פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ג) בענין טבילת כלים
ועוד ארבע שאלות בדיני ק"ש תפלה ותפילין..
חמש השאלות כתבתי לידידי הרב הגאון המהולל המובהק וכו' כקש"ת מו"ה חיים אליעזר וואקס זצ"ל אבדק"ק קאליש בהיותו בווארשא והשיב לי ע"ז ואעתיק הכל מה שכתבתי לו ומה שהשיב לו אות באות מחמת חביבות.
א) נסתפקתי בהא דמבואר בש"ע או"ח (סי' סא) בק"ש בין הפרקים יכול להפסיק ובאמצע אסור להפסיק אפי' לעניית אמן. לדידן דקורין ק"ש בבוקר שלא יעבור זמן ק"ש ואח"כ מתפללין בטלית ותפילין ק"ש ותפלה אפשר דרשאי להפסיק כיון דכבר יצא ידי חובת ק"ש בבוקר לא איכפת לן אם יפסיק בק"ש של אח"כ:
ב) וכן להני דמחמירין על עצמם ומניחין תפילין דר"ח ג"ר וקורין ק"ש בהם אולי רשאי להפסיק בק"ש זאת לעניית אמן וכדומה כיון שכבר יצא ידי חובת ק"ש בתפילין דרש"י וממילא אי לא יענה אמן וכדומה יעשה עבירה:
ג) וכן יש להסתפק באנשים דמתפללין וקורין ק"ש לאחר זמן תפילה וק"ש דהדין דקורא בברכות ג"כ כאדם שקורא בתורה כמו דמבואר בגמרא ובפוסקים למה לא יכול להפסיק לעניית אמן וכדומה באמצע ק"ש כיון דהוה רק כקורא בתורה רשאי להפסיק ודוחק לומר כיון דקיבלו כחובה יש לו דין ק"ש בזמנה כמו דמצינו בתפלת ערבית דרשות וקבלו עליהם כחובה אסור להפסיק באמצע התפלה ז"א דהתם קיבלו כ"ע עליהם כתובה משא"כ הכא:
ד) עוד יש להעיר להסתפק למה הדין במתפלל ביו"ט ראשון במנחה ושכח והתפלל תפלה זאת ש"ע של חול דהדין דמתפלל בלילה שתי תפלות בערבית של יו"ט הא ממ"נ עושה שלא כדין דאם היה יו"ט ראשון יו"ט א"כ יו"ט שני חול ולא תיקן כלום בזה שיתפלל עכשיו שני תפלות של יו"ט ואם תאמר דעכשיו יו"ט ויו"ט ראשון הי' חול א"כ כדין עשה דהתפלל של חול ובשלמא בל"ז ל"ק האיך מתפלל ביו"ט שני ש"ע של יו"ט ז"א דכך תקנו חכמים משא"כ לתשלומין יקשה ממ"נ דהוה תרתי דסתרי:
ה) עוד יש להעיר שאלה קטנה וגדולה היא אלי האיך מקילין לטבול כלים גם של מתכות אשר צריכין טבילה מה"ת בבארות אשר עומדים בחצר הרי הבארות לא נעשו בהכשר כמקוה ויש לחוש למים שאובין וכמו כל המקואות דצריכין להכשיר אותם מחשש מים שאובים וגם הרי במעיין ג"כ מחמירין שלא יהי' מ"ם סאה ע"י אדם בשאובין וג' לוגין פוסלין כמבואר ברמ"א ביו"ד (סימן רא סעיף מ) ולא ראיתי מחמירין בזה כלל. שוב לאחר ז"ר ראיתי בלקוטי מהרי"ל ה' טבילה וז"ל וכן היה אוסר להטביל כלים בבאר דכמה פעמים מנקין אותם ושואבים מימיו דלא ישארו בהם מ"ם סאה דהוא שיעור מקוה וחוזרין השאובין ונשפכו תוכן והוה כולה שאוב עכ"ל ושמחתי ולא ידעתי למה מקילין בזה עד כאן לשוני שם:
וזה אשר השיב לי. יום ב' כ"א טבת תרמ"ז שלום רכבור ידידי הרב הגאון החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה החסיר מו"ה פתחי' במוהר"י ז"ל שליט"א מוצ"ר דווארשא.
