיתי בס' תורת גיטין (סימן קכא) דתמה על מהרי"ט דאמר דאי מסברי לי' וסבר מהני לגיטין ולשאר דברים כמו דאמר כ"ב (דף קנה) הא אדרבה דשם אמר והאי דעביד הכי מטעם חוצפא יתירה משמע דאי נח הי' לן למיתלי מטעם חוצפא יתירה הי' מחזיקין אותו לשוטה אף דמסברי לי' וסבר ע"ש. ולעד"נ דהתם שאני דלולי דנאמר האי סברא דמחמת חוצפא יתירה עביד הוה אמרינן דזהו גופא הוה משוגעת גדול לעשות כן לרבא וא"כ חזינן דבאותו ענין עצמו עשה משוגעת גדול וא"כ הוה כסתרי זא"ז ועדיין הוה כמשוגע ולכך צריך הגמרא לומר דאנן אמרינן דמחמת חוצפא יתירה עביד כן וראי' לזה דאל"כ יקשה הרי משמע בגמרא דידעי מזה דאמרי ליה קרובים לעשות כן לרבא וא"כ הי' לי' לקוחות לומר זאת לרבא וממילא הי' זביני' זבינא דזהו עצמו היה מסבר לי' וסבר לעשות כן שיהי' נראה כמשוגע ודוחק לומר דמזה לא הוה ידעי הלקוחות דא"כ למה מזכיר הגמרא זאת דקרובים אמרו לי' כן וע"כ דאדרבה דמזה עצמו מוכח דמשוגע גדול לעשות כן לרבא ורק לאח"כ דחזינן דלקוחות אמרי לי' כן ומסברי לי' וסבר תולין דזה עשה מחמת חוצפא יתירה ומחמת כיון דרואין דעושה דבר אחר דמסבר לי' וסבר ויהי' סותרין הדברים באותו ענין עצמו וכנ"ל:

ובזה ניחא מה דתמוה לכאורה על מהרי"ט ז"ל האיך מביא ראי' מב"ב (דף קנה) הא שם קטן קודם בן כ' מה"ת הרי קנינו קנין רק דרבנן עקרוה מחמת דילמא אינו בקי בטיב מו"מ ולכך שפיר אמרינן מסבר לי' וסביר מהני משא"כ לענין שוטה דמה"ת לאו בן דעה והאיך ראי' דמהני במסבר ליה וסבר ולהנ"ל ניחא דהתם נמי כיון דשדי קשייתא לרבא אין לך משוגע גדול מזה לעשות כן לרבא אפילו יפסיד אלף אלפים וע"כ דמשוגע הוא ועושה זאת ומ"מ מהני מסביר לי' וסביר וכו' כנ"ל:

ואפשר ליישב קצת דברי רש"י ז"ל קידושין (דף מט ע"ב) האי גברא דזבין נכסי אדעתא וכו' ופרש"י למקרקע ועיין ברא"ש ובמהרש"א ז"ל דלמה פירש למקרקע דוקא וי"ל כך דלכאורה יש להעיר בהא דרבא סובר דברים שבלב לא הוה דברים והמקח קיים הרי ניהו דלא הוה דברים הרי מ"מ לא הי' כוונה למכור כשלא ירד לא"י וכדומה וממילא הוה כמכירת שוטה בלא דעת והאיך מהני המכר והנה מצינו כאן לענין מי שאינו בקי בטיב מו"מ כשוטה יחשב ויש חילוק בין קרקע למטלטלי דבמטלטלי המקח קיים ובקרקעות לא חזינן דלקרקע צריך דעת יותר ממטלטלי ולכך פרש"י במקרקע דאפ"ה מהני המקח ואינו דומה לשוטה וקטן כי יש לחלק:

וראיתי בתשובה לידידי הרב הגאון מלוקעווא דהקשה על הר"ח המובא ברא"ש סוף גיטין דקטן שהוא פקח מהני קידושיו שהוא תמוה מש"ס סנהדרין (דף סט) וכו' ולדעתי לק"מ שהרי פשיטא דכוונת הר"ח רק דרבנן ומה"ת פשיטא דאין קידושיו שלו קידושין והכל רק דרבנן ול"ק מהתם דקאי על הקרא וראי' לזה דאל"כ האיך יפרנס הפשט בר"ח דגריס עדיין לא הגיענו לפלגות ראובן שהי' בהם חכמים גדולים והם יודעין אם הגיע זה הקטן כשאר גדולים ולחושבו גדול להיות קידושיו קידושין אבל אנו אין בנו כח להבין בין קטן וכו' הלכך אין לנו אלא מי"ג ולמעלה וכו' ומאוד תמוה דבר זה וכי מחמת שאין בנו כח להבין זה ניקל ונאמר דלא הוה קידושין אדרבה הי' לנו להחמיר לעולם אפילו בקטן שלא נראה לנו כפקח אלא ע"כ דכוונת הר"ח הכל על דרבנן וא"כ שפיר יכול לומר דמחמת דאין אנו בקיאין בזה לא עשאו תקנה כלל בזה שיהי' קידושין כנ"ל וז"ב:

(ובעיקר הדבר מה דהרמב"ם השמיט הך דין אי בעינן הנך ג' או ד' הנאמר במס' חגיגה ובב"י (סי' קיט) מביא בשם הר"ש דנראה דפסק דבעינן כל הג' כר"ה משום דבירושלמי משמע דהלכה כר"ה נלע"ד דבר חדש לומר משום דבאמת הא דאמר איזהו שוטה וכו' היינו סימני שוטה ובירושלמי (פ"א דתרומות) מפורש סימני שוטה וכו' והיינו דאין זה, עצם דשוטה הא דהלן בבה"ק ויוצא יחידי רק דזה מוכיח דשוטה הוא דהוא מבולבל וכדומה וממילא י"ל דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ אין ראי' מזה דשוטה הוא דלא סמכינן על הסימן עיין בחולין ובמהרי"ק כתוב בתק"ע דאפילו אי סימנין ל"ד מ"מ בשני סימנין או בג' הוה דאורייתא כעין סימן מובהק ע"ש ומביאו הפוסקים (בסימן יז) ולפ"ז י"ל דר"ה סובר סימנין ל"ד ולכך בעינן ג' סימנין משא"כ לר"י דסובר סימנין דאורייתא סגי בסימן אחד והרמב"ם מחולקין הפוסקים מאי סובר אי סימנין דאורייתא או דרבנן עיין (פי"ג מגירושין ופי"ג מגזילה) ולכך השמיט ורק מביא שוטה עצמו מאי היא כנ"ל אך יש לדחות דאין ענין לסימנין דאורייתא כי יש לחלק בקל רק כתבתי להעיר בזה):

