פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ה) אם יכולין ליתן (שלאפניטראנק) להנימול
בעת המילה שיקל מעליו הצער בעת שהוא גדול:
גרסינן בחולין (דף מז) ר' נתן אומר פעם אחת הלכתי וכו' שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהיה אדום ואמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו וכו' ופרש"י ז"ל דאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל ספ"א מה' מילה כתב וז"ל דלכך פקוח נפש דוחה מילה משום דיכול למול אח"כ וא"א להחזיר נפש אחת מישראל עכ"ל והדבר תמוה מאוד דל"ל טעם זה הא בל"ז פשיטא דפקוח נפש דוחה כל המצות אפילו אם לא יכול לקיים לאחר זמן [שוב לאחר ז"ר מצאתי דהעיר בשו"ת חת"ס חיו"ד סימן רמה] אולם נלע"ד דהרמב"ם ז"ל השמיענו אפילו אם הוא גדול ורוצה למול את עצמו דסד"א דרשאי דהרי יש פלוגתא בזה ביו"ד (פי' רנו) דאם רוצה למסור נפשו כשאר עבירות אשר הדין דיעבור ואל יהרג מ"מ קדוש יאמר לו ע"ש א"כ ס"ד דמותר למסור נפשו ולמול אם רוצה קמ"ל דמ"מ אסור כיון דיכול לקיים מצוה זאת אח"כ:
אך לכאורה זה ליתא שהרי הרמב"ם ז"ל עצמו סובר דאסור למסור נפשו במקום שאין מחויב דהוי כשופך דמים עיין בהרמב"ם (פ"ה מה' יסודי התורה הלכה ד') ובנושאי כליו שם אולם אפשר לומר דהא דהרמב"ם אוסר למסור נפשו במקום שאין צריך היינו דוקא למסור נפשו בודאי למיתה אז אסור לעשות כן משא"כ במילה דרק ספק הוא אם ימות דדילמא לא ימות כלל אם ימול עצמו דדילמא נבלע בו הדם גם הרמב"ם מודה דרשאי להכניס עצמו בספק מיתה אם ירצה לקיים המצוה ולכך קמ"ל דמ"מ אסור גבי מילה לעשות כן אפילו בספק משום דיכול למול אח"כ ועיין בתפארת ישראל על משניות פ"א משנה ג' בברכות ובעירובין (דף כא) בר"ע לענין נטילת ידים דבספק מיתה מותר למסור נפשו קמ"ל כאן דאסור כיון דאפשר לקיים לאחר זמן. וביותר יש להמתיק למאי דאמר בגיטין (דף נז) כי עליך הורגנו כל היום זו מילה בשמיני ופרש"י דזימנין דמיית ועיין מהרש"א בחדושי אגדות דכתב זו מילה והיינו דסכנה היא למול בזמנו כההיא דר"נ שלא נבלע בו עדיין דמו עש"ה ורק דהמצוה מגין עש"ה עכ"פ חזינן דמילה צותה התורה למול אף שבסכנה הוא וא"כ ס"ד דמותר למסור עצמו על מילה בספק קמ"ל דלא כיון דיש לו למול ביום אחר כנ"ל:
עוד שמעתי מקשין על הרמב"ם ז"ל הא אפילו אי הוה מילה מהמצות אשר יהרג וא"י מ"מ הא אין הדין דיהרג וא"י רק אם צריך לעשות העבירה בקום ועשה משא"כ בשב ואל תעשה לא מצינו בשום מקום דיהרג וא"י [ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא ח"ג סי' ד' מזה] ולדברינו ניחא די"ל כיון דהוא רוצה והוא רק ספק מיתה גם בשב וא"ת מותר קמ"ל דמ"מ אסור ולפ"ז היה ניחא ג"כ דברי הרמב"ם דכתב להמתין עד שיגדל ויחזק כחו וכו' ל"ל דוקא עד שיגדל הא גם כשהוא קטן היה צריך להיות זה הדין דאם יחזק כחו למולו. גם הפוסקים הקשו על הרמב"ם מנ"ל זה הדין ולדברינו י"ל דבאמת עדיין ספק היא אם יכולין למולו ופק"נ דוחה לכל המצות רק כשהוא גדול ואומר דרוצה למול ולמסור עצמו על קדוש שמו יתברך בספק מיתה יכולין למולו וקדוש יאמר לו בספק כזה כיון שחזק כחו משא"כ בקטן אפילו אם ימחול ויאמר דרוצה למול את עצמו ולמסור נפשו ג"כ אינו רשאי דספק פק"נ ג"כ דוחה לכל המצות ואי דמוחל ואומר דרוצה למסור נפשו בספק ג"כ ל"מ כיון דקטן הוא וכעין דמצינו פיתוי קטנה אונס היא ולדינא צ"ע בזה אם דוקא בעינן שיהי' גדול ובקטן ל"מ שיחזק כחו או דדין אחד הוא ומכל הפוסקים משמע דאין חילוק ואף בקטן שאין יכול לדבר אם יחזק כחו יכולין למולו:
ולפ"ז בשאלה דידן אם יכולין ליתן לו (שלאפגיטראנק) קודם המילה לכאורה אם נותנין לו הנ"ל הרי דעתו אינה צלולה ואמירה דידיה למול אותו ל"מ ממילא הוה ספק פ"נ והוה כשוטה וקטן ממילא אינו יכול למולו אך אפשר כיון דמקודם משתה השלאף גיטראנק אמר למולו יכולין למולו וקדוש יאמר לו כנזכר:
אולם יש לספק למש"כ הטורי אבן בר"ה (דף כח) דעתים חלים ועתים שוטה ועשה המצוה בעת שטותו צריך לקיים אח"כ עוד הפעם בזמן חיובו כיון דעשה בעת שהיה פטור ממצות ע"ש וממילא כאן נמי דנעשה גדול ומחויב במצות מילה בעצמו ובזה שנותנין לו משקה זאת נעשה שוטה ופטור אז ממצות וצריך אח"כ להטיף דם ברית ובשלמא בכל מילה החיוב על אביו ל כשהוא קטן ואין נ"מ משא"כ כשנעשה גדול הרי הוא בעצמו מחויב למול עצמו וצריך למול בעת חיובו וממילא אם עשה המצוה בעת פטורו מחויב להטיף ממנו דם ברית אח"כ:
אולם לעד"נ דתליא בזה למאי דמבואר באה"ע (סי' קכא) דאם היה בריא בשעת הגט בעת מינוי השליחות ואח"כ נשתטה ונתן לה הגט בעת שטותו הגט פסול ול"מ השליחות ע"ש ממילא ה"נ י"ל כיון דעשה השליח למולו בעת שהי' בריא ואח"כ נשתטה ל"מ השליחות משא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' גירושין) בשלח שליח ליתן לה הגט בעת שהיה חלים ואח"כ נשתטה מהני שליחותו מה"ת דאזלינן בתר מעיקרא ממילא ה"נ מהני שליחותו למול כיון דהיה בריא אז המוהל נעשה שלוחו למולו אף בעת שהוא בשטותו ועיין פר"ח שם דהעלה להלכה כדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בקצה"ח (ס' קפח) מזה באריכות:
ובאמת י"ל דכונת הרמב"ם עד שיגדל ויחזק כחו אין כוונתו שיהי' גדול שחייב במצות רק שיגדל ויחזק כחו וכיוצא בזה כתב הב"ח באה"ע (סי' לו) על הא דאמר בקידושין (דף מא) דאסור לקדש בתו עד שתגדל וכו' דכוונתו עד שתהיה בר דעת ועיין בקרבן נתנאל שם ועיין בב"ש (סי' לו ס"ח), אגב אזכיר מה שראיתי בפ' פנים יפות סוף פ' לך דהקשה האיך מל אברהם אבינו את ישמעאל בן י"ג ולא המתין עד שיהי' י"ג ויום אחד נלע"ד די"ל למש"כ בתשובת הרא"ש דזהו דאמרינן שיעור י"ג הוא בכלל שיעורין והרמב"ם פסק דלא נאמר שיעורין לב"נ ולכך ישמעאל דהיה לו דין ב"נ לא נאמרו שיעורין לב"נ ויש לו דין כגדול [ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שיו מזה]:
והנה מש"כ מקודם דל"מ השליחות למול אם אח"כ נותנין לו שלאפגטראנק ונפטר אז מן המצות אפשר לחלק ולומר כמו דאמרינן בגיטין (דף עא) דלכך לא מדמי לישן דישן לא מחוסר מעשה דאיתער ממילא משא"כ נשתטה מחוסר מעשה ע"ש וא"כ ה"נ לכאורה לא הוה מחוסר מעשה דאיתער ממילא אך למש"כ בחדושי הרי"מ לאה"ע (סי' קכא סק"ג) לענין שיכור דאינו דומה לישן דבשלמא ישן בידו להקיצו עכשיו לכך מהני השליחות עכשיו. משא"כ שיכור אין בידו עכשיו שלא להיות שיכור ע"ש וה"נ כששתה שלאפגיטראנק אין בידו להקיץ משנתו רק צריך להמתין עד שיכלה הכח מזה ועיין במל"מ (פ"ד מה"א) דזמן ממילא קאתי וצ"ע:
ודע דיש לספק דגדול אי רשאי למול בעצמו דהרי הוא ערל וקיי"ל המל ימול ואף דפסקינן דערל ישראל מותר למול לאחרים היינו כגון שהי' אונס כגון דמתו אחיו מחמת מילה דלא רשאי למול עצמו כמו דאמר בע"ז (דף כז) ועיין פרש"י שם משא"כ בנתחזק כחו ומחויב למול עצמו ממילא הוה ערל והיכי מהני למול בעצמו משא"כ אונס כמאן דמהילי דמיא:
וכיוצא בזה ראיתי מתרצין על הא דמקשין למה לא מל א"א עצמו קודם שנצטוה מצד כיון דערל הוא והמל ימול משא"כ לאחר שנצטוה למול עצמו כתיב וכרות עמו הברית דהקב"ה סייעו ויש לחלק:
ולכאורה יקשה האיך שייך כלל מילה בגדול ממ"נ הוא עצמו אינו יכול למול כיון דערל הוא ואחר אינו יכול למולו דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי וזה האחר דמל הוא מצד שליחות כמש"כ הפוסקים ואפשר לומר למש"כ הנו"ב מ"ת חאה"ע (סימן ע') דהפירוש לא מצי משווי היינו דהשליח לא מצי עביד השתא עש"ה ניחא ועיין נזיר (דף יב) מזה:
ואפשר לומר ג"כ דזהו הוה זכות גדול ומצד זכי' הוא ועיין תוס' כתובות (דף יא) ד"ה מטבילין וכו' וגדולה מילה שנכרת עליה י"ג כריתות ועיין בסנהדרין (דף סח) בתוס' שם ועיין בשיטה מקובצת כתובות (דף יא) דאמרינן מילה וישראל בכ"א ומהני מצד שליחות אף דאין שליחות לנכרי וא"כ ה"נ בכ"א ויכול למול בעצמו ואם נאמר כן דיכול למול בעצמו אף דערל הוא מ"מ בכ"א ויכול לעשות שליח שיעשה ישראל כמש"כ בשיטה מקובצת הנ"ל. ודע דיש להסתפק להצד דא"י למול בעצמו מחמת שהוא ערל אם עכ"פ יכול לומר הברכה בעצמו ואפשר דמ"מ הרי מוטל עליו הטירחא דמילה לראות שיהי' מוהל ויהי' נימול וע"ז שייך הברכה וכיוצא בזה כתב הריטב"א בקידושין (דף כט) דאשה אף שאינה מצווה על מילת בנה וא"י למול מ"מ הטירחא מוטל עלי' עש"ה:
ראיתי דע"כ ל"ש בזה לומר כל מילתא דאיהו למ"ע מחמת ערל שליח נמי לא מצי משווי דאל"כ האיך עושין מציצה דהוא חלק מן המצוה וזהו א"י לעשות בעצמו בשום אופן והוה כמו דאמר בב"ק (דף קי) דחולה א"י לעשות שליח דהוה למ"ע ועיין תוס' ישנים בעירובין (דף יג) דאם ידו קטוע א"י לעשות שליח בגט ע"ש ולכאורה היה ראי' מזה דהמציצה א"צ להיות בפה דוקא ממילא יכול לעשותו בעצמו ע"י כלי ועיין בשו"ת בנין ציון (סי' כה) מזה ועיין בס' מנחח חינוך (מצוה תריג) לענין אם נשים מחויבים בכתיבת ס"ת הא כיון דאשה פסולה לכתוב ס"ת ע"כ דפטורה דכל מילתא דאיהו למ"ע שליח נמי לא משווי עש"ה באריכות. בעה"ח פתחי':