יקרת מכתבו קבלתי ושמחתי בשלומו ובשלום תורתו החביבים עלי עד מאוד. ובדבר אשר נסתפק הן מי שקורא ק"ש אחר הזמן שמגיע לו שכר רק כקורא בתורה והן מי שאומר ק"ש בתפילין דר"ת שכבר יצא ידי חובת ק"ש אם דינה כק"ש ממש שאין להפסיק באמצע הפרק לענות אמן כבר נסתפקתי בזה גם אנכי וגערתי באברך אחד אשר אח"כ נעשה רבי שרמז בק"ש בתפילין של ר"ת עכ"ז נראה בק"ש של ר"ת מותר להפסיק לעניית אמן אמנם בקורא ק"ש לאחר זמן שהוא כקורא בתורה והדין דצריך לקרות בברכות אסור להפסיק:
ועל דבר השאלה אשר כתב כ"ת כי גדולה היא עליו איך מקילין לטבול גם כלי מתכות אשר טבילתן מה"ת בבאר שעומד בחצר הרי לא נעשה בהכשר ובמקוה הדין דצריך להכשיר מחשש דנפלו בתוכה ג' לוגין מים שאובים וכאשר תמה בזה ראה בלקוטי מוהרי"ל וז"ל וכן היה אוסר להטביל כלים בבאר דכמה פעמים מנקין אותו ושואבין מימיו דלא ישארו בו מ"ס סאה דהוא שיעור מקוה וחוזרין השאובין ונשפכו לתוכן דהוא כולה שאובין עכ"ל אלה דברי מעכ"ת:
ואני תמה מאוד על דברי מוהרי"ל דאין שום חשש זה דהנה מקוה כשרה ממ"ם סאה אף אם נשפכו לתוכן כל מימות שבעולם לא פסלוה כיון דהמקוה כבר כשרה וא"כ גם במעיין דמטהר בכ"ש דהוה מקוה כשרה אף כל מימות שבעולם אין פוסלין אותה. אך הטעם דאנו מחמירין במעיין ג"כ להזהר משאובין משום דאנן חוששין לדעה הסוברת דרק בכלים מטהר המעיין בכ"ש אבל באדם אף במעיין בעינן מ"ם סאה וא"כ עדיין לא הוה מקוה כשרה ופוסל שאובים אבל בכלים לד"ה מעיין מטהר בכ"ש כמבואר בפירוש בתורת כהנים אך מעיין ובור מקוה מים מה מעיין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש ת"ל אך מעיין מעיין מטהר בכ"ש ומקוה בארבעים סאה מבואר בפירוש דמעיין מטהר בכ"ש. אך בזה איכא פלוגתא הרמב"ם והראב"ד עם הר"י והרא"ש דעת הרמב"ם והראב"ד דאף אדם מטהר במעיין בכ"ש אם כל גופו מתכסה בהם ודעת ר"י והרא"ש דבאדם אף במעיין בעינן מ"ס כדאיתא בטור וב"י (סימן רא):
ומעתה זה דאף במעיין פוסלין שאובים הוא כדעת האומרים דאף במעיין בעינן מ"ס לאדם ועדיין אינה מקוה כשרה לאדם ומשו"ה פוסלין שאובים משא"כ גבי כלים דלכ"ע מטהר בכ"ש אין שום שאובים פוסלין לד"ה כן הבנתי מעצמי ופקחתי עיני וראיתי שכן מבואר בפוסקים ראשונים במוהרי"ק (בסי' נו) דהשיב שם לר' שלמה חזן וז"ל הנה שאלת אם יכולין לטבול בבארות העשוין בידי אדם ומתלחלח מתחתיו אלא שאינו יוצא לחוץ כמעיין נראה מתוך דבריו שאתה רוצה לחלק בין בארות למעיין ואפילו המים שאינן מכונסים ולא מי גשמים אלא נובעים מתחת הקרקע וכן כתבת אח"כ בהדיא דסתמא בארות ומעיינות תרי מינים הם:
ולא כן נלע"ד דאידי ואידי מים חיים נינהו ואע"ג דאמר בתו"כ וז"ל מילא בכתף ועשה מקוה בתחילה יביא טהור ת"ל מעי מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים האי בידי שמים לא קאי אחפירת קרקע אלא אהוויית המים שנתקוו שם בידי אדם לאפוקי מילא בכתף וכו' אבל בורות שהמים נובעים ואין בהוויית המים שום תפיסת יד אדם אלא שחפר בקרקע כדי לגלות המים פשיטא דדין מעיין גמור הוא וכו' וראי' ברורה דדין מעיין גמור יש להם לאותן בארות ממה ששנינו פ"ח דמס' פרה באר שנפל לתוכו חרסית או אדמה ימתין לה עד שתציל והרי לך בהדיא שמי הבור כשרים למי חטאת אע"ג דבעי מים חיים:
ומה שסוברים קצת פוסקים דאף במקוה נובע פוסלים ג' לוגין מים שאובין פשיטא דלא משום שמחלקין בין מקוה נובע ובין מעיין נובע ונזחל ע"ג דפשיטא דאף מקוה שנעשה ע"י חפירה בקרקע אם מימיו נובעים מתחת הקרקע דין מעיין גמור יש לו וכדהוכחתי מתוך המשנה דפ"ח דפרה ולא יוכל שום פוסק לחלוק על המשנה אלא היינו טעמיה דס"ל דאף במעיין גמור פוסל אם נפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין כנ"ל:
ואין להקשות לפי דברי אלה א"כ יקשה להם משנתנו דמס' מקוואות (פ"א משנה ז') למעלה מהם מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו מים שאובים שוה למקוה לטהר באשבורין ולמעיין לטהר בכ"ש אלמא דאין המעיין נפסל ברביית שאובים ותרצה להוכיח מכאן בין מקוה דעושין חפירה ובין מעיין הנובע וזוחל ע"ג קרקע כדי להעמיד ההיא דמעיין כולי דוקא בנזחל על גבו ולא חלו בה ידים כלל לאפוקי הני שיעשה חפירה ע"י אדם כנ"ל א"כ יקשה משנתנו דמס' פרה הנ"ל דכל הני דס"ל דשאיבה פוסלת במעיין היכי שנחסר מארבעים סאה סבירא להו כדברי ר' יצחק בעל התוס' שסובר דלטבילת אדם בעי מ"ס אפילו במעיין ומה ששנינו דמעיין מטהר בכ"ש זהו דוקא לענין טבילת כלים מתוקמא לפי שיטה זו מדקתני מטהר בכ"ש וכיון דלענין כלים איירי דין הוא שלא יפסל המעיין שמימיו מועטים אפילו ברביית עלי' מים שאובים דלענין כלים כיון שראוי לטבול בו בכ"ש א"כ דין מקוה שלימה יש לו ובמקוה שלם פשיטא שאינו נפסל אפילו נתנו בו כל מים שאובין שבעולם כמו שהוכיחו הפוסקים ממתניתין דמקואות אבל לענין טבילת אדם אף למעיין אין להם שם מקוה היכי שאין במעיין מ"ס שהוא נפסל בשאובה הנ"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב אפילו לאדם מעיין מטהר בכ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בה' מקואות וכיון שסוברים דאפילו לאדם מעיין מטהר בכ"פ א"כ אין נפסל ברביית מים שאובין והאריך אח"כ עוד המהרי"ק וכתב דאף לדעת האומרים דלאדם בעי מ"ס במעיין אפ"ה סוברים דאין נפסל בשאובים אף דלא הי' מ"ס והביא ראי' מרשב"א ז"ל דס"ל דמעיין בעי מ"ס אע"פ כן פסק דאין שאובין פוסלין בו אבל להיפוך למ"ד דמעיין מטהר בכ"ש לאדם אין שום הו"א ששאובין יפסלו וה"ה לענין כלים דודאי מטהר בכ"ש אין שום הו"א ששאובין יפסלו יעוש"ה ונתתי שמחה בלבי שכוונתי בעצמי לדעת מוהרי"ק ומה שהאריך בכל פלפולו על משניות וכן ראיתי בב"י (סי' רא) שהביא דברי מוהרי"ק בד"ה והמרדכי בפ"ב דשבועות ולא הביא שום חולק עליה:
ולכן נפלאו ממנו דברי המהרי"ל מה שהחמיר בכלים ולבי אומר לי דדעת מוהרי"ל כדעת שדחה מוהרי"ק לומר שבלתי אפשר לומר כן והוא סובר לחלק בין מקוה שחפר ונובעים מים מתחת הקרקע ובין מעיין שזוחל למעלה ולא שסובר כדעת ר' שלמה חזן שהביא מוהרי"ק דהיה כמסתפק לפסול לגמרי מקוואות כאלו שע"י חפירה נתהוה מים מתחת דא"כ היו פסולים כל המקואות שלנו דהוא סובר דהוי כיש בו תפיסת ידי אדם ובזה אין שום ספק שבעולם לדידן אך דהוא סובר דאין למקוה זו דין מעיין רק כמו מי מקוה דבעי מ"ס אף לכלים שזה החילוק בין מעיין למקוה וסובר דשאובין פוסלין בו ג"כ ומהרי"ל מיירי ממקואות שלנו אך כבר דחה מוהרי"ק סברא זו ממשנה דפרה וכתב שאין שום פוסק בעולם שיוכל לחלוק על המשנה והנה חפשתי במוהרי"ל שלי ולא מצאתי דברים כאלה ואולי במוהרי"ל שלי חסרים אלו הדברים שמהרי"ל שלי הוא מדפוסים חדשים שנודע מה שעשו שהדפיסו ספרים והשמיטו חלק שלישי או רביעי למען יעלה פחות דמי הדפסה ומטעים העולם לומר שהוא ספר שלם כמו שעשו מדפיסי לבוב בספר בעלי נפש להראב"ד ועתיד ליתן את הדין על שמטעים העולם לומר שהוא ספר שלם ולוקחים מעות בגזל וימחול כבודו להרשים . באיזה מקום נמצא כן במוהרי"ל:
והנה אף אם היה מקום לספק גם לענין כלים לחוש לסברא הנ"ל לחלק בין מקוה למעיין וכמדומה שכן נמצא באחרונים אבל עכ"פ אין לתמוה מה שנהגו להחמיר לענין טבילת אדם ומקילין לענין טבילת כלים ובלא"ה לענין טבילת נדות חמיר טפי כפי שקבלתי מרבותי אשר היו דומין למלאך ד' צבאות כי במקוה ראוי להחמיר כל חומרות שבעולם שלא תהי' יצירת אדם נגד איזה דעה ונאמר ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת ובלא"ה איסור כרת חמיר טפי אף דטבילת כלי מתכות ג"כ הוה דאורייתא וכמו שכתבו הפוסקים דאף דעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ באיסור כרת מודה דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא:
ואנכי תמהתי בזה בחדושי על מה שכתבה התורה ריבוי לתוס' יוכ"פ דלא נאסר יותר מה שנאסר בגוף יוכ"פ והתוס' הזה לא אסרה יותר דכל התחלת היום איכא בהשמ"ש דהוה ספק יום וספק לילה ואיתא ביומא וכל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עצימו של יום ענוש כרת על תוס' יוכ"פ אין איסור כרת וא"כ מדאורייתא יוצא בתוס' בבין השמשות דאסור מה"ת מטעם ספק כיון דיוכ"פ איסור כרת והוי להחמיר ואמרינן דבהש"מ הוי לילה ולענין התוס' דאין בו איסור כרת נימא להקל דהוא עדיין יום ויוצא בו ידי התוס' מה שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא נאסר יותר ע"י מה שאסרה התורה התוס' ממה שהיה מקודם איסור התוס' ובחדושי תירצתי בזה דברי הר"ן בטוטו"ד אך אין ענין לכאן ועל דברי פלפולו הנחמד אם כי מעט עת יש לי ואני משיב על פלפולים שלו למען אהבת כבודו אראה לו כי חביבים דבריו עלי מאוד ושמתי עיני עליהם:
מה שתירץ כבודו קושית הש"ך ביו"ד (סי' כו סק"א) והט"ז (סק"ב) בשם מהרש"ל דשחט הושט ואח"כ ניקב במקום שחיטה כשר אף למ"ד דפוסל בניקב הריאה לאחר שחיטת הקנה ול"א כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ותירץ למאי דאמרינן בזבחים (דף לב) אי אמרינן מתוך שהותרה למת הותרה נמי למצורע ורבא סובר דוקא בדחוי' אמרינן הואיל ולא בהותרה ואביי סובר להיפך דוקא בהותרה אמרינן הואיל ולא בדחוי' עש"ה ולפ"ז י"ל למאי דהקשו רש"י וראשונים בחולין (דף יט) האיך כשר כל שחיטה נימא דבתחילת שחיטה נעשה נקב בושט והוה נבילה והאיך חוזר להכשירו ורק צ"ל דכך גזרה התורה דחוזרת להכשרה ע"ש ולפ"ז י"ל דאם אירע נקיבת הושט בשעת שחיטה צריך להיות כשר מצד מתוך שהותרה בשעת שחיטה נקיבת הושט אף דנבילה היא כעת קודם שחיטה כן נמי שאר נקיבת הושט כשר אף דהוה נבילה ולפ"ז י"ל דרבא לשיטתו דסובר בהותרה ל"א הואיל ולכך ס"ל יש טריפה לחצי חיות משא"כ אידך מ"ד ס"ל כאביי בהותרה אמרינן הואיל ולכך ס"ל דאין טריפה לחצי חיות מצד מתוך כנזכר והנה בתוס' יבמות (דף ח) כתבו דכי אמרינן הואיל ואישתרי דוקא משם אחד אבל משני שמות ל"א הואיל ושם טומאה אחד הוא ע"ש:
ולפ"ז מיושב קושית הט"ז וש"ך בנשחט הושט ואח"כ ניקב כשר מצד הואיל והותרה הותרה דהוה משם אחר דבנקיבת הושט הוה נבילה משא"כ בניקבו בני מעיים בשעת שחיטה דלא הוה רק טריפה והוה שני שמות ולא אמרינן הואיל ומשום הכי טריפה:
ובזה תירץ הקושיא שהבאתי בספרי נפש חיה (חיו"ד סי' ג') למה בספק טריפות מותר משום חזקת היתר ניחוש דילמא נטרף בין סימן לסימן דאין מטהר מידי נבילה כפי דבעי בגמרא ותירץ דאם הוה נבילה אינו אוסר כלל דאמרינן הואיל והותרה הותרה עכ"ד ודפח"ח. והנה לפי מה שבארנו במקום אחר דנקיבת הושט הוה נבילה ול"א דהשחיטה מטהר מידי נבילה תלוי אם יש לשחיטה מתחילה וע"ס לא תוכל סוף השחיטה לטהר מידי נבילה כיון דחסר ההתחלה אך למ"ד דאין לשחיטה אלא בסוף שפיר הסוף מטהר מידי נבילה וכן מצאתי באשכול ובחדושי ביארתי דהיכא דנשחט סימן אחד לבד בודאי ל"א דסימן השני לחוד מתיר וא"כ ל"ש לומר דמתיר הטריפות והנבילה כיון דישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך אפשר לומר דמה שנשחט כבר ממילא מותר אך מה שלא נשחט עדיין וזה שוב השחיטה מתיר ויהיה ניחא מה דאיתא בגמרא מתקיף לה ר"ז מאחר שנולדו בו סימני טריפות התרת מה לי בריאה ומה לי בבני מעיים ופרש"י דס"ל כיון שנשחט המקצת תו לא מטרפה שאין טריפה לחצי חיות ואינו מובן הלשון מה דאמר כיון שנולד בו סימני טריפות התרת כיון דהטעם הוא דאין טריפה לחצי חיות מה שייך הקושיא כיון שנולד בה סמני טריפות התרת. אך לפי דברי כ"ת ניחא בטוב טעם היינו כיון שהשחיטה מתרת השאר מתרת גם הנקב ולאשר הנני טרוד לא אוכל לבאר היטב דברי אלה אך יצאתי להעתיק מחדושי מש"כ בזה לחלק דברי ידידו אוהבו הדוש"ת בכל לב מכבדו ומוקירו חיים אלעזר וואקס אבד"ק. עד כאן דבריו הנחמדים:
אך לע"ד תמוהים דבריו במה שכתב דלטבילת כלים כ"ע מודים דמעיין בכ"ש מטהר ותמה על מהרי"ל ז"ל משום דכן מבואר בתו"כ אך מעיין ובור וכו' דמעיין מטהר בכ"ש ולא מקוה והאריך בזה ממוהרי"ק ז"ל תמה אנכי בזה שהרי כתבו התוס' בע"ז (דף עה) ד"ה מים דזה דאמרינן דרביעית סגי להטביל בו מחטין וצנורות היינו דוקא לענין קבלת טומאה משא"כ לענין טבילת כלים אשר יצאו מעכו"ם לקדושת ישראל בעי מ"ס וכ"כ בפסקי התוס' שם להדיא דאף במעיין לטבול בו כלים הללו צריך מ"ס עש"ה וכ"כ התיו"ט פ"ו דמקואות משנה י' ד"ה רביעית וכו' ועיין בברטנורה סוף ע"ז ובתיו"ט שם דטבילת כלים הללו דיוצאין מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל לכ"ע בעי מ"ס כטבילת אשה נדה עש"ה [ ועמש"כ בחדושי נדה (דף ב') מזה]:
ומה שהקשה כת"ה בהשכל [שוב לאחר ז"ר ראיתי שנדפס קושיא זאת בספרו נפש חיה בסוגיא דאין אחע"א (בסימן טו) באריכות עש"ה] דל"ל קרא על תוס' יוכ"פ הא עי"ז לא נאסר יותר מקודם דאסור בבהש"מ בכולן מצד ספד"א לחומרא באיסור כרת ויוצא בבהש"מ על תוס' יוכ"פ דסד"א לקולא בשאר איסור ואמרינן דבהש"מ יום הוא כנזכר לעד"נ די"ל דנ"מ לענין מוצאי יוכ"פ דאז בבהש"מ אסיר מה"ת דהוה איקבע איסורא ולכ"ע ספד"א לחומרא ואינו יוצא בזה רק צריך להיות תוספות ממש ועיין בכריתות (דף יז ע"ב) תוס' ד"ה מדסיפא וכו'. ובאופן אחר אמרתי ליישב למאי דנסתפקתי מכבר בחידושי לפסחים (דף נד) אי נעשה בן י"ג מוצאי יוכ"פ אי מחויב בתוס' יוכ"פ בליל מוצאי יוכ"פ ומסברא נראה דחייב ולפ"ז שפיר נ"מ בזה דציותה התורה על תוס' יוכ"פ דאי מצד בבהש"מ ממ"נ מותר בהכל דאי יום מותר דעדיין לאו בר מצוה ואי לילה ממילא פשיטא דמותר ולכך כתבה התורה תוס' יוכ"פ דאי לילה אסור מצד תוס' ודו"ק ועמש"כ בחדושי לפסחים מזה שוב לאחר זמן הראה לי אשר הספק הזה נכתב במנחת חינוך (מצוה שיג אות ט') ונשאר בצ"ע ע"ש:
אגב אזכיר מה שנראה לע"ד ליישב דברי המחבר ביו"ד (סימן רא ס"כ וסכ"א וסכ"ב) ובש"ך סק"נו וסק"נו אשר פלפל בזה בס' נפש חיה מהגאון הנ"ל בחיו"ד (סי' סז) והקשה על הש"ך דכתב דמהדין סגי אם נחסר מג' לוגין וכו' הא זהו לר' יהושע ואנן פסקינן כרבנן עש"ה באריכות. ולעד"נ דבר חדש ליישב הסברא וחילוק בין ס"כ וס"כב היינו דבאמת היה צריך להיות הדין דאם נחסר רק ג' לוגין או אפילו פחות דנימא כמו דאמרינן (בסי' קי ס"ז) דבר שאינו בטל מחמת חשיבות ונפל אחד מהן לים הותרו כולן שאני אומר דאיסור נפל עש"ה וא"כ ה"ה הכא נימא דאם נחסר מהלוגין דאיסורא נפל אך י"ל דמ"מ מחמירין מחמת דגם שם לא הותר רק שנים שנים ולכך צריך להיות שיהי' נחסר כמלואו ועוד מצד חומרא משא"כ בסעיף כ' דכולו שאוב דמה"ת פסול לא אמרינן שאני אומר דבדאורייתא ל"א שאני אומר ולכך צריך שיחשב דוקא כפי חשבון ומיושב ג"כ במש"כ הש"ך בסק"נז שמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכי שדלו והוציאו ממנו ואינו מובן ולדברינו שפיר יש לחלק למאי דקיי"ל דיש חילוק בין נפלה ממילא אמרינן שאני אומר וכו' משא"כ בהפילה ע"ש ממילא ה"ה הכא שפיר יש חילוק בין ממילא ובין דלו והוציאו ויש לפלפל בזה הרבה והמעיין יבחר ועמש"כ בחדושי לב"ב (דף סו) מענין כולו שאוב וכו' עש"ה. בעה"ח פתחי':