גם אפי' למ"ד סל"ד מ"מ לחומרא הוה שוטה מצד ספק ובאמת יכול ליישב דברי רש"י בנדה (דף מה) דכתב ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע וכו' ומקשין דרש"י סותר עצמו מתחילתו לסופו עיין בשאגת ארי' ע"ש ויש ליישב דכוונת רש"י דאין שוטה אלא המקרע היינו דשוטה ודאי לא מיקרי רק בג' אלו אבל בשאר דברים הוה עכ"פ ספק שוטה ולכך כתב דלא מחזקינן להו בספק שוטה עכ"פ מחמת דאתי לכלל דעת וא"ל דעכ"פ מאי נ"מ לרש"י ז"ל אפילו בספק שוטה עכ"פ מצד חומרא וספק הוה הקדש י"ל דמ"מ הרבה נ"מ יש אי מצד ודאי הוה הקדש אי מצד ספק. גם עיין ברמב"ם (פ"ט מה' זכיי' הלכה יט) בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר אף דאיבעיא היא בגמרא מ"מ דיינין לי' כספק ממון ולקולא לנתבע ע"ש וא"ל דא"כ למה לי' לרש"י ז"ל דספק שוטה ג"כ לא הוה מצד דאתי לכלל דעת הא בל"ז מאי איכפת לן כיון דספק הקדש לקולא ועיין רש"י פסחים (דף ז) וז"ל ואע"ג דא"ל מיד המוכר נפל מ"מ ספיקא לחומרא ע"ש ועיין רש"י יומא (דף ח) ועיין בר"ן ז"ל קידושין (דף סו) לענין אם אמר מעשר שני הם ע"ש ויש לדבר בזה הרבה ואין כאן מקומו:

עוד יש להעיר בדין שוטה לענין גיטין דבר חדש באם נשאת כבר לאיש אחר ויש לה בנים ג"כ ממנו דצריך להיות דמותרת ואפילו בשיטה גמור והיינו דהנה לכאורה יש להקשות דאם נשאה כשהי' פקח ואח"כ נעשה שוטה למה צריכה כלל גט ממנו נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה ונשאת לזה דאם נעשה שוטה אח"כ יהי' הקידושין בטילין. אילם כבר הקשו בתוס' כתובות (דף מז) דאדם הלוקח בהמה ונטרפה אח"כ נימא דאדעתא דהכי ל"ק וכן בב"ק (דף קי) הקשו כן ותירצו דז"א משום דהמוכר לא נתרצה רק אכל אופנים וממילא תליא גם בדעת המוכר והא דבב"ק הקשו בגמרא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעת כן ל"נ וכו' התם שאני כיון דהבעל כבר מת א"כ אין נ"מ לו וסגי בדעתא דידה לחוד ולכך פריך דתצא בלא חליצה ע"ש וא"כ ה"נ בנשאת כבר לאיש אחר דבין כך וב"כ אסורה לבעלה הראשון מטעם א"א וסוטה מ"מ שוב אין נ"מ להבעל הראשון כיון דאסורה עליו ממילא שוב תליא בדעתא דידה לחוד ושייך לומר אדעתא דהכי לא נתקדשה ותצא ומותרת לעלמא ובפרט בשוטה אשר כל הרופאים יאמרו שאין תרופה למכתו ובשלמא בזינתה במזיד ל"ש אדעתא דהכי ל"נ ז"א דאדרבה הוא בכעס עליה ובודאי אינו רוצה שתהי' מותרת ע"י זנות דרצון משא"כ כשסברה שמותרת וממילא לא פשעה בדבר רק דמ"מ הרי זו אסורה עליו דפסקינן דאומר מותר מזיד הוא ממילא נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה. ולדידי' אין נ"מ כיון דב"כ וב"כ אסורה [ועיין בנו"ב מ"ק לאה"ע (סימן פח)] וא"ל שהרי התוס' ב"ק כתבו דכי שייך קושית הגמרא דוקא מן האירוסין אבל אחר הנשואין ל"ש כלל קושית הגמרא תיפוק בלא חליצה ז"א דמ"מ גבי שוטה אומדנא גדולה היא וא"ל ג"כ דל"ש כלל סברא הנ"ל אדעתא דהכי וכו' כמו דמשני באמת בגמרא ב"ק שם טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי וא"כ ה"נ כן ז"א דבאמת יש שני פירושים על הא דטב למיתב וכו' דמפרש"י משמע דקאי על הבעל ראשון דמ"מ ניחא לה ותקבל עלי' אפילו אם צריכה ליפול לפני מוכה שחין ע"ש וא"כ לכאורה לשיטת רש"י ל"ק דנימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה משום דיכול לומר טב למיתב טן דו קודם שנשתגעה אך מ"מ לשיטת התוס' דכתבו נראה דמן האירוסין איירי וכו' א"כ ע"כ התירוץ דטב למיתב טן דו קאי על מוכה שחין ממילא הכא ל"ש זאת דאין לה בעל כלל ממילא בודאי אדעתא דהכי לא נתקדשה [ועיין בשו"ת מהרי"א ענזיל (סימן מח) מזה ועיין בשו"ת חת"ס סופר לאעה"ע ח"ב (סימן עד) מזה] ואפשר לומר ג"כ גבי שיטה בודאי אין אדם יכול לדור עמו בודאי אדעתא דהכי לא נשאת שתהי' אסורה לעולם ועד ולדידי' אין נ"מ כיון שאסורה לו שזינתה באונס וכמש"כ הנו"ב הנ"ל לעלין מומר וכדומה ודוחק לומר באמת כנזכר דתליא בדעתו ג"כ וא"ל דלדידי' אין נ"מ כיון דאסורה לו והוה כיבמה לאחר מיתה ז"א דממ"נ כיון דאנן אמרינן דשוטה הוא ופטור ממצות ממילא ל"ש כלל אסורה לו שהרי הוא מותר לדור עמה דלאו בר מצות ז"א דניהו דהוא מותר שהרי היא אסורה לו מצד סוטה והוא בר מצות ממילא לא מיתדר עמה:

ובזו הסברא יש ליישב מה דיש חילוק בין אם היא נשתטית ל"מ שיכול לגרשה בעת חלומה לכתחילה ובשוטה הדין דמהני גיטו בעת חלומה ועיין בחלקת מחוקק (סימן קכא סק"ג) ולהנ"ל י"ל ג"כ בשוטה שייך אדעתא דהכי לא נתקדשה שתהי' אסירה לעולם משא"כ בנשתטית שיכול לישא אחרת דמאי איכפת לי' ולכך אסור לגרשה לכתחילה כן נראה קצת לחלק ודו"ק):

וא"ל ל"ל קרא דמיתה מתיר לעלמא הא ממילא ידענו כיון דשייך לומר אדעתא דהכי ל"ק שתאסר גם לאחר מותו ולדידי' אין נ"מ כיון שכבר מת ז"א דאדעתא דהכי נכנסה דידעה דכל אדם מוכן למות משא"כ בנעשה שוטה כנ"ל (שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' חלק ג' (סימן לו) מזה] ובחדושי לאה"ע (סימן יז ובסימן מ סק"ד) כתבתי שם כך עיין בב"ש (סקי"א) דכתב אשת אליהו הנביא או ריב"ל אי מותרת וכו' ועיין בס' ברכי יוסף דחקר אי אשת ר' זירא דקם רבה ושחטיה לר"ז במגילה (דף ז) והדר אחיי אי נפקע הקידושין במותו והביא ראי' מירושלמי גיטין פרק מי שאחזו הלכה ג' גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי בתוך י"ב חודש ומת בתוך וכו' רי"א אסורה לינשא שמא נסים נעשה לו וחי וכו' מ"מ למדנו דאם אחר שמת נעשה נם וחי אגודה ביה עדיין ול"מ המיתה עש"ה. והלה ראיתי בשו"ת נפש חיה מהגאון מקאליש זצ"ל חאה"ע (סימן ג) דהקשה דא"כ בכל אלמנה חייש. הירושלמי שמא נסים נעשה לו א"כ האיך התירה התורה אלמנה ניחוש שמא נסים נעשה לו או יעשה לי והוה א"א וע"כ מוכח להיפך דהירושלמי סובר דבכל אלמנה נפקע הזיקה רק במקום יבום דאין המיתה מתיר לעלמא ולכך חייש עש"ה: .

והנה מש"כ דא"כ האיך התירה התורה אלמנה וכו' ע"כ אין כוונתו על התורה שהרי בודאי זהו רק מדרבנן שמא נעשה לו נסים ומה"ת אזלינן ב"ר ומה גם להפוסקים דספ"ד לקולא רק קושיתו ג"כ על דרבנן האיך אנו מתירין אלמנה ניחוש דילמא נעשה לו נסים וחי:

אולם לעד"נ דשפיר מתירין לו אלמנה והיינו למאי דאמרינן ב"ק (דף קי) יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה והקשו בתוס' כתובות (דף מז) דבכל מקח הנעשה בו מום אח"כ נימא אדעתא דהכי ל"ק ותירצו דתליא בדעת המוכר ג"כ והוא מכר אכל אופנים משא"כ ביבמה אין נ"מ:

לו מה שיהי' לאחר מותו ע"ש ולפ"ז באלמנה שפיר מותרת לינשא לאחר דאין לומר דנאסור לה מספק דילמא יעשה לו נסים ז"א. דאדעתא דהכי לא נתקדשה דהכלל הוא דהחשש הוא שמא יעשה:

לו נסים אבל שמא כבר נעשה לו נס ל"ח כמו דאמרינן שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ממילא לא נתקדשה שתהי' אסורה לכולם ולדידי' אין נ"מ כיון שמת ואז נפקע הקידושין ואפילו אם:

יחי' אח"כ וגם כיון דלא שכיח כלל ממילא הקידושין בטל משא"כ במתנה אם לא יבוא בתוך י"ב חודש ומת חיישינן שמא יבוא בת"ז ל"ש אדעתא דהכי וכו' ז"א שהרי יכולה להמתין י"ב חודש וע"ז נכנסה מיד להמתין י"ב חודש ושפיר חיישינן שמת יחי:

ובזו הסברא יש ליישב בקידושין (דף יג) דפריך מיתת הבעל מנ"ל ומקשין למה לא הוכיח מאברהם אבינו דאמר לשרה אשתו והרגו אותו וכו' ומוכח דמיתת הבעל מתיר ע"ש. ולעד"נ דלכאורה יש להקשות מאי מסופק פשיטא דמותרת לאחר מיתת בעלה למאי דפריך בב"ק הנ"ל נימא דאדעתא דהכי לא קידשה וכו' והתוס' כתבו בכתובות דבמוכר י"ל דאין דעתו ע"ז משא"כ ביבמה אין נ"מ מה שיהי' לאחר מותו ולפ"ז באלמנה קשה כנ"ל נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה והכא ג"כ שייך דאין נ"מ לו מה שיהי' לאחר מותו ול"ש תירוץ הגמרא דטב למיתב טן דו כיון דאסורה לכ"ע וא"ל ג"כ דדוקא מן האירוסין משא"כ בנשואה ל"ש דאדעתא דהכי וכו' כמש"כ התוס' ז"א דבנו"ב כתב דבאומדנא גדולה גם בנשואין אמרינן אולם י"ל דהיינו דוקא באין לה בנים משא"כ ביש לה בנים ל"ש אדעתא דהכי ל"ק דא"כ יהי' בניה פגומים וכן בשלמא באין לה בנים דלא קיימא לשבת יצרה ועיין בר"ן דגם אשה מפקדת בשבת י"ל עדיין אדעתא דהכי לא קידשה משא"כ ביש לה בנים דכבר קיימא לשבת יצרה י"ל דל"א הך סברא ולפ"ז ממילא ניחא באברהם אבינו ע"ה דלא הי' להם בנים ושייך אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ומותרת לכ"ע. ובזה י"ל בגמרא דיליף מיבם וקאמר דילמא אין לה בנים מותרת ויש לה בנים כו' ולכאור' מאי נ"מ ולדברינו שפיר יש לחלק דביש לה בנים אסורה דל"ש אדעתא דהכי וכו' משא"כ באין לה בנים מותרת דל"ש אדעתא דהכי כלל דשייך תירוץ הגמרא דטב למיתב טן דו כיון דמותרת ליבם ולכך ממילא אסורה לעלמא:

ומיושב דקדוק אחד בגמרא דאמר דילמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם הני שתי תיבות מיותרים לגמרי כיון דאיירי לענין לעלמא ולדברינו ניחא דבאמת שייך אדעתא דהכי ל"ק רק באין לה בנים דמותרת ליבם שייך לומר טב למיתב טן דו ול"ש אדעתא דהכי וכנ"ל ולכך ממילא מותרת ליבם דאי היתה אסורה ליבם ממילא היתה מותרת לכ"ע מחמת דאין לה בנים ושייך אדעתא דהכי ל"ק רק כיון דמותרת ליבם שייך טב למיתב כנזכר:

ובדרך פלפול י"ל דלכאורה בב"נ ל"ש כלל לומר אדעתא דהכי ל"ק כיון דבב"נ רק ביאה קונה וקיי"ל דמילתא דליתא ע"י שליח ליתא בתנאי וממילא הך סברא אדעתא דהכי ל"ק הוה תנאי ובשלמא בישראל כבר תירצו בגמרא כתובות (דף עד) דאיתקש הוויות להדדי משא"כ בב"נ ל"ש זאת כיון דרק ביאה קונה אולם אם נאמר דאבות קודם מ"ת ג"כ דין ישראל הי' להם אפילו להקל עיין בפר"ד הי' ניחא:

גם בל"ז י"ל דבב"נ ל"ש שליחות דאין שליחות לעכו"ם אולם י"ל למש"כ המשאת בנימין דב"נ לב"נ יש שליחות ועיין מג"א (סימן תמח) מזה. שוב ראיתי בירושלמי דמועד קטן פ"ג (דף יב) דאין למידין מקודם מ"ת ועיין בתוס' מו"ק (דף כ) ועיין בירושלמי (פ"א שם יזזש הלכה ז) ומיושב:

אולם לעד"נ דתליא דין זה בדעת רש"י ור"ן ובדעת התוס' והפוסקים יבמות (דף מט) אמר אביי הכל מודים בסוטה שאין הולד ממזר מ"ט דהא תפסי בה קידושין והיינו כיון דסוטה בעי גט מה"ת מוכח דלא פקעי קידושין הראשונים ואי נימא דלא תפסי קידושין בסוטה היה צריך לפקוע מעת שנעשית סוטה [עיין באבני מילואים (סימן יח) ובחדושי לחו"מ (סימן קכו סק"ז) מזה באריכות] ולפ"ז י"ל ג"כ כאן כיון דמת ממילא ל"ש תפיסת קידושין אז כיון דמת ממילא נפקע הקידושין וממילא אפילו אי נעשה לו נס וחי אח"כ שוב כבר פקע קידושי הראשונים משא"כ לדעת הפוסקים דל"א הך סברא דתליא חד בחברי' רק אף דלא תפסי קידושי מ"מ לא נפקע וא"כ ה"נ אף דלא תפסי בעת מיתה מ"מ לא נפקע והוה א"א אי נעשה לו נס וחי אח"כ ועמש"כ די"ל דבזו הסברא פליגי תנאי ביבמות (דף יט) ביבם ולבסוף נולד ע"ש ועמש"כ (בסימן לז סק"ג) להסתפק אי קידושין תופסין בגוסס מכש"כ במת ל"ש קידושין תופסין:

ובזה י"ל בהא דכתב הרמ"א (בסימן מ ס"ב) באם גירש או מת השני שוב חל קידושי ראשון ולדברינו י"ל דלא חל כיון דבשעה שקידש השני הרי קידושין שלו חלין שוב בשום אופן לא יכולין לחול אז קידושי ראשונים וגם קידושין של אחרים דהיא א"א ממילא שוב נפקע דהרי לא גרע מאילו היתה א"א גמורה מקודשת לראשון ונפקע הקידושין שלו מצד דא"י לתפוס הקידושין נפקע וא"כ ה"נ בשעה שקידש השני הרי אין יכול הראשון לקדש אז ממילא שוב נפקע לגמרי ולפ"ז י"ל דהירושלמי לשיטתו דדין זה דמת או גירש השני מקורו בירושלמי (פ"ג דקידושין) והרא"ש כתב לדחות דברי הירושלמי וכן הרשב"א ז"ל ולדברינו י"ל דהירושלמי לשיטתו גיטין פ' מי שאחזו דאמרינן שמא נסים נעשה לו וחי והיינו אף דהרי לא תופס קידושין וצריך לפקוע הקידושין מ"מ לא נפקע וה"נ אף דלא תופס הקידושין בעת שקידש השני מ"מ לא נפקע קידושין ראשונים משא"כ לדידן דלא פסקינן כירושלמי דשם ממילא גם בכאן י"ל כן דלא חל קידושי ראשונים ונעקרו לגמרי:

ובהיותי בזה נחוץ אנכי להעתיק ממה שכתבתי כבר בחדושי לחו"מ (סימן קכו סעיף ו) וז"ל שם וראיתי בספר גט מקושר בסק"כ אות ז' דתמה וצווח ככרוכיא על הגדולים הללו בעל מג"א וב"ש דפסקו דאין שליחות למומר דהאיך מצינו ידינו ורגלינו בכמה גיטין ששולחין המומרין ע"י שלוחים והרי היא א"א גמורה לדידהו עש"ה. ולעד"נ די"ל לכך מהני הגט של מומר ע"י שליח דגם בנותן הגט בעצמו צריך לבא מצד שליחות להפוסקים דגם בכתובה בעינן שליחות עש"ה והיינו די"ל דאדעתא דהכי נתקדשה באם שיהי' מומר יהי' מהני הגט שלו ועיין בשו"ת נו"ב מ"ק לאה"ע (סימן פח) לענין יבום וחליצה של מומר ע"ש ועיין בשו"ת חת"ס אה"ע (סימן קג) ח"א דלכך מהני כל גט אף בע"כ של האשה דאמרינן דאדעתא דהכי נתקדשה לו שיוכל לגרש בע"כ וה"נ כן אדעתא דהכי נתקדשה לו שיהי' מהני גיטו כמו כל אשה. אלא דא"כ יקשה לכאורה וכי כשנעשה הבעל שוטה דאינו ראוי לגרש נימא ג"כ דמהני הגירושין שלו דאדעתא דהכי נתקדשה לו שתהי' ככל אשה דמהני גט. ואפשר לומר דשאני גבי שוטה דלא ניתן לה גט כלל כיון דלאו בר דעת הוא והוה כאחר נותן לה הגט משא"כ כשהוא מומר ויש לו דעת ובממון הרי הממון שלו הוא ויש לו יד למכור ולקנות רק בגט נאמר דלא הוה בני ברית וע"ז י"ל דאדעתא דהכי נתקדשה שיהי' מהני גט שלו ככל אשה דעלמא אבל מ"מ דוחק. ולולי דמסתפינא מחבראי וטרם כל אבטל דעתי דהנה ראיתי בס' גט פשוט באה"ע (סימן קכט ס"ה) האריך להקשות על שיטת מהרשד"ם דמומר שקידש דקידושיו קידושין מצר ספק וכן בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן יב) כתב דקידושי מומר לא הוי רק מדרבנן ולא מה"ת [ועיין באה"ט (סימן מד סק"ז) מזה] א"כ היכי מהני אם קידש בעודו ישראל ואח"כ המיר היכי מהני גיטו לגרש הא מה"ת אינו בתורת קידושין השתא ומדברי כל הפוסקים משמע דמצי לגרש (שוב ראיתי בשו"ת ב"י (סימן י וי"א) שהאריך מאד בזה וחידוש שלא הביאו עש"ה בדיני גיטין] ובהרה"מ (ספ"ב דגירושין) כתב דלכך מהני גיטו של מומר כיון דקידושיו קידושין ומשמע מינה היכי דלא הוי רק קידושי ספק ל"מ גירושין שלו וקשה כנ"ל ומאד תמה על הפוסקים עש"ה ועיין בהגאון בעל בית מאיר (סימן קכט ס"ה) דהאריך בזה ג"כ מאד היכי מהני גט שלו אם הקידושין ל"מ דהוי כעכו"ם ואינו בתורת גיטין וקידושין [ולכן ליישב וללמוד זכות על כ"ז י"ל לענ"ד בדרך פלפול למש"כ רש"י ביבמות (דף מט) בהא דאמר אביי הכל מודים בסוטה שאין הולד ממזר מ"ט דהא תפסי בה קידושין והיינו כיון דסוטה בעי גט מה"ת מוכח דלא פקעי קידושין ראשונים ואי נימא דלא תפסי קידושי בסוטה הי' ראוי להיות נפקע הקידושין מכי נעשית סוטה וכו' וכ"כ הנמוקי יוסף שם בפירש"י ועיין ריטב"א בחידושיו לקידושין (דף סח) [ועיין בס' אבני מילואים לאה"ע (סימן יח)] ולפ"ז י"ל ג"כ ממ"נ דאי קידושי מומר לא מהני מה"ת ממילא נפקע הקידושין של המומר וכמו שכתבו כיון דלא תפסי הקידושין נפקע ורק מדרבנן דמהני הקידושין שלו תו מהני הגט ג"כ מדרבנן. וממילא הי' ניחא ג"כ מה שהקשה בס' גט מקושר הנ"ל דהיכי מהני שלוחו של מומר הא לא הוה בני ברית רק כעכו"ם ולדברינו י"ל שפיר דלהצד דלא הוי בני ברית ורק כעכו"ם ממילא לא מהני קידושין וממילא נפקע הקידושין כנזכר ורק מדרבנן הוה קידושין ומדרבנן נקרא בני ברית ג"כ ושפיר מהני השליח ג"כ. ועיין בטור (סימן מד) דמביא דעת י"א דאם מומר לע"ז או לחלל שבת קידושיו ל"מ ועי' בב"י דמביא דעת רש"י להיפך דגם במומר לע"ז מהני הקידושין עש"ה ומיושב קושיית בעל ספר שער המשפט (בסימן זה סקט"ו) משום דממ"נ אי לא הוי בני ברית א"ל כלל לגט דנפקע הקידושין כנזכר וצריך גט מספק או מדרבנן משא"כ בכל מקום דבעינן שליח שפיר י"ל דל"מ שליח אם אינו בן ברית כנ"ל. שוב לאחר זמן רב ראיתי בחדושי איגרא רמ"ה (לסימן כח) לאה"ע ובס' מנחת חינוך (מצוה רג) דהעיר מזה דיפקע הקידושין ושמחתי. ובזה כתבתי בחדושי לאה"ע (סימן לה סי"א) בענין נשתטית שמזכה לה הגט ואח"כ כשנשתפה נותן לה השליח הגט זה וחכמי ליסא ז"ל עירערו בזה מטעם כל מילתא דלא מצי עביד השתא שליח נמי לא מצי משווי ועיין בספר נו"ב לאה"ע (סימן ג) ובחת"ס (סימן יא) ובס' מרכבת המשנה פ"ו מה"ג ובבית מאיר (סימן קיט) ורציתי לומר דהוא מטעם דהקידושין כבר נפקע כיון דלא תפסי ובדברינו הנ"ל כתבתי בתשובה ליישב ג"כ קושית הב"ש באה"ע (סימן קמ סק"ז) עכ"ל:

עכ"פ לפ"ז לכאורה יש להעיר בכל שוטה דלא צריכה גט מה"ת מחמת שיטת רש"י ז"ל ביבמות הנ"ל דהיכי דלא תפסי קידושין ה"ה דנפקע ויראתי כמעט לדבר מזה רק צריכין לחילוק נכון וכעת לא ידעתי בעניי שום חילוק ורק כל קושיא יש לה תירוץ כנ"ל רק לפילפולא:

עוד ראיתי באחרונים דמצרפי לסניף דברי הנו"ב בספר אור הישר מדברי הירושלמי דגירושי שוטה באחרים עומדים על גבם מהני ובס' תורת גיטין (סימן קכא) הקשה ע"ז דהאיך אפשר דהירושלמי מקידושי אשה איירי הא כל קידושין בעי עדים וממילא הי עומד ע"ג בכ"מ ואפשר דהיו עדים אך דאין מלמדים אותו כנ"ל:

ועכשיו נחזור לנ"ד דהנה ראיתי ברמב"ם (פ"ט מה' עדות) דדברים אלו תליא בראות עיני הדיין כי אי אפשר להעלות הדעת על הכתב ועיין בשו"ת חת"ס (סימן ב) דכתב ג"כ כן ושלחתי אחריו ובא לפנינו וזה הלשון שדברתי עמו. שאלתי אותו אם ברצונו לגרש את אשתו ואחר התבוננות מעט ענה כי כבר גירש את אשתו. עוד שאלתי אותו באיזה חודש כעת ואמר לי כמדומה לי שהוא אב והי' אז ד' לחודש אלול רק אח"כ שאלתי אותו שם החודש שאחר אב ענה תיכף אלול:

שאלתי אותו באיזה עת הוא עומד כעת בקיץ או בחורף והשיב כראוי בקיץ. אח"כ שאלתיו מדוע אתה הולך קרוע בגדים וענה שאין לו מלבושים אחרים ושאלתיו אם רוצה שאתן לו מלבוש שלי והשיב שאם ילבוש מלבושי רב יצטרך ללמוד והוא אינו יכול ללמוד ומתחילה אמר שאינו רוצה ליתן רק גראשין שאלתיו אם הוא כהן ומה הוא כהן וענה שכהן נקרא מי שעומד על הדוכן שאלתיו אם מותר לו לישא אשה אחרת וענה שמותר. אמר שרוצה לשתות טייא וענה אחד שהי' בכאן בא עמי לפראגא ונשתה טייא ענה איני רוצה לשתות אצלך אני רוצה בכאן ועוד כמה דברים:

והנה כפי ראות עיני נראה דלא מיקרי כלל משוגע. והנה הי' בכאן אנשים הרבה שדיברו עמו ואמרו לי שזה האיש אינו משוגע ח"ו רק הוא איש פתי ועקשי לב וגם אנכי רואה שכן הוא דהוא רק פתי ודעתו קלישא וחלוש כי משיב כל דבר לאחר התבוננות:

ועיין בכנה"ג והג"פ הביאו בשם מהרי"ק דטפשים ועקשי לב לא הוה בכלל הפתאים וז"ל אבל מי שמכיר הדברים שסותרין זא"ז על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטום אזנו והוא מכלל הטפשים ועקשי לב אינו בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל עכ"ל ועיין מזה בשו"ת מים חיים כהן ראפיפארט (סימן מ) דהאריך בענין כזה ובשו"ת בית אפרים חאה"ע ס"ס פ"ט:

ועיין בתוס' גיטין (דף ע) ד"ה התם וז"ל ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה עכ"ל. משמע מדברי תוס' דיש אדם שאינו בדעתו ואפ"ה יש ספק דאם תונבא נקט לי' גיטו גט ולכאורה מאד תמוה אם אינו בדעתו מאי נ"מ לן מאיזה טעם הוא ב"כ וב"כ הרי אין לו דעת והפירוש דתונבא עיין ביומא (דף פג ע"א) פרש"י תונבא שטות אשטורדישין מחמת חליו עכ"ל ובט"ז באו"ח (סי' תריח סק"ב) פירש שהוא מטורף וכו' ובנדה (דף לז ע"ב) והא תונבא בעלמא נקיט לי' פירש"י תונבא אשטורדושין שאינה מרגשת בצערה מחמת שעמומית החולה ושעמום פרש"י בכתובות (דף נט) במשנה שהבטלה מביא לידי שעמום שגעון והרמב"ם בפירוש המשנה שם בכתובות פירש שעמום בהלה תרגום ובתמהון לבב ובשעמומית לבא עכ"ל עכ"פ אם נאמר דתונבא הוא משעמום ושעמום פרש"י משוגע ותוס' כתבו דתונבא נקט ויכול לגרש אף שאינו בדעתו ודע דלכאורה יש להעיר על פרש"י בכתובות פירש דשעמום היינו שיגעון ובתרגום פירש על פסוק (דברים כח) ובתמהון לבב ובשעמומית לבא ובהאי פסוק כתיב יככה ד' בשיגעון ובתמהון לבב א"כ בשום אופן לא יכול להיות דשעמום היינו שיגעון דהרי כבר מוזכר בפירוש בקרא בשגעון וצע"ק. עכ"פ מוכח דיש אדם שאינו בדעתו ואפ"ה גיטו גט ומשמע מפוסקים דתונבא הוה טרדת הדעת ועיין בנמוקי יוסף ב"ב (דף קנה) בשם הרא"ה וז"ל שהרי לענין גיטין וקידושין לא חשבינן ליה כשיטה מפני שהוא אינו יודע בטיב מו"מ ע"ש משמע ג"כ דגיטין וקידושין קל ממו"מ:

ולכאורה י"ל הטעם דגיטין וקידושין אף בדעת קטן מהני ואדרבה מחמת דמצינו דבכ"מ תוך כ"ד כדיבור דמי ובגיטין וקדושין לא וכתב הר"ן בנדרים (דף פז) וז"ל אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה אפילו חזרה תכ"ד ל"מ ע"ש ולכך בגט אמרינן אף שאינו בדעתו כ"כ מ"מ דברים אלו נוטל לעצמו כל החושים ועושה אותם בדעת אם אינו שוטה [שוב ראיתי כעין סברא זאת בשו"ת צ"צ החדש (סימן קנט) לאה"ע חלק שני לגיטין]:

ומכבר אמרתי דיש סברא לומר דבגיטין וקידושין במי שאין דעתו צלולה כ"כ כעין שכתב בש"ע (סימן קכא ס"ג) ואפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי וכו'. ונסתפקתי אי בגט כזה מהני חזרה בתוך כ"ד דכל הטעם דל"מ חזרה תכ"ד משום דעושה בדעת שלימה ובהסכמה גמורה וביותר משאר דברים כנ"ל משא"כ הכא ניהו דמהני הגט אף שאינו שפוי לגמרי אבל מ"מ לא מחזיקינן לומר דעושה בדעת יותר מבשאר דברים וצריך להיות דמהני עכ"פ חתירה תוכ"ד וכמו בשאר דברים ותורה נדרשת וכו' והדבר צ"ע:

עוד ראיתי דבר חדש בפירוש המשניות להרמב"ם (פ"א מה' תרומות הלכה ב) וז"ל חרש וכו' ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום עכ"ל. וצ"ע אם גם בשוטה כן כיון דדין חרש ושוטה אחת הן ומהפוסקים על שוטה לא משמע כן:

עוד כתב הגאון בעל נו"ב דגם שוטה חו"ק מהני כל הדברים קידושין או גיטין בגדול עומד ע"ג והוא בס' אור הישר וכל האחרונים בתשובות מלאים מזה זה אומר בכה וז"א בכה ויש צירפו לסניף לשאר התירים עש"ה ועיין בתומים (סי' לה סק"ו) בחו"מ דכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל והמחבר שכתבו דשוטה פסול מצד שאינו בן מצות ולא לפי שאין בן דעת ע"ש הוא מטעם דאחרים עומדים על גבו כשר לכתיבת הגט כש"כ דכשר לעדות אם יהי' ע"א עמו בקידושין וגיטין ולכך הוצרך הרמב"ם לומר מטעם שאינו בר מצות ע"ש. ולפ"ז נשמע דאם עומד ע"ג בגט הוה בן דעה א"כ צריך להיות כשר הגט אם ב"ד יהי' איזה שיהי' בהגט ומלמדין אותו ושואלין אותו כל מה שצריך לעשות המסדר הוה בן דעה ובתומים שם פשיטא לי' דבר זה בלי ספק והנו"ב מביאו מדברי הירושלמי (פ"א דתרומות) דחרש שו"ק שקידש בינו לבין עצמו ל"מ ובינו בין אחרים הוה קידושין נשמע מזה דמהני בעומד ע"ג והגאון בעל תורת גיטין תמה עליו דממ"נ הרי קידושין צריך להיות בפני עדים ובלא עדים ל"מ כלל ע"ש ואפשר דהירושלמי קאי לענין מקדש בע"א דכתבו הפוסקים ובאמת פסק הירושלמי פ"ג דקידושין דהמקדש בע"א הוה קידושין ועמש"כ בחדושי לאה"ע (סי' מד ס"ב) עיין בפני יהושע בקדושין ובבשמים ראש דלכך אמרינן המקדש בע"א חוששין לקידושין דאמרינן פלגינן דבורי' כיון דהמקדש מודה והעד הוה שני עדים דאסורה לעלמא ע"ש ולפ"ז בשוטה דפסול לעדות ממילא לא הוה קידושין כלל משא"כ בעומדין ע"ג מהני הקידושין אבל דוחק הוא ובאחרונים תירצו דנ"מ שהעדים היו עומדים מרחוק ועיין בספר ישועת יעקב (סימן קכא) מזה ובהגהות לירושלמי דתרומות פ"א מזה:

ובאמת י"ל עוד ליישב קושית התורת גיטין הנ"ל דהאיך יכול לומר דהירושלמי מקידושין איירי דא"כ הא כל קידושין בפני עדים הן וא"כ מאי שייך לומר דאם קידש בינו לבין עצמו לא הוה קידושין ובינו לבין אחרים הוה קידושין. אולם לעד"נ די"ל כך למה שפסק הרמב"ם דהכחשה והזמה הוה הכחשה וקיי"ל דעדות שאאי"ל לא הוה עדות וא"כ הכא באם העדים הללו דקידושין הם היו העומדים ע"ג ללמוד לקדש א"כ אם יזימו להם ממילא לא הי' מעשה קידושין כלל כיון דשוטה הוא ואין מעשיו מעשה ויהי' הכחשה והזמה והוה עדות שאאי"ל והוה כמקדש בלא עדים וכיוצא בזה הקשה במקנה על קידושין בסוגיא דשליח נעשה עד היכי שייך שליח נעשה עד הא הוה עדות שאאי"ל דאם מזמי להו ממילא לא קידש כלל והוה הכחשה והזמה עש"ה (דף מג) וכמו כן כאן כיון דקידושין דשוטה לא עביד מידי רק דהעדים מלמדין אותו ועושין בעבורו ממילא אם יוזמו להו יהי' הכחשה ג"כ ולכך כתב הירושלמי דצריך להיות חוץ מהעדים הללו אחרים עומדים על גבם וללמדו לקדש וממילא אם מזמי לעדים שפיר הוה הזמה לחוד דהמעשה יכול להיות אמת רק דל"מ. ובאמת בחדושי לאה"ע (סימן מב) הקשיתי על המקנה דלמה הקשה דוקא משליח נעשה עד ולא מכל קידושין דהדין דצריך עדים להקידושין וממילא אם יוזמו להו הוה הכחשה ג"כ דלא היה קידושין כלל כיון דלא הי' עדים. אולם י"ל דזה ל"ק דמ"מ נהי דהי' בלא עדים אבל עכ"פ המעשה קידושין הי' משא"כ בשוטה דאין מעשיו כלום ממילא הוה עדות שאאי"ל וכמו בשליח נ"ע והמקנה תירץ דלא הוה רק קידושין דרבנן אמרו דא"צ דו"ח ולא בעינן עדות שאי"ל עש"ה והירושלמי י"ל דקאי על דאורייתא לכך צריך עומד ע"ג חוץ מהעדים או כמש"כ כיון דארוסה ל"ל כתובה ממילא ל"ש כיון דאיכא למשקל כתובה כד"מ דמיא כנ"ל ולעולם יכול להיות כסברת נו"ב הנ"ל ועיין בנו"ב מ"ק לאה"ע (סימן נח) מזה:

ומכבר הקשיתי לשאול האיך שייך כלל קידושין בקטן וחרש שוטה כיון דגזילן הוא מדבריהם ומה"ת יכול לגזול מהם ממילא תו לא הוה קידושין דלא נתן מידי וכעין שכתבו התוס' ב"ב (דף עט) ד"ה ויונים וכו' כיון דאין בהם גזל רק מפני דרכי שלום לא הוה ממון שלו כן ה"נ. אך יש לדחות:

עוד אחת יש לעיין עדיין ניהו דהשתא נראה רק כמרה שחורה ועקשי לב מ"מ שמא בעת הגט הי' משוגע גמור. אך ז"א שהרי העידו עדים הנ"ל מעשיו ודבורו נראה ג"כ שהי' רק מבולבל בדעת ופתי רק דלא רציתי לסמוך ע"ז ורציתי לראותו בעצמי וראיתי שכן הוא שלאו משוגע הוא רק דעתו קלושה וחלושה ודלה מאוד ומשיב רק לאחר התבוננת והוא מדרגה קטנה מן פתאים ביותר כי יש ג' מדרגות א' שוטה גמור פסול לכ"ד ב' פתאים ביותר הן פסולים לעדות לדעת מהרי"ט ז"ל ולשאר דברים כשר ג' פתי ועקשי לב מכלל הטפשים ועיין בשו"ת מים חיים הנ"ל (סימן מ) בסופו דכ"כ ולפ"ז יש כמה צדדים להתיר [א] כי לדעתי נראה דהוא מכלל הטפשים ממדרגה ג' פחותה מהפתאים רק אפילו נאמר דהוא מהפתאים ביותר יש צד לומר חדא הרבה פוסקים כמוהרי"ט ז"ל דלא אמר הרמב"ם ז"ל רק לעדות אבל לא לגיטין וקידושין וכבר כתבתי לענ"ד דלכאורה כתוב כן מפורש בירושלמי [ב] דברי הנו"ב בעומד ע"ג יש דעה גם לשוטה והכא הי' עומד ע"ג הרב המסדר והסופר (ג] מה שכתבתי דלכאורה אם אסורה לבעלה ממילא אין נ"מ לו והוה כמש"כ התוס' בכתובות (דף יז) ושייך אדעתא דהכי לא נתקדשה וראוי לעשות סניף עכ"פ [ד] מצד תקנות עגונות למש"כ הרמב"ם (בפ"ט מה"ע הלכה יא) החרש כשוטה ופסול לעדות וכו' חוץ מעדות אשה דמצד תקנות עגונות הקילו חזינן דאף דפסול לעדות השוטה ובאשה לא כמו כן ה"נ. הגם דידעתי דיש לדחות דכבר אמר בגמרא בבכורות (דף מו) כי הקילו רבנן בסופה בתחילה לא עש"ה מ"מ יש לדבר מזה ועיין בשלטי גבורים ב"ב פ' המוכר את הספינה על המשנה דהסיטון מקנח את מדותיו וכו' דהעיר באריכות מגיטין וקידושין דהכל על דעת ב"ד מקדש והב"ד צריך לעשות כד"ת והקידושין הן ע"ת עש"ה מכל אלה הי' נראה להתירה ובצירוף ב"ד חשוב מפה:

וראיתי דהרב הקדוש הגאון המובהק רשכבה"ג ציס"ע חד בדרא מסאכטשאוו שליט"א רצה לאסור מחמת דהמוהרי"ט לא חילק רק בפתאים ולא בשוטה ומשוגע גמור. אמת כן הוא אבל אותו האיש אינו שוטה גמור רק נראה דהוא עקש ומבולבל כנזכר בדברי העדים ג"כ והגאון הנ"ל לא כתב רק אם משוגע גמור הוא וגם אנכי ראיתי גם הרב ידידי הג' מלוקווע התירה ע"כ גם אנכי מסכים רק בצירוף ב"ד חשוב והשי"ת יתן שלא יצא מכשול מתחת ידינו ויהי' כוונתינו לש"ש. דברי השפל המתאבק בעפר רגלי החכמים יום ו' עש"ק תצא לסדר לא תראה את שור אחיך נדחים והתעלמת מהם. פתחי' במוהר"י ז"ל דומ"ץ בווארשא:

ועיקר ג"כ יש לצרף עוד סניף [ה] דעת רבינו שמחה ודעת רבינו אביגדור ודעת הריב"ש (סימן תסט) ושו"ת מהרי"ק (סימן יט) דלא מיקרי שוטה רק בד' דברים המבוארים בחגיגה (דף ג) כמובא בב"י (סימן קיט וסי' קכא) הלן בבה"ק והמקרע כסותו וכו' ועיין בש"א מזה ואף דהרמב"ם לא פסק כן מ"מ גם לדעת הרמב"ם דוקא אם הוא שוטה בתמידיות בדבר אחד אף שמדבר כענין בשאר דברים הוה שוטה אבל מדברי תוס' לא משמע כן רק אם הוא שוטה בד"א לא משכחת שיהי' מדבר כענין בשאר דברים וכמבואר כ"ז באריכות בשו"ת צ"צ החדש (סימן קנב וקע) אשר כבר הבאתי לעיל מזה. ועיין באור זרוע (סימן תשעח) מדין עתים שוטה ועתים חלים באריכות ולבסוף כתב וז"ל וגם צריך ליזהר שבימי חלומתה לא יהי' בה אחד מסימני שטות דפ"ק דחגיגה דקיי"ל כר"י ומיהו בעת שטותה אע"ג דאית בה סימנין הללו אם יודעת לשמור את גיטה ועצמה מתגרשת וכו' ע"ש ולא הבנתי היטב שהרי ממ"נ אם יש בה סימנין הללו דחגיגה בעת חלומה האיך שייך לקרות חלומה הא אין לך שוטה גדולה מזו וצ"ע בזה:

ועיין בשו"ת דברי חיים חלק שני לאה"ע (סימן עד וסימן עו) מהגאון הקדוש מסאנז דמביא דמעשה הי' במשוגע אחד שהנערים רדפו אחריו לשמוע דברי התוליו וצחוק וכו' ונתן גט לאשתו עפ"י היראת אדומ"ו הגאון בעל ים התלמוד וגם שמעתי מעשיות כאלה ולכן במקום עיגון יש להכשיר ע"פ בד"צ עכ"ל ובשו"ת חשק שלמה מהגאון מפארצווי (סימן יט) ובשו"ת נפש חי' מהגאון מקאליש (סימן כז) לאה"ע ובשו"ת מהר"מ פאדייאה להגאון מבריסק (סי' ל) הרבו להקל בנידון זה לכן מהראוי להתיר רק באופן שיסכימו ב"ד חשוב כנ"ל. בעה"ח פתחי' חינה פה ווארשא:

והנה י"ל באמת בקושית החכמים מליסא דהיכי מהני השלשת הגט הא כל דבר דאיהו לא מצי עבד השתא שליח נמי לא מצי עביד וי"ל כך הטעם דמצריך השלשת הגט כדי שאם תבריא ונרפאת מחליה ויהי' עליו איסור שתי נשים ובשעת חליה שנשתטית לא הוה שתי נשים משא"כ כשנרפאת מחלי' ולכך יהי' תיכף מוכן הגט לגרשה שלא יהי' עליו החרם דרגמ"ה והנה הרבה פוסקים דהחרם לא הוה רק דרבנן ועיין בנו"ב מ"ת חיו"ד (סימן קמו) רצה לומר דהוה רק קבלה ולא דאורייתא ממש ולא דרבנן ממש עש"ה ולפ"ז הרי זהו בודאי לאחר כלות אלף החמישי בודאי לא הוה רק דרבנן זה שאסור לישא שתי נשים וידוע מה שכתב המל"מ (בפ"ב מה' ביאת מקדם) דבדרבנן ל"א כלל זה דכל מידי דאיהו למ"ע השתא שליח לא מצי משווי ע"ש ועמש"כ בספרי פתחי עזרה (סימן כז) ושפיר מהני הגט אבל לעולם שהיא תהי' רשאי לינשא ל"מ גט זה וצריכה גט אחר דהוה לענין דאורייתא לגבי דידה:

ולענין מה שהקשו דל"ל כלל גט עבורו שלא יהי' עובר החרם דרגמ"ה הא נשאה השנית בהיתר וקיי"ל אירס אלמנה ונעשה כה"ג אח"כ רשאי לקיימה מחמת שנשא בהיתר מקודם שהיה כה"ג עיין יבמות (דף נט). נלע"ד דלק"מ וכמו דאמרינן ביבמות (דף לו) לענין מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת מחמת דיהי' אסורה עליו ע"י חליצה והוה דיעבד ומותרת משא"כ בישראל הוה כלכתחילה ע"ש ולפ"ז ה"נ בשלמא שם ליכא עצה והוה כדיעבד דאל"כ מחיוב להוציאה משא"כ כאן הרי יכול להוציאה לגרשה ולא יהי' עליו שום איסור ומאי איכפת לן שיגרשה והוה כאשת ישראל דחולצת כנ"ל. בעה"ח פתחי':

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה