אור ברסלב
פתחי שערים יט בענין חליצה. אם שמעה שיש אח

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

יט בענין חליצה. אם שמעה שיש אח

יח בענין נשתטית זה כמה שנים.

נידון האשה האלמנה יארע בת מו"ה ליבוש קליינזינגער מפה עירנו ווארשא אשר מת בעלה בלא בנים ואח אחד הי' לו המנוח מו"ה שמואל אשר הי' בביתה ימים רבים ומת בעודו בחיי בעלה בביתה ולאחר איזה ימים שמעה מחתן דוד הבעל שאמר לה אשר יש לבעלה עוד אח הנלקח לצבא בעת שהי' קאנטוניסטען כך שמעה היא ממנו ואח"כ נחלה העד הנ"ל ומת ר"ל ולא ידעה מה הי' כוונתו בזה אם אמת אמר לה או שקר כי בשעה שאמר לה כן הי' חמותו אמרה לו מנא לך זה אשר אנו לא יודעין מזה מאומה כי מעולם הוחזק לנו אשר אין לו עוד אחין כלל ותלתה מחמת שאפשר שרצה ממנה ממון וכדומה ולכך בכיון אמר לה שקר כזה כי היא חקרה ודרשה אצל הפאלצייא ושלחה טעלגראמע ולא נמצא מזה מאומה והביאה הרבה עדים קרובים של בעלה ואנשים אחרים אשר לא ידעו מזה מאומה ומעולם הוחזק שאין לו שום אח כלל ועתה זה זמן כביר זה אחד עשר שנים אשר תשב עגונה ורחמנות גדול עלי' וזהו העדות היא בעצמה ספרה לנו וגם חמותה של העד הנ"ל כבר מתה ובב"ד לא הי' שום עדות מזה רק לה הגיד העד המנוח הנ"ל גם סיפרה לנו אשר בעוד הבעל בחייו בעת חליו דיברו אנשים אולי יתן לה גט שסגולה היא להיות מזל אחר ועי"ז יבריא כידוע וכעס אמרה לו אשתו למה אתה כועס כ"כ ואמרה לו ג"כ מה הייתי עושה אם הי' לך אח ואמר בודאי לא הייתי מניח אותך אצל רוצחים ומזה משמע שידוע לו שאין שום אח ונתתי לבי לעיין בזה:

והנה מבואר בגמרא קידושין (דף סד) דאם לא מוחזק לא בבני ולא באחי ואח"כ אמר הבעל ישלי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן והטעם דלאו כל כמיניה לאפקועי מחזקה וכן מבואר בש"ע אה"ע (סימן קנו סעיף ו) לא הי' מוחזק באחים ואמר יש לי אחים אינו נאמן בא אחר ואמר אני אחיו אינו נאמן ואפילו בא עד אחד או קרובים מעידין עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקתה ע"ש ולפ"ז הכא בנ"ד דמוחזק לן באין לו אחין קודם דברי העד הנ"ל כמו שאומרים העדים והנשים הנ"ל ממילא אין ע"א נאמן לאוסרה להוציא מחזקתה. אולם הב"ש בסק"ז הקשה מדברי רש"י והר"ן דכתבו דלכך נאמן יש לי בנים משום דאוקי אחזקה קמייתא ואי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא אינו נאמן א"כ משמע מזה דאי לא אמר מקודם דיש לו בנים נאמן לומר אחוה דמיתנא אנא אף נגד החזקה דמוחזק דאינה זקוקה ליבם א"כ מכש"כ ע"א בודאי מהימן נגד החזקה וא"כ כאן דיש ע"א דאמר דאיכא אח מהימן לאוסרה:

אולם המהרש"א הקשה בזה על פרש"י היתכן דאם לא אמר מקודם דיש לו בנים יהי' נאמן עד החזקה איש הבא לומר אחוה דמיתנא אנא כיון דבעלה לא מהימן גם מאי קאמר הלשון דלאו כל כמיניה לאח לומר אחוה אנא דהא גם אם נאמינו שאח הוא הרי נאמין גם להבעל שיש לו בנים:

אך הרא"ש כתב דנ"מ אפילו אתי עדים אח"כ דאית לי' אח מותרת לשוק וכו' והשתא ניחא דאי לא אמר מעיקרא יש לי בנים היה אסורה ע"י ושוב הקשה הרי כתבו התוס' דבעת מיתתו אינו נאמן לומר יש לי בנים נגד החזקה ממילא הכא דאיכא סהדי והוה מוחזק באחי למה נאמן לומר יש לו בנים עש"ה. ולעד"נ דכך כוונת רש"י דכאן איירי בלא מוחזק בבנים ואחין וקיימא בחזקת שאינה זקוקה ליבם ואח"כ בא ואמר יש לי בנים והיינו דאמר יש לי אחין ויש לי בנים ושפיר מהימן מצד מגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ושפיר כתב רש"י דנ"מ דאי אתי אח לאחר מכאן ואמר אחוה דמיתנא אנא אינו נאמן מצד דכבר הימנ' דיש לו בנים משא"כ אי לא היה מהימן מקודם ע"פ דיבורו סד"א דהוה כמו ע"א אומר נתגרשה וע"א לא נתגרשה תרווייהו בא"א קמסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים כמבואר בכתובות (דף כב) וה"נ הרי שנים אומרים דיש לו אחין ורק הבעל אמר דיש לו בנים אינו נאמן דהוה אין דבריו של אחד במקום שנים ולכך פרש"י דכאן נאמן כיון דקודם שבא זה הי' נאמן מצד הפה שאסר הפה שהתיר ממילא נאמן לגמרי אפילו בא העד זה אח"כ ואמר אחוה אנא וסד"א דלא הוה מגו כלל משא"כ אילו באמת באין בב"א הבעל אומר יש לי אחין ויש לי בנים ואחד ג"כ אומר אחי א"כ כיון דהוחזק מקודם דאין לו בנים ואין לו אחין והשתא שנים אומרים דיש לו אחין ואחד אומר דיש לו בנים הוה אין דבריו ש"א במקום ב' ולכך רק כיון דמעיקרא כבר הותרה ולכך מותרת משא"כ ע"א לחוד גם רש"י מודה דא"נ נגד החזקה:

וכמו כן יש ליישב דברי הרא"ש ז"ל דכתב דאפילו אתי סהדי אח"כ דאית לי' אח מותרת לשוק ותמהו הרי נגד חזקה א"נ לומר דיש לו בנים בשעת מיתתו דליכא מגו דבידו לגרשה והכא דאיכא עדים דיש לו אח היכי נאמן בשעת מיתתו לומר דיש לו בנים כיון דליכא מגו דבידו לגרשה כנזכר ולדברינו י"ל שפיר כיון דאיירי דאמר יש לי אחין ויש לי בנים ונאמן מצד הפה שאסר הפה שהתיר וממילא אפי' באו עדים אח"כ דיש לו אחין ג"כ הדין דמותרת לשוק וכמו דאמרינן בכתובות האשה שאמרה א"א היתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' ואם משנשאת באו עדים ל"ת וקאמר בגמרא בהתירו לינשא לא תצא מהתירה הראשון והגם דפסקינן (בסימן קנב) כמאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא מ"מ י"ל דס"ל להרא"ש דזהו דוקא לענין א"א דחמיר משא"כ לענין יבמה לשוק דלא חמיר כ"כ הדין דאף בנשאת או התירו לינשא ואח"כ באו עדים ל"ת ואף דבגמרא דב"ב (דף קלה) קאמר על יבמה לשוק אם הקלנו בשבוי' נקיל בא"א וכו' א"כ משמע מזה דאיסור יבמה לשוק הוה כמו א"א אולם באמת קשה שם הלשון נקיל בא"א מאי א"א שייך בזה. שוב ראיתי בחדושי הגרע"א בגליון הש"ס דתמה בזה מאי היא הלשון א"א הא כבר יצאה מחזקת א"א ויבמה לשוק רק לאו הוא ונשאר בצ"ע. אולם בשו"ת מהרי"ט ז"ל ח"ב (סי' יח) לאה"ע העיר בזה וכתב דכוונת הגמרא כמו דאמרינן בכ"מ בהמה בחיי' בחזקת איסור אבמה"ח עומדת אף דהשתא ליכא אבמה"ח מ"מ מחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש וה"נ בספק מחזיקין מא מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק כיון דספק היא מיקרי חזקת איסור עש"ה. ושוב ראיתי בחדושי מהרש"ל במקומו דהעיר בזה אבל עכ"פ י"ל כיון דרק יבמה לשוק היא והיא לאו מקילין בהתירו לינשא וניחא דברי הרא"ש ז"ל:

דברי התוס' בתירוץ השני דאי מוחזק באחי אינו נאמן יש לי בנים במגו דבידו לגרשה משום דאין לו כח בשעת מיתתו מאד תמי' לי ולא זכיתי להבין שהרי היא נגד דברי הירושלמי במקומו בקידושין וז"ל הירושלמי כינו מתניתא שאמר זר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחין א"נ רב אמר מאחר שבידו לגרש נאמן מילתא דשמואל אמרה כן והיינו דגם שמואל סובר כן ע"ש הרי מפורש בירושלמי דגם בשעת מיתתו אמרינן מגו דבידו לגרשה וצ"ע:

ובאמת הי' נראה לי דגם הירושלמי סובר דהיכי דאיכא טירחא ל"א בידו לגרשה והיינו דשם בירושלמי קאמר נחת עולא לתמן וכו' הגע עצמך שהי' כהן ופירש המפרש בעל פני משה שהי' כהן ואינו רוצה לגרשה דילמא יעמוד מחליו ויהי' אסור בה ע"ש ולכאורה יש להקשות ע"ז שהרי בגמרא דילן אמרינן מי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים נאמן להתיר דמוחזק לן באחי וכו' והטעם משום דמצי לפוטרה בגיטא ואף דהרי רוצה לישא אותה עכשיו והאיך שייך לפטור אותה בגט וכתבו בתוס' דיכול ליתן לה גט שעה אחת קודם למיתתה ועכשיו יהא דר עמה ע"ש וא"כ גם בכהן הרי יכול לגרשה דהגט יתחיל סמוך למיתתה רגע קודם מיתה וממילא קודם מיתה מותר לדור עמה ולא ראיתי מי שעמד בזה גם לא ראיתי מי מהפוסקים שיביאו דין זה דבכהן ל"א בידו לגרשה עיין בש"ע (סימן קנו) בטור וב"י דלא נזכר כלל דין זה:

לכן לולי דבריהם הקדושים הי' נלע"ד דכך הוא כוונת הירושלמי כיון דכל הטעם דנאמן לומר יש לי בנים הוא רק מצד דבידו לגרשה וא"כ למש"כ תוס' הנ"ל דלאו בכ"מ שייך בידו לגרשה י"ל למאי דאמרינן ב"ב (דף קס) דלכך תקנו בכהן גט מקושר כדי שלא יכתוב מהרה וטירחא היא וב"כ וב"כ יתיישב ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה תקנו וכו' ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הירושלמי הגע עצמך שהי' כהן וצריך לכתוב גט מקושר וטירחא גדולה היא ולא שייך בידו לגרש ולפ"ז לדידן בזה"ז דלא נהיגי כלל בגט מקושר וכמש"כ התוס' הנ"ל ממילא אין חילוק בין הי' כהן או לא דלעולם שייך בידו כיון דכותבין גט פשוט לעולם ולכך השמיטו בטור וב"י [יעיין בשו"ת ברית אברהם (סי' קט) מזה]. שבתי וראיתי דלכאורה למאי דפסק הרמב"ם (פ"ט מה' תרומות ה"א) הרי זה גט סמוך למיתתי אסורה לאכול בתרומה דילמא ימות א"כ כמו כן אסור הכהן לדור עמה דילמא ימות מיד ודר בגרושה ועיין גיטין (דף כח). אולם לא ראיתי בשום פוסק דיפסוק דאסור לדור עמה כמו דאסורה לאכול בתרומה ומשמע דמותר לדור עמה משום דהוא יודע בעת שדר עמה דלאו סמוך למיתה הוא וכדומה או מצד דתרומה דבמיתה החמירו ולא איסור לאו דגרושה עכ"פ גם כאן מותר לדור עמה ומאי זו שאלה אם כהן הוא ואפשר לומר דהירושלמי סובר דבאמת אסורה לדור עמו סמוך למיתה דילמא ימות והוה גרושה לכהן ואנן דלא פסקינן כן רק דמותר לדור עמה ולכך השמיטו הך דכהן. שוב ראיתי בשו"ת חת"ס לאה"ע (סימן קיט) דמביא דברי המרדכי בפ' מי שאחזו דנסתפק אי גירש בתנאי אי אסורה לכהן ומביא דברי הירושלמי הללו דמשמע דכהן שגירש ע"ת אסורה לו דהוה ריח הגט וצ"ע. שוב שלחתי אחר ירושלמי עם קרבן העדה וראיתי שהקשה דלגרש ע"ת דמותרת לכהן ועיין בהגהות הגרע"א על גיטין (אות פט) ובשו"ת ברית אברהם (סימן קט) ובילדותי ראיתי לומר דסברת התוס' דל"א סמוך למיתה בידו לגרשה דאולי אין לו כח דלכאורה מאי שייך דאין לו כח הא יכול לומר כתבו ותנו אולם י"ל כך משום דלכאורה יש להקשות האיך שייך לומר בידו לגרשה למאי דאמרינן קידושין (דף סב) מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ע"ש א"כ למה אמרינן בידו לגרשה ל"מ למ"ד דבעי בית דין בגט ואפילו למ"ד דלא בעי בית דין מכל מקום על כל פנים עדים בעי ושייך מי יימר וכו'. אולם י"ל דלמאי דאמרינן בגיטין (דף פו) כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר הגט מה"ת ולפ"ז י"ל דבכל מקום דאמרינן דבידו לגרש היינו בכתב בכת"י ועיין בחדושי רשב"א מגילה (דף טו) בהא דהקשו בתוס' דלמה לא גירשה מרדכי ותירצו משום דירא שלא יתוודע למלך והקשה דהי' לו לגרש בכתב ידו עש"ה ולפ"ז י"ל דהכא דאמרינן בידו לגרש היינו בכת"י ואף דלכתחילה פסול מדרבנן מ"מ י"ל כמו שכתב בתוס' ישנים בתוס' קידושין (דס"ד) הנ"ל ד"ה רבי כיון דדיעבד כשר גט ישן ולכך אמרינן מיגו כמו כן י"ל גבי כת"י כיון דכשר מה"ת לכך אמרינן מיגו. ולפ"ז שפיר כתבו בתוס' דסמוך למיתה לא הוה בידו דאולי אין לו כח כיון דכל הכוונה של בידו היינו בכתב ידו כנזכר ממילא בעת מיתתו אין לו כח משא"כ אם נאמר בידו הוה אף לכתוב גט בעדים או בעדי מסירה ממילא אין נ"מ:

ולפ"ז י"ל דהתוס' קאי למאן דס"ל עח"כ וכת"י מהני מצד הודאת בע"ד כמאה עדים ולכך שפיר בידו דוקא בבריא ולא בחולה משא"כ למאי דפסקינן עמ"כ ול"מ כת"י כלל ורק עדים ממילא ע"כ לומר דזהו הוה בידו ליתן לה הגט בפני עדים ול"ש מי יימר יהי' מאיזה טעם שיהי' ולכך אין חילוק. ומיושב ג"כ תמיהת הגרע"א זצ"ל בהגהות ובמשניות דמוכח ב"ב (דף קלה) דאף בחולה אמרינן בידו לגרשה ולהנ"ל י"ל דקאי לר"א דע"כ בידו מיקרי לכתוב גט ולמסור בפני ע"מ ולכך שפיר גם בחולה יש בידו לגרשה כנ"ל ויש לדחות [ועיין לקמן כתבתי פירוש אחר בתוס'] והנה עכ"פ מרש"י אין הכרח ועיין בס' בית מאיר סימן זה דכתב ג"כ דאין ראי' מרש"י דע"א נאמן רק דאם יש אחד שאומר אני אחי וה"ה ע"א צריך לברר ולחקור ולהמתין זמן מה ע"ש משא"כ דזהו י"א שנה המתינה וחקרה ממילא עשאה כל מה שצריכה:

גם י"ל כיון דהעד העיד לה שלא בב"ד א"כ י"ל דילמא אחיו מן האם הוא שאין נותן לה חליצה כיון דלא העיד בפני ב"ד ולא שאלו אותו ובפרט ששמעתי שהי' איש הדיוט וכיוצא בזה כתב בשו"ת בגדי כהונה (סימן לג) באחד שאמר שבא לו אגרת מאחיו וכו' י"ל דכוונתו הי' לאחיו מאמו עש"ה:

גם כיון שזה זמן ארוך דילמא מת ובפרט כיון שאמר שנלקח לצבא בקאנטעליסטען והיינו דאז כופין הי' להמיר ואם לאו יהרגו אותו א"כ נוקי אחזקת כשרות דהדין דיהרג וא"י מסתמא הניח עצמו להרוג נגד החזקת חי ועוד כיון דאז כופין היו להמיר א"כ ממ"נ אי נאמר דהמיר עצמו א"כ הרי במומר דעת הרבה פוסקים דאינה זקוקה לחליצה ממומר כמו דמבואר (בסימן קנז סעיף ד) אלא לומר דילמא ברח ולא המיר ע"ז די בהיתר הראשון כיון דלא מוחזק כנ"ל ועיין ברמ"א (סעיף ד בסימן קנז) לענין האנוסים אם יש להם דין מומרים עש"ה:

ודע דראיתי במהרש"א קידושין (דף סד) דהקשה על התוס' דמאי קאמרי דבשעת מיתה דל"ש מצי פטר בגיטא ולכך בהוחזק א"נ דל"ש בידו הא בשעת מיתה בל"ז מהימן דאאחול"ל דל"ל נגיעה ודוקא בשעת קידושין דאית לי' נגיעה צריך לבא לחזקה דבידו לגרשה ע"ש ולכאורה כן משמע מל' גמרא דב"ב (דף קלה) דאמר ההוא דהוה מוחזק לן דל"ל אחי וכו' ועוד האמר בשעת מיתה דל"ל למה קאמר האמר בשעת מיתה וכו' הי' די שיאמר ועוד הא אמר דל"ל מזה מוכח דעדיפא קאמר שהרי אמר בשעת מיתה וא"כ ודאי אמת אומר ואפילו אי נאמר דל"א מיגו דבידו לגרשה כרב יוחנן שם והטעם מצד דא"א חוטא ולא לו וכמש"כ מהרש"א. וליישב דברי תוס' מקושית מהרש"א י"ל כך למש"כ הרמב"ן ב"ב (דף קלד) וז"ל ותמהני למה לא מהימן הא ע"א נאמן ביבמה וכו' ותירץ דעד המעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקר אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת ליה לאחר מיתה מאי דזו שאומרים האיך חי יכול להכחיש את החי ואין מכחיש את המת עש"ה והיינו כיון דלאחר מיתה הוא אין משגיח אפילו אם אומר. שקר כיון דימות ואין מי שיכחיש אותו וכל העדות הוא רק על לאחר מיתה:

ולפ"ז י"ל דוקא בשעת קידושין דיש סברא ג"כ לומר דאין חי יכול להכחיש את החי והיינו כיון דהתנה ואמר בשעת קידושין שאין לו בנים שפיר ירא דיכחיש אותו כיון דבאמת אינה אותה ואף שלא היה דיני תנאי והקידושין לעולם חלין כמו שפרש"י ולכך בודאי אמת, אומר וגם יש בידו לגרש ולכן אף דנוגע הוא נאמן דהסברא דאין חי יכול להכחיש את החי הוא נגד זה דנוגע הוא ונשאר הסברא דמהימן מצד בידו לגרש משא"כ בשעת מיתה או אפי' קודם מיתה דליכא סברא דאין תי יכול להכחיש את החי א"כ אפילו אי ליכא סברא דנוגע הוא מ"מ צריך למיגו דבידו לגרש ואל"כ לא מהימן כיון דל"ש אין חי יכול להכחיש את החי:

ובגוף סברת הרמב"ן דבשעת מיתה חיישינן לשקר לא הבנתי שהרי בכ"מ אמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה וכן אין אדם משקר בשעת מיתה ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' ד) מזה:

ואם כוונת הרמב"ן כמש"כ הוה, יכול ליישב לע"ד במאי דתמהו כולם בהא דכתב המרדכי ומביאו בב"י וברמ"א בחו"מ (סי' לג) דקרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו יכול להעיד כ"ז שהוא חי ואינו טריפה וכתב ב"י משמע מזה דטריפה פסול להעיד מצד דהוה פסול הגוף וכתב הש"ך דאישתמיט ש"ס ערוכה בסנהדרין (דף עח) דאמר התם עדי טריפה שהוזמו סובר רבא דפסיל דהוה עדות שאאי"ל וא"כ לענין ממון דל"ש עדות שאאי"ל ממילא כשר וליכא שום פסול הגוף ע"ש ולמש"כ הרמב"ן י"ל הסברא דלכך טריפה פסול בגופו דהיינו הנרצח כ"ז שהוא חי וטריפה כיון דטריפה אינו חי והוה כבשעת מיתה דאין שייך דיכול להכחיש את החי ממילא אפשר דמשקר ולא הוה עד כלל ממילא ל"ק מסנהדרין הנ"ל דהתם קאי לרבא דס"ל דטריפה חי ממילא הוה כבריא דלא משקר משא"כ למ"ד טריפה אינו חי והוה כבשעת מיתה וכן רב אשי ס"ל כן וי"ל דקאי בשיטתם:

וביותר י"ל ג"כ אפילו אי נאמר דלמ"ד טריפה אינו חי מ"מ לא הוה כשעת מיתה כיון דחי הוא כעת מ"מ במעשה דמרדכי בנרצח דודאי תיכף ימות הוה כשעת מיתה דודאי תיכף ימות ובהכי מיירי המרדכי וכסברת הרמב"ן דחיישינן אז למשקר וניחא נמי דברי הד"מ והסמ"ע דכתבו מצד עדות שאאי"ל והש"ך הקשה מאד מאי שייך לענין ממון אינו יכול להזימן אם הוא טריפה. ולדברינו יש לומר למאי שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בסנהדרין דעיקר הטעם דבעי יכול להזימן משום דיראים שלא יוזמו אותן בודאי אומרים אמת ואל"כ חיישינן דילמא שקר אומרים ע"ש ולפ"ז כיון דטריפה הוא דודאי ימות תיכף ולא חייש על שקר ממילא הוה אינו יכול להזימן כיון דימות ול"ש אין חי יכול להכחיש את החי וזהו הפירוש אינו יכול להזימן נחזור לעניננו:

והנה הב"ש סק"ז הקשה לדעת הנ"י (בסימן קנו) והוא בב"ש סק"י דמאי דלא הוחזק באחין לא הוה כהוחזק לגמרי ממילא במקום שלא איתחזק התירא נאמן ע"א כמש"כ ביו"ד (סי' קכו) ע"ש קשה לי שהרי הנ"י לשיטתו בפרק מצות חליצה דיבמה לשוק הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין לאסור ובין להתיר א"כ בודאי ע"א לא מהימן כלל וכן המרדכי כתב דיבמה לשוק הוה דבר שבערוה ועיין בט"ז יו"ד (סי' קכו סק"ד) דהקשה בקידושין (דף סה) דאמר דהמקדש מותר בקרובותי' נימא מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' וכיון דאסרה על עצמה בקרובותי' תהי' נאמנת גם על אחרים והט"ז תירץ מצד חזקת פנוי' ותמהו עליו דגם במקום חזקה אמרינן מתוך ועיקר התירוץ כמש"כ בחו"ד שם דאין דבר שבערוה פחות משנים ול"א מתוך וכו' ע"ש וה"נ לא מהימן לאוסרה מצד דהוה דבר שבערוה ועיין בבית מאיר דכתב דודאי גם להנ"י אם מוחזק שאין לו בנים ואין מוחזק באחים הוה חזקת היתר ואין ע"א נאמן להוציאה גם לעד"נ כאן הוה כמוחזק שאין לו אחים דכל המשפחה הם בווארשא ואומרים שיודעים שלא דיבר משום אח ואם היה בן לאביו אצל האנשי חיל בודאי היו יודעים והוה מוחזק שאין לו שום אח ולכ"ע מותרת גם י"ל דכאן הוה הגדה שלא בפני ב"ד שיש לו אח וא"כ אילו היה חוזר והיה בא לב"ד ואמר דאין לו אח היה נאמן אמרינן דודאי היה חוזר אח"כ כדי להעמיד החזקת היתר לשוק כמו שהיתה מעיקרא והכא החזקת היתר לשוק עדיף מבכל מקום דבכ"מ החזקת היתר לשוק לא אלים כ"כ אי מחזיקין מאיסור לאיסור דמתחילה היתה ג"כ אסורה מצד א"א משא"כ כאן דהעיד לאחר מיתה אז החזקת היתר לשוק טוב מאד אמרינן כיון דיכול לחזור בודאי היה חוזר:

ומכבר אמרתי הסברא דע"א נאמן משום דאוקי העד על חזקת כשרות מסתמא לא יאמר שקר משא"כ באומר חוץ לב"ד דידע דיכול לחזור סובר דאח"כ יחזור מזה האמירה ולא הוה לדידי' דבר שקר ואולי כוונתו היה לצעורי:

עוד י"ל הפירוש דאין כח בידו בשעת מיתה לגרש וכו' היינו משום דלכאורה ל"ש בידו לגרש דאולי לא תתרצה לקבל גט דטב למיתב טן דו ועיין במל"מ (פ"ג מה' יבום) דבאונס ומוש"ר דאין בידו לגרש ל"א דנאמן דיש לי בנים ואף דמדעתה בידו לגרש מ"מ בע"כ אין בידו לגרש ע"ש במגיה במל"מ אך בשאר נשים שפיר אמרינן בידו לגרש בע"כ וזהו שכתבו בתוס' דבשעת חולי אין לו כח כוונתם דאין לו כח לגרשה בע"כ מחמת דהוא חלש וא"ל דיאמר לאחרים לגרשה בע"כ ז"א דמבואר בנו"ב (סימן ב) דע"י שליח ל"מ בע"כ דהוה תופס לב"ח וכו' ועיין בשו"ת ברית אברהם (סי' קט) וישבו ב"ד ע"ז והתירו. בעה"ח פחחי':

כ) בענין עגונה ע"ד איש אחד מווארשא שנטבע בבענדין. אל כבוד הרב הגאון המפורסם חו"ב וכו' ובו' כבוד ידיד הרב ר' בעריש שליט"א אבד"ק בענדין.

קבלתי מכתבו והנני להשיבו ודברתי עם כבוד ידידינו הגאון ר' יצחק פייגענבאהם והסכים להתיר בעובדא דנא כי יען דהשאלה הוא באיש שנטבע שם כי הוא היה דר בווארשא לכן רצה שנעשה בהסכמתינו עובדא הי' בפה ווארשא אשר איש אחד שמו ר' יעקב אורטייל עבר בנהר המפסיק בין מדינת פולין לפרייסין אשר ר' אברהם זאדיל מוביל אותו (בהגרעניץ) זה אשר הוא נגד כפר באברעווניק סמוך לעיר בענדין ובאמצע הנהר אחזו השבץ שקורין קראהם ולא יכול עוד להלך והתחיל ליפול עד שלא יכול עוד לזעוק והתחיל צו תארתעלין ונפל למים ונעלם ור' אברהם הנ"ל עמד על שפת הנהר ערך ט"ו מינוט עד שנתקרר ונכנס לבית הנכרי שם ושוב אח"כ כשלבש מלבושים שוב יצא ולא ראהו כלל ותיכף הודיע כבוד גאונו שיחי' מבענדין לווארשא ובאו שם אחי הנטבע וחמותו ואמרו סימנין אשר אם ימצא כזה נוכל לומר שזה הוא ולאחר איזה חדשים נמצא הנטבע:

וזהו הסימנין אשר אמרו אז. (א) על חלוקו היה תפורים שתי אותיות בוכשטאבין .U.I. (ב) תחת חלוקו הי' מלובש לייב העמדל מראה בראהנלך. (ע) הי' חגור בפאסוק רחב של עור עם שנאהל של ברזל. וד) שהי' כפות רגליו משונה בפאהסאהן שלהם משאר בני אדם. וכשנמצא באה אשתו ג"כ ואמרו כהנ"ל כל הסימנין ואשתו שמה סימא ורק הפאסעק הי' מונח אצלו זהו תורף הענין הנ"ל וכבוד גאונו שיחי' יצא בכחו דהתירא ויפה דן ויפה הורה דזה הוה סימן אמצעי בגוף מה שנשתנה רגליו מהפאהסאהן של שאר בני אדם וסימן מובהק בהמלבושים ע"י הבוכשטאבין בהכתונת ואף שהנו"ב (סימן מג) כתב דלא הוה סימן מובהק מ"מ בשו"ת חת"ס (סימן סה) ד"ה ע"כ כתב דהבוכשטאבין עדיף יותר מנקב בצד אות פלוני גבי גט יעו"ש ממילא סימן אמצעי בגוף וסימן מובהק בכלי כתב מהר"ל מפראג דממ"נ מותר דאי סימנין דאורייתא סגי בסימן הגוף ואי סימנין ל"ד ובעי סימן מובהק הרי יש סימן מובהק במלבוש כתונת ואי דחיישינן לשאלה ז"א דאי סימנין ל"ד לא ידענו כלל סברת חיישינן לשאלה ואפילו נאמר דזה לא הוה סימן מובהק וכמש"כ בת"ה דנקב בצד אות פלוני עדיף דצמצם המקום משא"כ כאן אך עכ"פ יש לצרף דעת המ"ב ועוד פוסקים כשיש הרבה סימנין ע"י צירוף נעשה כסימן מובהק והכא הכתונת והפאסעק וההעמדל בראהנדליך תחת הכתונת כולן כמו שאמרו מקודם והוה כמו סימן מובהק בכלים ולדעתי סברת המשאת בנימין היינו דכתבו הפוסקים דאין דרך להשאיל כל הבגדים שיש לו לאחר רק בגד א' או ב' וא"כ כשיש ג' בגדים ממנו צריך לומר דילמא השאיל את הבגד שלו לאיש אשר יש לו ג"כ בגד כזה שלו וא"כ הוה שאלה דיחיד ובשו"ת חכם צבי כתב דכמו דל"ח על נפילה דיחיד כמו כן ל"ח על שאלה דיחיד כנ"ל [ובחידושי בספרי פתחי עזרה (לסימן יז סקי"ט) הארכתי ליישב הרבה קושית בזה אם הדין דמצרף שני סימנין יעוש"ה]:

ולא נשאר רק החשש הב"י בשם הריטב"א דאף בכלים דלא מושלי אינשי ואיכא סימן אמצעי בגוף ל"מ דילמא סימנין דרבנן וניהו דל"ח לשאלה מ"מ עכ"פ סימן מובהק לא הוה ע"י חשש שאלה ובספרי פ"ע סקי"ח כתבתי דהחשש דשאלה י"ל דהוא רק דרבנן ומה"ת ל"ח כלל לשאלה ומוכח כן מהא דאמר יעקב אבינו ע"ה כתונת בני חיה רעה אכלתהו ומשמע דודאי כן הוא ומנא ידע דכיון דיש חשש שאלה ודילמא אחר היא וכן ביהודה ותמר דאמר צדקה ממני הא איכא חשש דשאלה וע"כ דרק דרבנן היא ועיין בשו"ת חמדת שלמה ובשו"ת נפש חי' מהגאון מקאליש לאה"ע סי' ד) ובס' מלא העומר על תורה] והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה י"ל דלא על הקרא פריך רק על הברייתא וזהו כוונת התוס' שם ב"מ (דף כד) חמור בסימני אוכף ברייתא הוא ומדוקדק ג"כ הלשון דאמר היכי 'מהדרינן' משמע דקאי על דרבנן ולפ"ז י"ל כאן דעומד וראה ערך ט"ו מינוט שלא יצא מן המים יצאה מחזקת א"א ומה"ת ליכא חשש וממילא י"ל בסימן מובהק ל"ח לשאלה ולא גזרו:

אך נלע"ד ג"כ לומר דבר חדש בכאן דהנה כת"ה כתב דקודם שמצאו במים חצי שנה קודם בבואם מווארשא לבענדין אמרו סימנין הללו אם ימצא ידעו אם הוא הוא וא"כ נתנו הסימנין קודם רואם הנטבע. והנה בחדושי הר"ן על חולין (דף עט) ומביאו בקצה"ח (סי' רנט) כתב דהספק אי סימנין דאורייתא או דרבנן היינו דבכל הסימנין איכא תרי חששות א' דילמא איתרמי זה כזה ב' דילמא מחזי חזי או כסומא בארובה ומשקר עש"ה וכבר הארכתי בזה בסקע"ז ולפ"ז י"ל דכ"ז באיכא ב' חששות משא"כ בחשש אחד דילמא איתרמי זה כזה כ"ע מודים דסימנין דאורייתא. ובזה ישבתי לנכון הפירוש בגמרא ב"מ (דף כז) דאמר ת"ש חמור בסימני אוכף ומוכח דסימנין דאורייתא ומשני לא בעדי אוכף וכו' ולכאורה יפלא הול"ל תני בעדי אוכף ומשבש הברייתא דתני סימני אוכף ולא ראיתי מי שהעיר בזה ולדברינו י"ל דכל האיבעיא אי סימנין דאורייתא או דרבנן הוא דוקא באיכא ב' חששות חשש דאיתרמי זה כזה וחשש ב' דילמא מחזי חזי ומשקר וע"ז פשיט מהא דחמור בסימני אוכף ואיכא ג"כ תרי חששות א' שמא איתרמי עוד אוכף כשלו ב' דילמא מחזי חזי ומשקר וע"ז משני לא בעדי אוכף והיינו דעדים אומרים הסי' באוכף וא"כ ליכא רק חד חשש דילמא איתרמי זה כזה אבל חשש דשקר ליכא דעדים לא משקרי ובזה לכ"ע סימנין דאורייתא כנ"ל:

ובזה יש ליישב הקושיא אשר תמהו על הב"י בשם הריטב"א דאם סימנין דרבנן אף בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן אף בסימן מובהק דעכ"פ לא הוה סימן מובהק א"כ היכי יפרנסו דברי הגמרא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני אוכף לא מושלי אינשי הא מ"מ לא הוה סימן מובהק כנ"ל [עיין בנו"ב ובהגהות הגאון רע"א על הא"ע (סי' יז סכ"ד)] ולהנ"ל י"ל דאיירי דעדים אומרים סימנין באוכף ושפיר משני דלא מושלי אינשי ומהני הסימן דיש רק חד חשש דילמא איתרמי וסימנין דאורייתא באופן זה וגם הריטב"א מודה:

עכ"פ כאן דל"ש בזה מחזי חזי ומשקר כיון דאז לא נמצא עדיין כלל וליכא חשש שקר רק דילמא איתרמי עוד איש בבגד כזה וע"ז שפיר סימנין דאורייתא וממילא גם הב"י בשם הריטב"א מודה דל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי אינשי. ואמרתי סברא זאת בפני המורה הוראות לומדים דפה והודו לזה:

עוד יש להמציא קולא אחת שהרי נטבע בבגדים הללו אשר נמצא עכשיו מלובש ומבואר ברמ"א (סעיף לב) דבאופן זה ל"ח לשאלה ועיין שם בחמ"ח ואפילו לזמן מרובה מסתפק שם ועיין בפתחי תשובה (ס"ק קלז) דמביא הרבה תשובות מזה עוד הביא כת"ה אי זה המים הוא מים שאל"ס ונראה מכת"ה שהוא משאל"ס וממילא הוה רק חשש דרבנן ונכון הוא:

עוד נלע"ד לחדש במים שהוא וירען) ושמה יש שומרים ע"פ דינא דמלכותא דאסור לילך שם כידוע א"כ בודאי אילו הי' יוצא מהמים בודאי היו חוטפין אותו ולא שכיח שיצא מהמים ולא יהי' חוטפין וממילא הוה רק חשש רחוק ודרבנן דאי חוטפין אותו הי' מפורסם ובודאי נכתב שם בפנקס וא"כ בודאי נטבע ומת שם:

וראיתי מש"כ כת"ה דלכך חיישינן לשאלה מחמת שיש ג"כ חשש דאבידה ומכירה ולכך אף בכלים דלא מושלי חיישינן ניהו דאם ליכא חשש דאבידה ומכירה ל"ח משא"כ באיכא חשש אבידה ומכירה חיישינן משום דאף בכלים דלא מושלי יש מיעוט דמושלי רק דל"ח למיעוטא משא"כ היכי שיש עוד חששים מצטרף תרי מיעוטי גם זה נכון משא"כ דבכלים דלא מושלי יש מיעוט דמושלי כן כתב בס' שב שמעתתא (שמעתא ז' פכ"ב) ומ"ש להצטרף שני מיעוטים כן כתב הר"ן בחולין (דף סד) בהא דפריך ודילמא דעוף טמא היא הא ל"ח למיעוטא וכתב מחמת דיש ג"כ חשש טריפה ונבילה וביש שני מיעוטי מצטרפי נגד הרוב עש"ה:

לכן גם אנכי מצטרף בשרייתא דהאי איתתא סימא אשת ר' יעקל אורטייל מווארשא וכבר יש י"ב חודש מאז כנ"ל:

ודע דראיתי בהגהות הגאון רע"א זצ"ל על אה"ע (סי' יז) בב"ש אות ס"ט דכתב ע"ז שמביא הב"ש הב"י בשם הריטב"א דא"י מקומו היכן ולא מצא דבר זה כלל וגם הרב הגאון ר' יצחק פייגענבאהם שליט"א הסכים להתירא. דברי הבעה"ח פתחי' הארענבלאס דומ"ץ דווארשא:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה