פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ח) אם מותר לכהן לטמא בזה"ז וכו':
גרסינן בברכות (דף יט) מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו'. הנה יש להעיר לדעת הראב"ד ז"ל דבזה"ז רשאי הכהן לטמא עצמו משום דבל"ז כולנו טמאי מתים ע"ש ולדעת הרא"ש ז"ל בסוף מנחות הלכות טומאת כהן ה' קטנות (סימן ו') דדוקא ביומו אבל ביום אחר אסור לטמא משום דמוסיף טומאה על טומאתו ואף בזה"ז שמא יבא אליהו ומשיח היום עש"ה וממילא אם מת ביום ה' רשאי לטמא עצמו ביום ו' דלא מוסיף טומאה על טומאתו דאפילו יבא משיח ביום ו' הא אין רשאי להזות עליו בשבת דהזאה אינו דוחה שבת ורק דהזאה יהי' ביום א' הזאת שלישי ממילא מאי איכפת לן אם מטמא עצמו ביום ו':
גם בל"ז הרי גמירי דאין אליהו בא בע"ש ואין משיח בא רק ביום א' ממילא יכול לטמא עצמו ביום ו':
גם י"ל דיכול הכהן לטמא ביום השבת מחמת דאין אליהו בא בשבת אי יש תחומין למעלה מעשרה ורק יבא ביום א' וממילא משיח בא ביום ב' בשבת ומאי איכפת לן בזה דהר' הזאת שלישי יהיה ביום ב' בשבת ועיין בעירובין (דף מג) דמבואר שם כ"ז ולשיטת רש"י דסוף הטומאה לצאת לא הוה רק דרבנן ועיין בש"ך יו"ד (סי' שעא) ובמג"א (סי' שמג) ממילא הוה ספיקא דרבנן אי יש תחומין למעלה מיו"ד ואי אין תחומין ולקולא גם הרי איכא חזקת טומאה:
עוד י"ל למאי דאמרינן ב"ב (דף כ) לענין סתימה בפני הטומאה דוקא במבטלה על לעולם משא"כ בלא מבטלה ולכך מהני ביטול על לעולם ובנפל דאסור לטלטלו בשבת הוה כמו ביטול לעולם עש"ה. ועיין בריטב"א בסוכה (דף ד) בבן שמונה דאסור לטלטלו בשבת הוה כמו ביטול לעולם [והריטב"א דסוכה נדפס בחדושי הרשב"א בשבע שיטות]:
ולעד"נ הטעם דבעי ביטול לעולם ואל"כ לא הוה סתימה משום דהוה כמו סוף הטומאה לצאת כיון דלא ביטלו על לעולם ומ"מ בשבת כיון דאסור לטלטלו היום הוה כמו ביטול לעולם ואף דמ"מ יהיה סוף הטומאה לצאת אחר השבת הרי חזינן דבשבת לא אמרינן סוף הטומאה לצאת ממילא י"ל בשבת דאסור להוציא המת היום לא הוה סוף הטומאה לצאת ודבר חדש הוא להיות סניף עכ"פ. שוב ראיתי בשו"ת מוהרי"ט (סי' צו) ובשו"ת שער אפרים (סי' צג) ובשו"ת חות יאיר (סי' קצא) ובשו"ת שבות יעקב (סי' פה) דהעירו מזה אשר שבת לא יהי' אוסר סוף הטומאה לצאת מחמת שאסור להוציא המת בשבת ולא הביאו ראיה מהריטב"א הנ"ל והנלע"ד כתבתי. גם יש לצרף מה דע"פ דינא דמלכותא אסור להוציא המת ולקבור תוך ג' ימים כידוע ממילא י"ל לא מיבעיא מת עכו"ם דנהיגי כך לא הוה סוף הטומאה לצאת כיון דבאותו יום אינו רשאי להוציא המת והוה כמש"כ הריטב"א הנ"ל על שבת ואפילו כמת ישראל כיון דאסור להוציא ע"פ שקודם המלכות לא הוה סוף הטומאה לצאת ועיין בפוסקים דפלפלו הרבה אי הוה אונן בג' ימים אלו כיון דאסור לו להוציא המת ולקברו ועיין בנו"ב מ"ת ליו"ד (סי' ריא) ובהגהות הגאון ר' זלמן מרגליות ליו"ד מזה אי הוה אונן ואפילו להצד דהוה אונן הוא מטעם דצריך לעסוק בדברים לצורך קבורה ותכריכין וכדומה משא"כ להוציא את המת אינו יכול ע"פ דד"מ ממילא לא הוה סוף הטומאה לצאת וידעתי שיש להתעקש ולומר דאינו דומה לדברי הריטב"א דשם אסור לטלטלו משא"כ כאן נהי דאינו רשאי לקברו תוך ג' מ"מ יכול להוציאו על ב"ע ולהניחו שם אך מ"מ למאי נ"מ יוציאו משם וצ"ע כי לא כתבתי רק לסניף בעלמא:
עוד יש להעיר ולומר קולא אחת למש"כ הרמב"ם ועוד פוסקים דכלי נטמא באהל המת כמו אדם וה"ה בגדים נטמא בחהל המת ועוד כתבו דכלים ובגדים נעשו אבי אבות הטומאה ואדם נעשה על ידיהם אם נגע בהם אב הטומאה ולפ"ז אם מת עליו מת פתאום וכיוצא אשר כבר נטמאו הבגדים א"כ אם אדם הולך בהם תו לא מוזהר על הטומאה דהוה טומאה בחבורין. עיין בהראב"ד (פ"ה מה' נזירות) דכתב דהאידנא אין מוזהרין כהנים כלל על טומאה מחמת שאין לנו אפר פרה ואף לשיטת הרא"ש והחולקין עמו במנחות בה' טומאת כהנים דלאחר אותו יום אסור דמוסיף טומאה מ"מ בהולך בהבגדים שנטמא לא מוסיף טומאה וא"ל דגם הבגדים מחויב לפשוט מעליו ז"א שהרי הרמב"ם פסק (בפ"ג מה' אבל) דמותר לכתחילה לטמא עצמו בהבגדים דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליו ע"ש ממילא א"צ לפשוט הבגדים וממילא כיון דהולך בבגדים הוה טומאה בחבורין. ועיין ברמ"א (סי' שעב) בכהן ששוכב ערום אם מותר להמתין עד שילבש עצמו ולדברינו כיון שילבש עצמו בודאי מותר להמתין כיון דיהי' טומאה בחבורין וכיון דמותר לטמא עצמו בבגדים מיד שנוגע בבגד ותפסו ביד לא איכפת לן במאי שימתין. ועיין בדגול מרבבה שם ועיין בשו"ת סמא דחיי (סימן כ) דהאריך בזה הרבה להקל ומסיים כדעת הש"ך דסוף הטומאה לצאת הוה רק דרבנן ולא כתבתי כ"ז רק לסניף להעיר בזה:
והנה לכאורה יש להעיר על מש"כ דבשבת יש סניף לומר דלא הוה מוסיף טומאה כיון דאין אליהו בא בע"ש מותר לטמא עצמו ביום ו' וביום השבת דלא יבא אליהו כנזכר דלכאורה זה ליתא שהרי, אף דאין אליהו בא בע"ש ולא בשבת מ"מ זהו דוקא לענין משיח דלא יבא משא"כ בנין בהמ"ק יכול להיות אפילו בשבת ויו"ט כמש"כ רש"י בר"ה (דף ל) דבנין העתיד לבא בבי"א בידי שמים הוא ויכול להיות אפילו בשבת ויו"ט וכ"כ בסוכה (דף מא) ובשבועות (דף טו ע"ב) תוס' ד"ה אין וכו' וזה לא תליא באליהו כלל ויהיה קודם למלכות ב"ד ועיין בתיו"ט (פ"ה דמעשר שני) בד"ה ותנאי וכו' ועיין בס' מנחת חינוך פ' שמיני (מצוה קנב) לענין דכהן אסור לשתות יין דגם בשבת ויו"ט אסור לשתות מטעם זה ולא דמי להא דעירובין (דף מג) ע"ש ומביא בשם שמחת יו"ט דהקשה למה כהן אסור לשתות משקה יין בשבת ויו"ט הא אין אליהו בא בשבת ויו"ט וכתב שם דאישתמיט מיניה דברי רש"י הללו וי"ל. ועיין בס' מנחת חינוך פ' אמור (מצוה רסג) מדברי ראב"ד ורא"ש הנזכר באריכות.
ובהיותי בזה עכ"פ נלע"ד קולא בפה עירנו ווארשא אשר כל הרחובות מקושרין הבתים זה אצל זה (והגזימסין) שעל הגנין מחוברים ממילא כשיש מת בבית אחד אין לכהנים להיות בהבתים אחרים אשר מקושרים זע"ז וזה א"א בשום אופן כי אין לכהנים מקום לנוס ואמרתי לצדד להתיר עכ"פ בשבת ויו"ט כנ"ל וגם מטעם שהולך בבגד:
עוד יש מקום להקל באם יש מת בחצר הנקרא (אופיצינא) ובשער הנפתח לחוץ לרחוב יש שער ודלת אשר הוא סגור וסתום הרבה פעמים בלילה וכדומה ובחצר יש (גזימס) בכל סביביו דממילא הוה סוף הטומאה לצאת מן הבית ממילא יהיה הטומאה בכל המקומות ברחובות בחוץ מ"מ יש להקל מחמת שהשער הרבה פעמים סגור ובפרט בלילה ממילא ל"ש לומר בזה סוף הטומאה לצאת בודאי ז"א דאמרינן דילמא יסגור השער בעת שיצאו מן הניח ממילא לא יהי' טמא כל הרחוב ואי דמ"מ בעת שיצאו מן השער להוליך את המת על הבית עלמין ז"א כיון דנוטל המת מן הבית לחצר ממילא כשהמת בחצר ליכא שום טומאה בהרחובות רק כשיוליך אותו שוב להשער וע"כ צריך לילך דרך שער וממילא עי"ז יהי' נקרא סוף הטומאה לצאת ויבא טומאה לכל הבתים:
אולם י"ל כיון דנפסק הטומאה בעת שהיה בחצר הארון עם המת הוה כעין שכתב הט"ז ביו"ד (סי' שעא סק"ט) בשם הרש"ל והש"ך בשם הפוסקים דאם יש הפסק ל"א בזה סוף הט מאה לצאת ועיין בט"ז (סק"ז) הטעם דיש מתירין לילך דרך שער העיר וכו' ועיין בדגול מרבבה כהמתירין וגם יש סברא משום דיכול ליטול המת על הגג ולהוציאו כן ולא יהי' סוף הטומאה לצאת ועכ"פ בשבת ויו"ט בודאי יש מקום להקל עי"ז ואף בחול יש מקום קולא כנזכר:
שוב לאחר ז"ר ראיתי בשו"ת הגרע"א מהדורא תנינא הנדפס מחדש בווין (סימן יט) דהאריך ומביא בשם שו"ת מהרי"ט ח"א (סימן צו) ובשם שו"ת פרי הארץ להקל בשבת ובלילה דאין דרך להוציא המת בלילה ולא הוה אז סוף הטומאה לצאת ולא חיישינן דילמא יזדמן המת עם הכהן ע"ש וממילא י"ל דלא הוה סוף הטומאה לצאת כלל כנזכר:
והנה ע"ז השיג עלי כבוד ידידי הגאון המפורסם וכו' ר' יצחק שליט"א הכהן פייגענבאהם מוצ"ד דפה ווארשא והשבתי לו והשגתו נדפס בספרו שערי תורה (חלק ב' קינטרס ג') וזהו אשר השבתי לו:
והנה כבודו השיג עלי במש"כ בשם הרא"ש דמותר לטמא עצמו ביום טומאתו וביום מחר אסור לטמא עצמו משום דמוסיף טומאה על טומאתו וכו' הא הרא"ש ז"ל אוסר ומחמיר עכ"ל הנה באמת אין כוונתי על הרא"ש עצמו רק לשיטת ר"ת המובא ברא"ש ז"ל שם דפסק הלכה כמאן דמיקל באבל רבתי במס' שמחות פ"ד דמותר באותו יום דלא מוסיף הוא שום טומאה וגם ראיתי בסמ"ק ה' טומאת מת (דף קט) שפסק בשם בה"ג כר"ט לקולא דמותר לטמא עצמו באותו יום ע"ש. וכל דבריו דברי קבלה הם כידוע:
וראיתי בס' ברכי יוסף ליו"ד (סי' שעג) חיו"ד דתמה על הב"י דכתב דדעת ר"ת יחיד הוא הא בס' אורחות חיים פסק כר"ת עש"ה (וקרה לי כאשר קרה לבעל ס' לחם הפנים אשר חרה הנו"ב אפו במ"ת ליו"ד (סי' א') שמביא בשם סמ"ק בשם מהר"א שטיין בשוחט שידיו מרתתין פסול לשחיטה וכו' ואמר שהעיד שקר ח"ו וכו' ובהגהות יד אפרים ליו"ד (סי' א ס"ה) כתב אשר בחנם חרה עליו כי כוונתו בסמ"ק נדפס הגהות מהר"א שטיין והם פסקו דפסול אבל הסמ"ק עצמו לא דיבר מזה ע"ש]. עכ"פ יש שלשה עמודי עולם בה"ג ור"ת ואורחות חיים אשר פסקו כמ"ד דאם לא מוסיף ימים מותר לטמא עצמו ורק דמ"מ הרי אסור לטמאות עצמו בזה"ז נהי דכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר הפרה והזאה ואין נ"מ בימים מ"מ נ"מ אפילו בזה"ז אם מוסיף ימים דדילמא יבא היום משיח ולכך אסור. ושוב ראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה רסג) דכתב דגם בזה"ז שייך הוספת ימים מטומאה דילמא יבא משיח היום או מחר ויכול להזות תיכף כיון דהיא טומאה מכבר משא"כ אם מטמא עצמו היום הוא מוסיף טומאה:
וע"ז חדשתי דביום ו' או ביום שבת דבודאי לא יבא היום ממילא מותר לטמא עצמו אף דכ"ע מודים ר"ע ור"ט דבמוסיף יום אסור מ"מ ביום ו' או ביום שבת לא מוסיף הוא ובהרבה מקומות מצינו מ"ט מהרה יבנה בהמ"ק עיין ר"ה (דף ל) וב"ב (דף נח) ובנדה (דף ו) ועיין במל"מ (פ"ג מה' אבל) מזה:
והנה בתשובות הרשב"א (סי' שכד) תמה על ר"ת דפסק כדברי רבה ור"ט דמיקל דאמר בנזיר (דף מב) אבל טומאה וטומאה לא ומותר לטמאות באותו יום הרי סתם מתניתין דלא כוותיה מהא דאמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב עכאו"א אף דבאותו יום אינו מוסיף טומאה ע"ש. והיה נלע"ד ליישב בדרך צחות כך דר"ת גריס בפלוגתא דר"ט ור"ע דר"ט פוטר ור"ע מחייב ופוסק כר"ט וכרבה דאמר אבל טומאה וטומאה לא ול"ק ממתניתין דאל תטמא אל תטמא וכו' דסתם דחייב כר"ע והיה צריך לפסוק כן כר"ע די"ל דמתניתין ע"כ ר"ע תני לה ואנן לא פסקינן והיינו דהנה הקשו בתוס' גיטין (דף לג) למה הדין באל תטמא אל תטמא חייב על כאו"א הא הוה הת"ס שמא ישאל על נזירתו ול"ש התראה ועיין במכות (דף טז) ג"כ הקשו כזה עש"ה. אך לפ"ז נלע"ד דצ"ל דהמשנה סובר דהת"ס שמיה התראה ואתיא כר"ע דס"ל במכות (דף ד) דהת"ס ש"ה ולפ"ז ממילא כיון דדין ר"ע אמרה ואנן קיי"ל דלא כר"ע רק דהת"ס לא ש"ה דלא כמתניתין וא"כ אין ראי' ממתניתין דר"ע לשיטתו אמר כן והוא דלא כהלכתא. ואין להקשות דא"כ בכל נזיר אפילו בפעם הראשון היכי משכחת דלקי נימא דהוה הת"ס אך כבר הקשה המהרש"א כן בגיטין ע"ש. אך זה אין קושיא דכל קושיא יש לה תירוץ ואנכי בחדושי אמרתי ליישב קושיא זאת על התוס' דלמה לא הקשו על כל נזיר כקושית מהרש"א ואמרתי די"ל למאי דפסק הרמב"ם (בפ"ה מה' שבועות הלכה ד) דהת"ס לא שמי' התראה אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה ע"ש והקשו עליו איזה לאו אינו מפורש בתורה אך כבר ביאר בנו"ב מ"ת לאה"ע (סימן עז) דאם הלאו שבו אי אפשר בענין אחר אז לקי אף על התראה כזה משא"כ אם משכחת הלאו בלא הת"ס או לא ש"ה עש"ה:
ואנכי כתבתי שם על הגליון דמפורש כן בירושלמי יבמות פ' נושאין על אנוסה בסיפו תמן עיקר לאו ספק ברם הכא וכו' עש"ה וחידוש על הגאון בני"ב שלא הביא דברי הירושלמי הללו ולפ"ז שפיר י"ל בכל נזיר ל"ק האיך לקי הא הוה הת"ס די"ל שפיר כיון דלאו שבו מפורש בתורה וא"א בענין אחר ולכך לקי משא"כ על פעם שני שזה ל"ש מפורש בתורה ולכך הקשו דהוה הת"ס ולמה לקי וידעתי שיש לפלפל בזה אך הנלע"ד כתבתי [ועמש"כ בס' אהל דור על שבועות (דף יז)]:
והנה הטור יו"ד (סי' שעג) כתב דדעת הרמב"ן והרא"ש דאסור לטמא עצמו ביום טומאתו ועיין בב"י שם דכתב הטעם משום דפסקינן כסתם מתניתין דאל תטמא אל תטמא ובפרט למאי דגריס בירושלמי במס' נזיר (פ"ג) דר"ע סובר דחייב ור"ט סובר דפטור והלכה כר"ע והנה בירושלמי שם מבואר דא"ל ר"ט לר"ע וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו ואמר ר"ע דמתחילה היה טמא ז' פירש מהטומאה הנוגע בו טמא רק טומאת ערב חזר ונגע במת הנוגע בו בשעה שנוגע במת זה השני ג"כ טמא טומאת שבעה ושפיר הוסיף זה טומאה וחילול לענין הנוגע בו ועיין בהרא"ש ה' טומאת כהנים ולפ"ז יש להפליא לכאורה על הרמב"ם ז"ל דפסק ג"כ כרמב"ן והרא"ש ז"ל והטור כסתם מתניתן דאל תטמא אל תטמא דחייב עיין בפ"ה מה' נזירות (הלכה יז) בנטמא ופירש וחזר ונגע חייב ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' אבל הלכה טו) ובכ"מ שם והוא מטעם דפוסק כר"ע דהוה מוסיף טומאה על טומאתו לענין נוגע במת כמו שאמר ר"ע וכמבואר בירושלמי הנ"ל ולמה פסק הרמב"ם (פ"ה מה' טומאת מת הלכה ב) דטומאת חבורין לאו דאורייתא והנוגע בנוגע למת לא טמא רק טומאת ערב כמו כל נוגע בנוגע ממילא לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו ולמה פסק שוב דאסור לטמא עצמו כשהוא טמא וראיתי לכת"ה שכתב דמ"מ הוסיף טומאה לענין דהוה אבי אבות הטומאה ולא הבנתי שהרי מ"מ הגמרא לא קאמר רק טעם דמוסיף טומאה לענין טומאת ז' וכך היה אומר ר"ע לר"ט משמע לולא זה ליכא שום הוספה ממילא לשיטת הרמב"ם דטומאה בחבורין לאו דאורייתא:
צריך להיות פטור [ועיין שו"ת חת"ס חיו"ד (סי' שלט)] ועיין תוס' שבועות (דף יז) ד"ה נזיר בקבר וכו' דכתבו ג"כ דעיקר הוספה הוא לענין טומאת ז' בנוגע לנוגע במת עש"ה בסוף הדיבור ועיין בכ"מ שם דכתב דלכך פסק הרמב"ם דטומאה בחבורין לאו דאורייתא משום דסומך על הסוגיא דע"ז (דף לז) דאמר לא תתלי בוקי סריקי בר"נ וכו' והיינו משום דטומאה בחבורין ל"ד ועיין במל"מ שם שוב ראיתי בתוס' רי"ד על ע"ז דדיבר הרבה מזה והעלה דהוספת טומאה הוא לענין כלים נוגעים בנוגע למת דהכלים טמאים טומאת שבעה עש"ה באריכות:
ולולא דבריהם הקדושים הי' נלע"ד דדין זה דנוגע לנוגע במת תליא אי מין במינו חוצץ או אינו חוצץ למ"ד מב"מ חוצץ צריך להיות דטומאה בחבורין ל"ד משא"כ למ"ד מב"מ אינו חוצץ צריך להיות דטומאה בחבורין דאורייתא ועיין בסוכה (דף לז) דרבה סובר דמב"מ חוצץ ורבא ורב אשי ס"ל דאינו חוצץ ועיין רי"ט אלגזי בכורות (דף ט) דמביא דברי הגמרא דזבחים (ד' קי) לענין אימורין ובשר משמע דאיכא מחלוקת בזה ע"ש ולפ"ז י"ל ג"כ דר"ט דס"ל דחייב דהוה מוסיף טומאה דס"ל מב"מ אינו חוצץ וטמא טומאת ז' ושפיר הוסיף טומאה ור"ע ס"ל דבמין במינו ג"כ חוצץ ולא מוסיף ולכך פטור ולפ"ז מיושב קושית התוס' בשבועות הנ"ל על רב אשי מאי מוסיף ולהנ"ל שפיר רב אשי לשיטתו דס"ל בבכורות (דף ט) דמב"מ אינו חוצץ ולכך שפיר הוסיף טומאה על טומאתו ועיין בתוס' בסוכה (דף לז) ד"ה כי דגרסי רב אשי ועיין בכפות תמרים שם באריכות ובשו"ת בגדי ישע (סי' כג) מזה ובחדושי בעירובין (דף ד) בסוגיא דחציצה מזה באריכות:
ובזה י"ל ג"כ דרבה לשיטתו דס"ל בסוכה (דף לז) דמב"מ חוצץ שפיר קאמר בנזיר אבל טומאה וטומאה לא אפילו אם פירש וחזר ונגע משום דלא מוסיף כלל על הטומאה בחבורין דלאו דאורייתא דהוה חציצה ועיין בשיטה מקובצת נזיר שם דפירש כן לרבה דאין חילוק בין בשעה שנוגע או אינו נוגע ואינו עובר בטומאת עצמו ע"ש. אולם לדעת הרמב"ם א"א לומר כן דהוא פוסק דמב"מ אינו חוצץ ופסק דטומאה בחבורין ל"ד וע"כ דלא תלי חד בחברי' ולדברינו י"ל דכלים הנוגעים באדם שנוגע במת הוה חציצה דזה הוה מין בשאינו מינו ומ"מ טמא דל"ש חציצה כיון דהדין אפילו אם נוגעים שלא בשעת חבורן במת ג"כ הוה אב הטומאה כ"ז כתבתי להעיר ומשכ כת"ה דמוהרי"ט כתב דבשבת מותר רק דרך שער העיר אבל לא מצד סוף הטומאה לצאת דבזה אסור אמת כן הוא אך בתשובות שער אפרים (סי' צג) משמע דבכל אופנים מסופק. ובאמת י"ל דגם בסוף הטומאה לצאת דרוב הפוסקים ס"ל דהוה רק דרבנן וצריך להבין למה באמת גזרו חכמים ויכול להיות באמת דהוא מצד זה דילמא יזדמן בהדדי הטומאה והכהן ולכך גזרו ממילא י"ל בשבת מותר דל"ש גזירה זאת בשבת דאסור להוציא המת ול"ש שמא יזדמנו בהדדי:
ומש"כ כבוד גאונו שיחי' לדחות דברי לצרף לסניף כיון דהולך בבגדים והם טמאים דחרב הרי הוא כחלל וממילא הוה טומאה בחבורין וליכא איסור כלל אם מטמא עצמו וא"ל דלפשוט הבגדים ז"א כמש"כ הרמב"ם דלא מחויב ולא מצווה ע"ז וכתב כבודו כיון דאינו מוזהר לא הוה מחולל ממילא כשיטמא עצמו יהי' מחולל ואסור הגם דיש סברא לומר כן מ"מ יש להקל והא ראי' דבירושלמי פ"ג דנזיר משני על הקושיא דמת על כתיפו מותר ממתניתין דאל תטמא וכו' ומשני דכאן ברשות רשאי לטמא ושלא ברשות אסור לטמא ע"ש ומתניתין שלא ברשות הוא ע"ש [ועיין בס' אהל דוד על שבועות ( דף יז) מזה] וממילא בהולך בבגדים דהוה ברשות כיון דמותר לטמא עצמו בבגדים וממילא מותר ולסברת כת"ה יהיה קשה על הירושלמי וצ"ע. אגב אזכיר מה דקשה לי על ברטנורה פסחים (פ"א משנה ו) ד"ה נר שנטמא אם אב אב אם ראשון ראשון וכו' וברמב"ם (פ"ז מה' אבות הטומאה) מבואר דל"א גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל וצע"ג. דברי הדו"ש פתחי':