פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ו )בענין בכור שמכר בכסף לחוד בלא משיכה
וזהו שכיח בכל יום:
הנה בש"ע יו"ד (סימן שכ) מבואר דצריך להיות תרווייהו כסף ומשיכה מצד ספק דילמא כרש"י וסייעתו דמעות קונות בעכו"ם ודילמא כר"ת וסייעתו דמשיכה קונה בעכו"ם ולא מעות עש"ה ואם מכר רק בכסף לחוד לא מצי לאפקועי קדושת בכור וספק לחומרא. ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש דאם מכר בכסף לחוד אף דהוה רק ספק מכירה ממ"נ מהני כיון דקיי"ל בכל ספק מהני תפיסה ממילא כאן אם הנכרי יתפוס הבכור ופרה מהני תפיסתו ועיין בים ש"ש ב"ק (פ"ב סי' ה) דבספיקא דדינא מהני תפיסה ושיטת הרמב"ם ז"ל דספק בכור אם תקפו כהן אין מוציאין מידו ועיין בקצה"ח בקונטרס הספיקות (כלל ב') מזה באריכות.
והנה אמרינן בשבועות (דף לב) מ"ד מלך אבל משחק בקוביא כיון דמה"ת מחזי חזי מחייב קרבן שבועה וכתב הרשב"א הטעם אף דמ"מ אינו ראוי דל"מ הגדה שלו מ"מ כיון דמהני לענין תפיסה הוה כפירת ממון דפסולי דרבנן מהני תפיסה עש"ה וברמב"ם (פ"ב מה' עדות) פסק דאם עדים מחייבים ממון לאחד באופן דרק תפיסת חבירו מהני ממנו מחויבים לשלם אם מזמי להו דזה הוה הפסד ממון דבקל יכול לתפוס ע"ש ועמש"כ בס' שב שמעתתא שמעתא ז' פ"ג מזה ובספרו אבני מלואים (סי' צז סק"ז) מזה והרבה האריכו בזה וממילא כאן דמהני תפיסת הנכרי הוה כמו בהמת ארנונא דקיי"ל דפטורה מן הבכורה כיון דיש לעכו"ם חלק בו והכא ג"כ הוה לנכרי חלק בו מה דמהני תפיסתו דחשיב ממון גמור ועיין בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד (סי' לג) ולעד"נ דאפילו להפוסקים דל"מ תפיסתו בספק זהו דוקא אם הספק הוא בגוף הדבר אז אמרינן אוקי אחזקת מרא קמא או חזקת ממון משא"כ הכא הרי העכו"ם נתן ממון בעד הבהמה לא הוה רק ספק אי הבהמה של ישראל או לעכו"ם וממילא עכ"פ צריכין להחזיר לו המעות וא"כ אין נ"מ גדולה כ"כ ושפיר מהני תפיסה ועמש"כ בחדושי לב"ב (דף צב) ובס' שער המשפט (סי' קמא) דבר נכון]:
והנה מזה עצמו אין להוכיח דאם יועיל תפיסה הוה ממונו של עכו"ם וכמו דאמרינן בב"מ (דף ו) ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו האיך פוטר עצמו בממונו של כהן א"כ הרי מוכח דהוה ממונו אף דעדיין לא תפס י"ל דמזה אין להוכיח וכמש"כ בתומים (בסימן כה) בקיצור ת"כ דלכאורה מאי פריך האיך פוטר עצמו בממונו של כהן הא כ"ז דלא תפס ממוניה היא וכן הקשה הרשב"א וב"י ותירצו דהחשש הוא שמא יתפוס אח"כ וכ"ז שלא תפס באמת ממונו של ישראל המחזיק בה ע"ש וממילא גבי בכור כ"ז שלא תפס ספק בכור הוא ולכך יש ראי' רק ממשחק בקוביא דבמקום דמהני תפיסה חשיב ממון של זה דיכול לתפוס וכמש"כ הרשב"א הנ"ל. אולם לכאורה צ"ע שהרי הרשב"א סותר עצמו דכאן גבי משחק בקוביא כתב הרשב"א דאם יכול לתפוס הוה ממון שלו אף דעדיין לא תפס וכאן הקשה הרשב"א שהרי עדיין לא תפס ולמה הוה ממונו של כהן ויש ליישב. ועמש"כ בחדושי לחו"מ (סי' כה) באריכות הא לך היתר לומר אם מהני תפיסה הוה עכ"פ שותף עכו"ם וממילא פטור מבכורה דיש לעכו"ם חלק בו עי"ז:.
והנה לכאורה יש להעיר בכל ספק בכור כגון שמכר בכסף לחוד וכדומה כיון דספיקא דדינא הוא הרי הבכור זה אסור מה"ת מספק בגיזה ועבודה ואפילו אי סד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא הרי עכ"פ מדרבנן אסור הבכור זה א"כ הוה מקח טעות ממילא יכול העכו"ם לומר שחוזר מזה הקנין כיון דאסור ליהנות ממנו יהי' מאיזה טעם שיהי' וכמו דמצינו בב"ק (דף צט) ועיין בש"ך (סי' שו) אם טרפה מצד ספק אם מחויב לשלם כיון דהפסידו עכ"פ עש"ה ממילא כיון דאסור ויכול לחזור שוב הוה ודאי בכור והגם דאצל עכו"ם ל"ש זאת מ"מ הישראל אסור ליתן לו בכור זה והגם דעכו"ם אימעוט מאונאה מ"מ הרי הוה מום בגוף המקח דהישראל אסור ליתן לו הבכור זה וממילא צריך להחזיר לו המעות והמקח בטל:
ובזה יש להשיג על שו"ת תשואת חן ומביאו בחדושי הרי"מ בתשובה (סי' יח) כיון דספק הוא אי קנין מעות מהני בעכו"ם או לא וסד"א לקולא רק מדרבנן לחומרא ובאיסור דרבנן מיתר להטיל מום וכן בזה"ז דלא חזי להקרבה והוה ספד"ר ולקולא עש"ה ולדברינו דמ"מ כיון דהוה מום במקח ויכול לחזור תו הוה ודאי איסור ואסור להטיל בו מום כנזכר. וראיתי בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' כה) דהקשה למאי דמבואר (בסי' שכ) דבעינן כסף ומשיכה היה להם לתקן שיתן במתנה לעכו"ם או להפקיר ובזה די במשיכה לחוד ע"ש ועיין בטורי אבן ר"ה (דף יג) ד"ה קצירכם ועיין בשו"ת חת"ס (סימן שטז וסי' שיז) באריכות. ולכאורה על מתנה לק"מ דיתקנו שיתן לו במתנה ז"א שהרי אסור ליתן לעכו"ם מתנה מצד לא תחנם והגם שזהו טובת הישראל והוה כמש"כ הר"ן ז"ל בגיטין דאיננו עובר על לעולם בהם תעבודו דהוא מצד לא תחנם כיון דלטובת עצמו הוא דרוצה לעשות מצוה וכדומה. ועיין מג"א (סימן צ). ז"א דהכא הרי אית ליה עצה למכור לנכרי בכסף ובמשיכה ולא צריך לתת במתנה. אולם לעד"נ מטעם זה ל"ק דיתקנו במתנה או בהפקר והיינו דהנה באמת אסור לאפקועי מקדושת בכור ומעשר ולכך כולו חיותא דרב מרי אך בזה"ז יכול לעשות אע"פ שיפקיע מקדושתו כדי שלא יבא לידי מכשול כמבואר (בסי' שכ ס"ו):
והנה י"ל דזהו דתקנו חכמים כך דוקא במכירה לעכו"ם דאפילו אי לא תקנו התקנה כך מ"מ בדיעבד היה מהני המכירה אף דאסור לעשות כך ממילא תקנו דגם לכתחילה יהיה מותר לעשות כך בזה"ז מצד חשש תקלה משא"כ אי הוה הדין דגם בדיעבד ל"מ המכירה מצד אפקועי קדושה מהבכור בודאי לא היו מתקנים דבזה"ז יהי' מהני מכירה אף לכתחילה ומעתה נחזי אנן דהנה ידוע מה שהקשו דלמה מהני בדיעבד המכירה למאי דאמר בכתובות פ' אע"פ השתא דאמר רבנן לא לזבן אי עבר וזבן ל"מ דגם בדרבנן ל"מ ע"ש ומן כאן נאמר דל"מ המכירה לעכו"ם בדיעבד לאפקועי מקדושת בכור:
אולם ידוע מש"כ בשו"ת פנים מאירות (בסי' לד) דלכך בדיעבד הוה מכירה דוקא אם המעשה תלוי באחד בהמוכר לחוד משא"כ אם המעשה תלוי בלוקח ג"כ ולהלוקח לא קנסו דלוקח לא עשה איסור ועיין בס' מנחת חינוך (מצוה לח ומצוה שסא) מדברי פמ"א ולפ"ז בשלמא במכירה לעכו"ם דבדיעבד מהני בודאי חדא דהלוקח לא עשה איסור ועוד שהרי עכו"ם הוא ולא מצווה ע"ז ולכך תקנו למכור לעכו"ם ומהני משא"כ להפקיר דל"מ אף בדיעבד כיון דאסיר להפקיע מקדושת בכור והכא דליכא לוקח לא שייך סברת הפמ"א הנ"ל ולכך לא תקנו בהפקר ועמש"כ בספרי פתחי עזרה (סימן מ סק"יא) מזה]:
ובזה הסברא היו יכולין לחלק דבהפקר דפטור מבכורה היינו אם בעה"ב מפקיר באמת חייב בבכורה ומצד כל מילתא דק"ר ל"ת אעל"מ משא"כ אם הוא בעצם הפקר כמו דמבואר בתוספתא פ"ב דבכורות בהמת המדבר וגר שמת ואין לו יורשים שפיר פטור מבכורה דהפקר פטור ול"ק קושית הטורי אבן על רב מרי בר רחל דלמה לא הפקירו והפקר פטור כמבואר בתוספתא הנ"ל ולהנ"ל ניחא דוקא הפקר בעצם פטור משא"כ אם הוא מפקיר ל"מ ההפקר כנזכר:
ועוד היה נלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל דלמה לא תקנו להפקיר ול"ל לתקן כסף ומשיכה וי"ל כך דתקנו דבר ששנים יעשו כך ולא שהבע"ב בעצמו יעשה כיון דבאמת איסור הוא שמפקיע הקדושה רק מצד תקלה התירו ולא התירו רק ששנים יעשו כך ולא אחד דהיינו הפקר ומצינו בדוגמא שנים שעשאו פטורין בשבת. נחזור לעניננו הא לך היתר הא' ומטעם כיון דמהני תפיסה עכ"פ מיקרי של נכרי:
היתר השני י"ל כך הנה דעת הגהת אשר"י בב"מ פ' הזהב וז"ל נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו למכור לעכו"ם במעות ולהפקיע מקדושת בכור והואיל דאינו יכול למשוך העובר מעות קונה דהיכי דל"ש משיכה מעות קונה ע"ש וכעין שכתבו התוס' בע"ז (דף עא ודף עב) במציאה ומתנה דליכא מעות לכ"ע משיכה קונה ועיין בקצה"ח (סי' עב סק"ב) לענין דמשיכה למשכון ל"מ קונה במעות לחוד מדברי הגהת אשר"י הנ"ל ועיין בהפלאה כתובות (דף נט) בתוס' ד"ה שדה וכו' הרי מתיר הגהת אשר"י במעות לחוד מטעם דל"ש משיכה בעובר. והנה ראיתי מקשין על הג"א הנ"ל דלמה כתב דין שלו על מבכרת דוקא היה לו לדון אפילו על בהמה שאינה מבכרת דיכול למכיר לעכו"ם העובר במעות משום דל"ש משיכה עיין בס' עצי לבונה על יו"ד (סי' שכ) דהקשה כן. ולעד"נ ליישב דקמ"ל דאף בבכור הדין כן וכש"כ בעובר דעלמא והיינו דסד"א דוקא בעובר דעלמא מהני קנין עובר במעות לחוד משום במקום דליכא משיכה לכ"ע מעות קונה משא"כ בעובר בכור דעושה איסור במאי שמוכר שהרי מפקיע מקדושת בכור. והנה בתוס' בע"ז שם כתבו דסברא זאת במקום דליכא כסף משיכה קונה או להיפך במקום דליכא משיכה כסף קונה זהו דוקא היכי דבהתירא אתי לידיה משא"כ אי באיסורא אתי לידיה ל"א כלל האי סברא עש"ה קמ"ל כאן דמ"מ מהני המכירה בכסף לחוד כאן משום דלא הוה כ"כ באיסורא דהא דמפקיע מקדושת בכור הוה רק איסור דרבנן ועוד שנית כדי שלא יבא לידי תקלה מותר להפקיע מקדושת בכור כמו דמבואר ביו"ד (סימן שכ ס"ו) ועיין תוס' בכורות (דף ג) ד"ה דוקא וכו' במוכר האם ליכא איסור משא"כ במוכר העובר. גם י"ל דזה דעושה האיסור הוא הישראל משא"כ העכו"ם אינו עושה איסור ול"ש באיסורא אתי לידיה וממילא לפ"ז י"ל דאף אם לא אמר בפירוש שמוכר העובר שנקנה בכסף לחוד מחמת דל"ש משיכה גביה וכנזכר כמו דמבואר (בסימן כח ס"יט) באה"ע דהשואל חפץ מחבירו לקדש בו אשה מקודשת והטעם מבואר שם בחלקת מחוקק (סק"לג) דודאי נתן לו באופן שיהי' מועיל לקדש עש"ה א"כ, ה"נ מסתמא מקנה להעכו"ם באופן המועיל להפקיע מקדושת בכור להציל מתקלה ומכר העובר דל"ש גביה משיכה ונקנה בכסף לחוד ואף דהעכו"ם אין כוונתו לזה מ"מ שוב מהני מצד דעת אחרת מקנה ול"ש כאן סברת הכ"מ (פ"כט מה' מכירה) ע"ש וגם בזה יש ליישב קושית ע"ל הנ"ל משום דלכך נקט הגהת אשר"י דין שלו בבהמה מבכרת לאשמעינן דאפילו לא הזכיר דמוכר העובר מסתמא כוונתו על העובר משא"כ בחולין צריך לומר מפורש מה מוכר כנ"ל:
שוב ראיתי בדרישה שכתב בזה"ז שרוב המוכרים בכור בכסף לחוד ולא מקנה המקום וכמבואר בש"ע אי נאמר בזה כל המקבל מעות מעכו"ם אדעתא דרבנן הוא מקנה ודעתו על המקום ג"כ כמבואר בש"ע אה"ע (סי' כח) גבי המשאיל חפץ לחבירו לקדש דעתו באופן המועיל וכו' עכ"ל ושמחתי. אך זה שייך אם הבהמה עומדת בחצר שלו משא"כ אם עומדת ברה"ר או בחצר המושכר לו דיש דעות הרבה דל"מ קנין להשוכר וא"י להקנות עיין בחו"מ (סי' רס ס"ד ובסי' שיג ס"ג) וכהיום רובם ככולם דרים בחצר המושכר לו מאחר א"כ ל"ש כלל להקנות המקום להקונה וע"כ רק כמש"כ דכוונתו להקנות העובר דל"ש משיכה גביה בעובר ונקנה בכסף לחוד [ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' י) ובקצה"ח (סי' שיג סק"א) ועיין בהגהת הגרע"א על משניות מסכת מעשר שני (פ"ה משנה ט) מזה באריכות]. אולם לכאורה יש לעיין על הגהת אשר"י הנ"ל שהרי מבואר בש"ע דלהקנות לעובר הוה דשלב"ל. הן אמת דבאה"ע (סי' מ ס"ח) מבואר שיטת הרמב"ם ז"ל דבהוכר עוברה מקודשת דהוה דבר הבא לעולם ע"ש אולם כאן מבואר (בסי' שכ ס"ו) דהוה דשלב"ל [ועמש"כ בספרי פתחי עזרה על אה"ע (סי' מ סק"יא) באריכות מזה] ועיקר מכירה צריך על האם ועיין בחו"מ (סי' רט ס"ד) מזה. אך עכ"פ י"ל דהוה כעין ס"ס ספק דילמא בעכו"ם מעות קונות כדעת ר"ת וסייעתן ואת"ל כדעת שאר פוסקים דמשיכה קונה מ"מ יש ספק דילמא כדעת הרמב"ם וסייעתו דבהוכר עוברה מקודשת דלא היה דשלב"ל וממילא מהני מכירת העובר וסגי בכסף לחוד וכדעת הגה"א הנ"ל כיון דל"ש משיכה גביה:
ובאמת יש ליישב קושית עצי לבונה דלמה קאמר דינו על מבכרת דהוה קנין על העובר ולמה לא קאמר דינו על בהמה דעלמא וי"ל בפשוט כך שהרי לישראל חבירו אם מקנה בכסף לחוד ל"מ בשאר מקומות משום דחששו רבנן שיאמר לו נשרפו חיטך בעלי' משא"כ כאן ל"ש זאת כיון דהמוכר יש לו חלק בהאם א"כ יפסיד חלקו בודאי ישמור היטב ועיין בח"מ (סי' קצח) מזה ויציל כולו ועיין (בסי' רא בסמ"ע סק"ד) ובשו"ת הגרע"א (סי' קלד) ובחידושי לב"מ (ד' עו) ברש"י ד"ה חמרא וכו' וא"צ לטעם כיון דל"ש משיכה בהולד משא"כ בבכור דמוכר לעכו"ם ובעכו"ם הרי ע"פ דין מעות אינו קונה ולמה כאן קנה וע"כ רק מצד כיון דליכא משיכה בעובר מעות קונה לעכו"ם ג"כ ובישראל הרי פשיטא דמעות קונה ולומר היכא דמוכר בהמה של חולין לעכו"ם י"ל דזה ל"ש כ"כ מחמת דמבואר ביו"ד (סי' קנא) דאסור למכור בהמה לעכו"ם מפני חששות עש"ה.
ובדרך פלפול י"ל כך דלכך מהני הקנין לעכו"ם במעות לחוד אף דממ"נ על האם ל"מ כסף לחוד דהרי יכול להיות משיכה ועל הולד נהי דל"ש משיכה ובזה מעות קונה כנ"ל הא מ"מ הוה הולד דשלב"ל דלא קנה. אך י"ל כך דידוע מש"כ בש"ע חו"מ (סי' רג ס"י) דהמקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר הבא לעולם מתוך שחל הקנין ע"ז חל נמי ע"ז ע"ש ממילא הי' צריך להיות מתוך שחל הקנין על האם חל נמי על הולד ורק על האם גופה לא חל הקנין מחמת שלא הי' משיכה ורק ידוע מש"כ בכ"מ (פ"ז מה' אישות) האומר לאשה התקדשי לי לאחר שיחלוץ לך יבמך מקודשת אף דהוה דשלב"ל מ"מ מקודשת כיון דיבמה לשוק קידושין תופסין עכשיו מספק ממילא חלין הקידושין על אח"כ מודאי והוה קידושין עש"ה וממילא גם כאן שפיר י"ל כיון דעכ"פ הוה מכירה גם עכשיו מספק אי כדעת ר"ת וסייעתו דנכרי קונה בכסף לחוד ממילא חל הקנין על העובר עכשיו מספק ותו ממילא חל הקנין על אח"כ מודאי על העובר ועל העובר א"צ משיכה ומהני קנין כסף לחוד ואי מצד דבר שלא בא לעולם שפיר מהני כיון דמהני על עכשיו מספק חל על אחר כך מודאי ודו"ק. אך לכאורה יש לדחות דהאיך שייך לומר דחל עכשיו מספק אגב אמו הא יש שלשה דעות אי קנה מחצה או לא קנה כלום ומדברי הרמ"א (סי' רט) מבואר דלא קנה ע"ש בסמ"ע. אך י"ל כך דהנה בב"ב (דף קמג) קאמר שא"ה דמה"ת תרומה מעליא אף בתורם מן הרעה על היפה ורק לענין דרבנן אז הכל מודים דקנה כולו ע"ש. ולפ"ז י"ל שפיר כיון דמספיקא היא אי מעות קונות או משיכה בעכו"ם וממילא ספד"א מה"ת לקולא לשיטת הרמב"ם וסייעתו ורק מדרבנן לחומרא דילמא כסף לא קנה ממילא תו לענין דרבנן:
שפיר אמרינן דקנה כולה כמו קני את וחמור כנזכר ובסגנון זה י"ל עוד באופן אחר:
ועיין בקצה"ח (סי' קצד סק"ג) דמביא דברי שו"ת נחלת שבעה (סי' ל) דמקבל פרוטה מן עכו"ם ומקנה לו המקום שבהמה עומדת שם בתורת אגב ולא בתורת חצר דאין שליחות לעכו"ם וכתב הקצה"ח דמ"מ יקשה הרי קנין אגב רק דרבנן והבכור איסור דאורייתא ע"ש ועיין ברי"ט אלגאזי בכורות (פ"א ד"ב) מזה ולפי דברינו י"ל שפיר כיון דכבר נתן מעות א"כ ספק הוא דילמא מעות לחוד קנה וספד"א לקולא ורק מדרבנן לחומרא ולענין דרבנן שפיר מהני קנין אגב אף דרבנן כנ"ל:.
היתר השלישי למש"כ בקצה"ח (סי' קצד) דיש קנין אודייתא דמהני גם לענין איסור עש"ה באריכות ממילא י"ל דה"ה לענין בכור מהני קנין אודייתא ורק הכא הרי לא הי' קנין אודייתא י"ל קצת דדעתו הי' להקנות בכל מיני קנינים דמהני כיון דגלי דעתי' דרוצה להקנות לאפקועי מאיסור. אך זהו דוחק ורק דנ"מ לענין שאר מקומות דאיכא עצה כזו:
היתר הרביעי י"ל למש"כ הרמ"א בחו"מ (סי' קצד ס"א וסי' קצח ס"ה) דאם התנה בהדיא שהמעות, יקנה קנה במעות לחוד ע"ש ובקצה"ח שם מביא ראי' לזה מדברי הגמ' ע"ש בודאי י"ל דכאן אם נתן כסף לחוד הוה כאלו התנה שיקנה בכסף לחוד וי"ל עוד דאיכא קו"ח מה במקום שכסף קונה מה"ת ורבנן הפקיעו הקנין כסף מהני תנאי לקנות בכסף מכש"כ במקום שמה"ת ל"מ קנין כסף בודאי מהני תנאי והיינו למש"כ הב"ש באה"ע (סי' סט סק"ו) בשאר כסות אי הוה דאורייתא מהני תנאי משא"כ אי דרבנן ל"מ תנאי דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה עש"ה וא"כ ה"נ אי ישראל בכסף נכרי במשיכה מה"ת לכך מהני תנאי. שיב לאחר ז"ר ראיתי בס' עצי לבונה על יו"ד (סי' שכ) דהעיר מדברי ב"ש הנ"ל ואין לדחות כל הנ"ל דבעכו"ם ל"ש כלל תנאי דקיי"ל מילתא דליתא ע"י שליח ל"מ תנאי ממילא בנכרי דליתא בשליחות ליתא בתנאי ז"א דוקא להטיל בו תנאי דהמקח יהי' ע"ת ל"מ משא"כ להתנות שיהא מהני בכסף לחוד ודאי מהני ואין ענין לזה דמילתא דליתא ע"י שליח ליתא בתנאי ולכך מבואר (בסי' קצד) דמהני תנאי בנכרי שיקנה בכסף לחוד (ועיין בס' בני אהובה על הרמב"ם פ"ו מה"א ה"ד]:
אך לכאורה יש עדיין לפלפל בזה היכי שייך לומר דמסתמא כוונתו הי' שיהי' באופן המועיל וכן למש"כ בהיתר הב' מצד כמש"כ באה"ע (סי' כח ס"יט) גבי השואל חפץ לקדש וכו' הא קיי"ל דברים שבלב לא הוה דברים ואי"ל דהוה דברים שבלב המוכיח לכ"א ז"א כיון דאיכא פוסקים דמעות קונה בעכו"ם ל"ש לומר בזה דהוה מוכיח לכ"א ועיין בקצה"ח (סי' רנ סק"ה) לענין שכ"מ וצ"ע:
היתר החמישי כתבו הפוסקים דהוי כעין סטימתא דקונה כיון דמנהג היא להקנות במעות לחוד ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד באריכות מזה והי' נלע"ד להתיר רק באופן שיגרום לעשות בו מום ע"י עכו"ם זה שיאמר לעכו"ם אחר ובשו"ת חות יאיר (בסי' נג) כתב דעכו"ם לעכו"ם הוה שבות דשבות ועיין בשו"ת הרי"מ ז"ל (בסימן יח) ליו"ד בשם ס' תשואות חן ובשו"ת חת"ס (סי' שו וסי' שיד) ועיין בש"ע אה"ע (סי' ה ס"יד) ברמ"א ז"ל ועיין מג"א (סי' שז) בבאר היטב (סק"ג) מזה. ודע דנזכרתי עוד היתר דמנהג כשישראל יש לו גוט או פאקט מוסר לעכו"ם קודם פסח לענין חמץ שיוכל להאכיל לבהמות חמץ בפסח ואינו קונה בחזרה לאחר הפסח ממילא גם לענין קדושת בכור יפטור מבכורה אם לא קנה בחזרה כנ"ל. דברי ידידו הבעה"ח יום א' וישלח י' כסליו תרס"ד. פתחי' הארענבלאס חונה פה ווארשא:
עוד נפל בדעתי למאי שנוהגין למכור כל (הגוט ומאיאנטיק) לעכו"ם מצד מלאכת שבת על שנה כידוע ממילא מכר גם הבהמות כד"ת אצל הרב דעירו וליכא איסור בכורה כנ"ל: