פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ד בענין מציצה בפה.
הנה האר"י כתב שלש מצות הן חיתוך פריעה מציצה וכן הרמ"ק כתב דמציצה הוא תיקון חטא אדם הראשון שחטא בפה בעץ הדעת ע"ש ועיין בשו"ת בנין ציון (סי' כד) באריכות מענין מציצה ועיין בספר אור החיים על תורה פ' תזריע פסוק ג' מבואר דמציצה הוא מצוה ועיין במשניות שבת פ"יט בתפארת ישראל דמאריך על החוטאים דאומרים דא"צ מציצה עש"ה דאומרים דהמציצה מקלקל:
והנה לכאורה יש להעיר במאי דאמרינן בשבת (דף קלג) אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא פשיטא מדקא מחלל שבתא עליה סכנה היא וכו' ולכאורה קשה מאי ראי' דסכנה היא מדמחלל שבת עליה דילמא הוא מצד מצוה כמו מצות מילה והוא חלק מן המצוה כמו חיתוך ופריעה ואין ראי' דסכנה היא רק דלכך מחללין שבת מצד מצות מציצה ולכאורה היה ראי' מכאן דלאו מצוה היא וזהו לא ניתן להאמר כלל כנזכר ולכאורה י"ל דאין הפירוש דלא מייץ כלל דפשיטא דלא דהרי במשנה כתוב ומוצצין גם מאי שייך לומר מעברינן ליה היה לו לומר דאמרינן ליה דצריך לעשות מציצה ומאי עדיף מציצה משאר הדברים והל"ל האי אומנא דלא פרע ליה מעברינן ליה וצ"ל דזהו פשיטא דאם עשה שלא כדין מעברינן ליה ולא צריך לאשמעינן זאת רק במציצה אשמעינן דבאמת הוא עושה המציצה לקיים המצוה של מציצה והיא מציצה כל דהו משא"כ שלא להיות סכנתא צריך למצוץ שפיר שיצא כל הדם מכל הקצוות וזהו הוה חילול שבת מצד מפרק וכדומה אבל מצות מציצה לא הוה חילול שבת מחמת דמוצץ רק דם שעל פניו וע"ז אמר דאומן דלא מייץ שפיר רק לקיים המצוה לחוד מעברינן ליה ומדוקדק הלשון דאמר מדקא מחלל שבתא וכו' היינו מדנוהגין למצוץ יפה ויש בזה חילול שבת ודאי מצד סכנה היא ומהמשנה אין ראי' דתני ומוצצין' דאולי כוונת המשנה מציצה רק למצוה ואין בזה חילול שבת אך באמת זהו דוחק גדול לומר כן חדא דהול"ל האי אומנא דלא מייץ שפיר אלא משמע דלא מייץ כלל א"כ אין ראי' דסכנתא היא דילמא מצד המצוה מחלל שבת ואין ראי' דסכנתא היא כנזכר וגם דוחק גדול לומר דהמצוה מקיים רק במציצה שעל פניו דליכא חילול שבת בזה מנ"ל לומר כן:
והיה נלע"ד לומר כך דהנה לקמן (דף קלו) פריך בגמרא ממהל היכי מהלינן בשבת דילמא נפל הוא ועיין פרש"י דמחלל שבת דעושה חבורה שלא במקום מצוה ומשני ממ"נ אי חי הוא שפיר מהיל ואי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא ומחתך בבשר המת פטור. אולם לכאורה קשה האיך עושין המציצה בשבת דהיא תולדה דדש וגם בבשר המת אסור דלא גרע מתבואה וכדומה ודילמא נפל הוא ומחלל שבתא בחנם אך צ"ל דמ"מ כיון דהדין דספק פקוח נפש דוחה שבת וא"כ שוב שייך שפיר לעשות המציצה מספק דילמא חי הוא ויכול לחלל שבת ע"ז דאי לא ימצוץ סכנה היא כנזכר ולא קשה מהמציצה כלל ולפ"ז ממילא מוכח דאם לא מייץ סכנתא היא דאל"כ היכי דחי שבת ולכך מעברינן ליה אבל לעולם דמצוה היא רק מצד מצוה לא הוה דחי שבת דילמא נפל דל"ש ממ"נ משום דהוה דש וגם במת חייב ובספק אסור לחלל שבת מצד מצוה משא"כ מצד סכנתא מותר:
אולם יקשה לפ"ז לכאורה לדעת הרז"ה והרשב"א ומביאו בש"ך יו"ד (סי' רסו סק"י) דאם נתפזרו הסימנין קודם המילה מה שיצטרך אחר המילה אין מלין בשבת אף דאח"כ הוא פקוח נפש ודוחה שבת מ"מ אסור עכשיו לעשות דבר שיצטרך אח"כ לחלל שבת והש"ך כתב דכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם וב"י עש"ה וא"כ קשה גם כאן למה מותר למולו בשבת הא יצטרך לחלל שבת אח"כ במציצה דל"ש ממ"נ הנ"ל:
והיה אפשר לומר דזהו דס"ל לרז"ה והפוסקים שלא ימול כדי שלא יצטרך לחלל שבת אח"כ במכשירין דוקא התם שיהי' חילול שבת בודאי משא"כ כאן אולי ודאי בן קיימא הוא ומותר לחלל שבת ולמול ומילה דוחה שבת מצד המצוה דהמציצה הוא חלק מן המצוה ולכך מותר דכך גזרה התורה וביום השמיני ימול בשר ערלתו אפילו בשבת משא"כ להחם מים אחר המילה דאין עושה המצוה בשעת החילול לכך לא דחי ולפ"ז אדרבא מזה ראי' גדולה דגם מציצה חלק מן המצוה ולכך דחי המילה בשבת:
אך לפ"ז יש להעיר לכאורה הא דאמרינן דלא ישחוט העוף ביו"ט אלא א"כ יש לו דקר נעוץ ואם שחט הדין שיכסה עש"ה ולפי הנ"ל היה צריך להיות שמותר לשחוט אפילו לכתחילה ויחל יו"ט אח"כ כיון דעושה המצוה של כיסוי אח"כ וכמו במציצה דעושה המצוה בשעת מציצה והרשב"א דאוסר הביא ראי' מכיסוי לדברי הרז"ה הנ"ל ולדברינו הרי מודה הרז"ה באם עושה המצוה אח"כ מותר לחלל אך אפשר לומר דזהו דוקא במציצה דאי אפשר בענין אחר ומצותו בכך משא"כ התם בשחיטה דל"ש מצותו בכך שיכול שלא לשחוט כלל ועיין בר"ן מש"כ על דעת הרז"ה והרשב"א הנ"ל:
ועוד היה נלע"ד דזהו דהרז"ה והרשב"א סוברים דאסור למול אם יצטרך אח"כ לחלל שבת היינו דוקא ספק מילה באופן דלא כלו חדשיו משא"כ בכלו חדשיו מותר למול אף דידחה את השבת לא איכפת לן דבדין יהי' דוחה דפקוח נפש דוחה שבת משא"כ בלא ידוע שכלו חדשיו אף דפקוח נפש דוחה שבת אף מספק מ"מ אסור לכתחילה למול כיון דספק מצוה היא עכשיו אסור לעשות המצוה מספק אם יצטרך אח"כ לחלל שבת אף דמותר לחלל שבת מ"מ הוא רק מצד ספק פקוח נפש ודו"ק היטב ויש לדחות. נחזור לעניננו דלפי דברינו הא דאמרינן דמותר למצוץ וצריך מצד סכנה היינו דוקא היכא דלא ידעינן אם כלו חדשיו אבל אם הוא ודאי או לדידן דאזלינן בתר רובא ממילא דוחה שבת מצד המצוה ומצד מצותו בכך אף שאין בו סכנה וממילא נדחה מה שאמרו הרופאים דהטבע נשתנה וליכא סכנה ממילא א"צ לעשות המציצה ובגמרא קאמר רק מצד סכנה [ועיין בתפארת ישראל שהאריך בזה פר"א דמילה] ולדברינו ליתא לכ"ז דלאו מצד סכנה לחוד רק מצד מצות מציצה כמו החיתוך והפריעה ובגמרא דאמר מצד סכנה הוא דוקא לרשב"ג דחייש למיעוטא או אפילו לדידן ובספק כלו כנזכר דלא יכול לומר מצד מצוה וכנ"ל:
והנה היה אסיפה גדולה בפה ווארשא בבית הועד בקהל עיני העדה והיו הרופאים מומחים שם ואומרים דאדרבה המציצה כעת הוא סכנה למצוץ כי נשתנה הטבע וכדומה והיו צועקים למה אין שומע להם ולמה ביוכ"פ דהוא ג"כ איסור כרת באכילה ושתי' וסומכים על הרופאים לאכול ולשתות ביוכ"פ ולמה:
זה שאני. ואני הייתי אז על האסיפה ואמרתי להם אמת הוא שסומכים על הרופאים ביוכ"פ ובמילה והיינו אם הרופא אומר שזה החולה צריך לאכול ביוכ"פ כי סכנה לו לצום ביוכ"פ אז סומכין עליו וכן גבי מילה אם הרופא יאמר דהילד הזה סכנה לו המילה אפילו החיתוך וכדומה בודאי שומעין להרופא משא"כ אם הרופא יאמר על הכלל דלא יתענו ישראלים ביוכ"פ דנשתנה הטבע ויכול להיות סכנה בעתים הללו בודאי לא צריכין לשמוע אליו לבטל כל המצוה אשר הקב"ה יתברך ויתעלה ציוה משום דהתורה היא נצחית על לעולם ועד והקב"ה ראה הכל והיה לו לומר דיבא עת אשר לא יתענו כלל ודוקא על איש פרטי נאמן הרופא לומר שלא יעשו המצוה בזה האיש משא"כ לבטל כל המצוה וכן במילה אם הרופא יאמר שלא ימול איש זה או שלא ימצוץ איש זה דיהי' לו סכנה בודאי סומכין עליו משא"כ לבטל כל המצוה ולומר דהיום נשתנה הטבע הרי גם הקב"ה ראה זאת וידע והיה לו לומר דיהי' זמן אשר לא יהי' המצוה הזאת ונשתתקו כולם ובטלו הכל]:
ובדברינו הנזכר יש ליישב דברי רב אלפס לקמן (דף קלו) דמביא הך דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת ותמהו עליו שהרי בגמרא קאמר זאת רק לר"א וס"ל מכשירי מילה דוחה שבת קמ"ל בספק אין מכשירין דוחה שבת משא"כ לדידן דאנן ס"ל דאין מכשירין דוחה שבת בשום מקום ממילא פשיטא דמלין מספק מצד ממ"נ עיין בר"ן שם [ועמש"כ ליישב במקומו שם] ולהנ"ל י"ל כך דלכך לא דחי מצד ממ"נ כיון דאיכא מציצה דחייב מצד דש דל"ש ממ"נ כנזכר ובשלמא לרשב"ג דס"ל בכ"מ דחיישינן למיעוטא בסתם ולדות ואפ"ה מהלינן בשבת מכח ממ"נ ול"א סברת רז"ה ז"ל רק כיון דאח"כ פקוח נפש דוחה שבת אפילו בספק מותר פריך שפיר למה קתני ספק ב"ז ספק ב"ח אין דוחה למהל ממ"נ והוצרך לתרץ דאיירי במכשירין ואליבא דר"א משא"כ לדידן דמהלינן בכ"מ מצד דאזלינן ב"ר ומותר לעשות המציצה משא"כ בספק יש לחוש דילמא מת ועושה המציצה מלאכת דישה שלא במקום מצוה רק מצד סכנה מחלל שבת ושייך סברת הרז"ה ז"ל ולכך אסור למול בספק:
ובזה יש ליישב קושית רש"י ז"ל לקמן (דף קלה ע"א) ד"ה בן ח' ואי קשיא א"כ לאו חילול דמחתך בבשר המת לקמן מוקי במכשירי מילה ע"ש ולהנ"ל י"ל דאפילו במילה עצמה ומצד המציצה אסור דל"ש ממ"נ הנ"ל. ומיושב בזה ג"כ דברי תוס' שם ד"ה ולא ספק וכו' דנראה לר"י דאסמכתא בעלמא היא דהיכי תיסק אדעתי' לחלל וכו' ולהנ"ל י"ל דסד"א דדחי שבת מצד ממ"נ קמ"ל דלא דחי ומצד המציצה כנזכר דל"ש ממ"נ:
ודע דלכאורה קשה לי על הא דאמר דמוהלין ממ"נ הא הרשב"א וכל הראשונים הקשו למה מלין בשבת ולא גזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ותירצו דוקא שופר דספק יו"ט היא משא"כ מילה דודאי היום יום שמיני לכך לא גזרינן [ועיין מג"א סי' תקפח סק"ד]. ולפ"ז גבי מילה דספק בן ז' ספק בן ח' האיך שייך למול בספק מצד ממ"נ עכ"פ כיון דספק מצוה היא שייך הגזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר שלא במקום מצוה כלל וכמו גבי שופר דספק הוא שמא לאו יו"ט [שוב לאחר ז"ר ראיתי בס' מחנה לוי בחידושיו לסוכה (דף מב) דהעיר מזה]. עוד יש להקשות למש"כ בחדושי לסוכה דעיקר הטעם דגזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר אף דאמר ר"י יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא הלולב לרה"ר פטור דטעה בדבר מצוה וכן לר"א מכשירי מצוה באמת דוחה שבת ממילא האיך שייך הגזירה דש"י הא באמת יהי' פטור ואמרתי דהטעם דחיישינן שמא יוציא הלולב בעוד לילה דלאו זמן מצוה ול"ש אז טעה בד"מ ועשה מצוה ולפ"ז אמרתי דבמילה ל"ש הגזירה כיון דהירושלמי פסק פ"יט דשבת הלכה ה' דליל שמיני כשמיני והוה זמנו בלילה ג"כ ולכך ל"ש הגזירה עש"ה ולפ"ז הכא בספק ב"ז ספק ב"ח שוב שיייך לגזור ש"י ול"ש טעה בד"מ ועשה מצוה ז"א דילמא נפל הוא:
ובאמת י"ל דבמילה ל"ש כלל טעה בד"מ למש"כ התוס' בסוכה (ד' מב) ד"ה מהו דתימא דטעה בד"מ שייך דוקא בלולב דמוטל עליו לעשות המצות לולב בעצמו משא"כ מצוה דיכול לעשות ע"י אחרים עש"ה ולפ"ז במילה למש"כ הטור בשם הרא"ה (בסימן רסו) דהאב אסור למול בעצמו בשבת רק אחר א"כ על אחר ל"ש טעה בד"מ כיון דאין מוטל עליו וכן י"ל ג"כ דל"ש הגזירה דשמא יעבירנו וכו' דהיא מחמת טירדא והכא ל"ש טירדא דיהי' טרוד במילה כיון דלא מוטל עליו דיכול למול אחר ל"ש הגזירה דש"י דכל הגזירה הוא מחמת טרדות. ואפשר לומר אפילו לדעת החולקין דמילה צריך להיות ומותר באביו אפילו בשבת מ"מ עכ"פ לאו חובה על אביו בעצמו דעיקר המצוה של התינוק היא וכמי שנוהגין עכשיו דמוהל הוא אחד מוהל המיוחד וא"כ עכ"פ ל"ש טירדא דמצוה דאטו המצוה של המוהל הוא ודו"ק ולא משכחת טירדא דמצוה רק בגדול שלא נימול ביום השמיני והוא בן י"ג ומחויב למול בעצמו ע"ז באמת לא קשה דהא לא דחי שבת דהוה מילה שלא בזמנו ודו"ק:
נחזור לעניננו עוד יש להביא ראי' דמציצה היא חלק מן המצוה דאל"כ היכי קתני במתניתין מוצצין בשבת הא יכול לעשות המציצה ע"י עכו"ם ואף דמצינו דפקוח נפש עושין דוקא ע"י גדולי ישראל זהו שייך בנזדמן לו חולה ובהול הוא משא"כ כאן במילה כ"ז דלא חתך הערלה הוא בריא א"כ יכול להכין לו עכו"ם לעשות המציצה ועיין בר"ן ועיין באו"ח (סי' שכח ס"יב) מזה:
אך לפ"ז יקשה ג"כ על הרז"ה והרמב"ן למה נדחה המילה בנתפזרו הסימנין הא יכול להכין עכו"ם להחם חמין וכדומה וזהו בודאי יכול לעשות ע"י עכו"ם לכתחילה ואינו דומה למציצה:
דהוא מצוה וצריך לעשות ע"י ישראל משא"כ הסימנין שנתפזרו וצ"ל דלא פלוג או דאיירי דליכא עכו"ם. ובזה י"ל ג"כ ראי' דמציצה צריך להיות בפה ולא בכלי דאל"כ יקשה גם במציצה נהי דהוא חלק מן המצוה וצריך לעשותו ע"י ישראל מ"מ הא יכול לעשות ע"י שנים ושנים שעשאו פטורין אך אם נאמר דצריך לעשותו בפה דוקא א"כ אינו יכול לעשות ע"י שנים ועיין בס' עטרת חכמים (סי' ד) ובהפלאה כתב דכל החילול השבת של מילה הוא רק בהמציצה ועיין שם שמאריך דגם בחיתוך ופריעה יכול לעשות ע"י שנים אך להפלאה ליכא חילול שבת רק בהמציצה עיין ריש כתובות א"כ יכול לעשותו ע"י שנים רק מצד דבפה דוקא כנ"ל:
עוד י"ל דעת ר' אלפס ז"ל אשר מביא דברי הברייתא דספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין ובגמרא אמר דזהו לר"א דמכשירי מילה דוחה משא"כ לדידן דמכשירי מילה אינו דוחה ואיירי לענין מילה עצמה פשיטא דמוהלין ממ"נ וי"ל כך בהקדם מש"כ הרבה פוסקים לר"א דס"ל מכשירי מילה ושאר מצות דוחה שבת ליתא להך גזירה דשמא יעבירנו וכו' דלא איכפת לן אם יעבירנו עש"ה:
ומכבר אמרתי בחדושי לסוכה דעיקר הגזירה דגזרינן בכ"מ ש"י היינו דאנן חיישינן דיטעה ויסבור כר"א דמכשירין דוחה ולכך יעביר ד"א ברה"ר וכיוצא בזה כתב הפ"י בביצה ע"ש אבל אנן באמת פסקינן דמכשירי מצוה אינו דוחה והנה הקשו למה לא גזרינן במילה ש"י ד"א ברה"ר ותירצו דמילה ודאי יום שמיני הוא ולכך לא גזרינן משא"כ ספק יו"ט כנזכר אך כ"ז אי לר"א מכשירי דוחה יטעה כר"א משא"כ אי גם לר"א לא היה דוחה מכשירין לא גזרינן כלל דל"ש דיטעה כר"א כיון דגם לר"א לא דחי מכשירין וזהו דמשני בגמרא לא נצרכה אלא לר"א וכו' והיינו כך הפירוש כיון דס"ל לר"א דמכשירין דוחה ממילא חיישינן דיסבור כר"א ויעביר ד"א ברה"ר כמו כל גזירות דלולב ושופר ול"ש תירוץ הנ"ל דהתם במילה ודאי ז"א דגם במילה ספק ב"ז וספק ב"ח ושפיר גזרינן ש"י גם לדידן דלא פסקינן כר"א משא"כ לרשב"ג בסתם ולדות דאזלינן ב"ר מה"ת ורק מדרבנן חייש למיעוטא לא גזרינן שמא יעבירנו וכו' כיון דמה"ת ודאי הוא [ועיין בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רמז) ועמש"כ בחדושי לר"ה (דף כט) באריכות מזה ועיין בישועות יעקב (סי' שלא) ובהפלאה כתובות (דף ה) ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' ז). בעה"ח פתחי':