פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
ב בענין בשר אדם אי מותר מה"ת
או אסור מה"ת.
גרסינן בכתובות (דף ס) ת"ר יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא וכו' ובתוס' גריס בשר ועיין בתורת כהנים פ' צו ופ' שמיני ובבכורות (דף כב):
הנה הרמב"ם ז"ל (פ"ג בה' מאכלות אסורות הלכה ג') כתב דבשר אדם אסור מה"ת בעשה כיון דאדם נקרא חיה ויהי האדם לנפש חיה וכו' והתיר הכתוב רק שבעה מיני חיות המפורשים ולא אדם ממילא הוא בעשה ע"ש אבל התוס' והרמב"ן על התורה פ' שמיני והראב"ד והרא"ש פ' אע"פ סוברים דבשר אדם רק דרבנן ועיין בשו"ת הרשב"א (סי' שסד שסה) דל"ש איסור אבמה"ח באדם והריטב"א פ' אע"פ (דף ס) כתב דנוהג אבמה"ח באדם רק דבשר אדם מותר ומ"מ אסור משום איסור שאינו זבוח עש"ה:
והנה בש"ע ובטור ובב"י לא הוזכר כלל דין זה ורק הרמ"א ביו"ד (סי' עט ס"א) מביא שיטת הרמב"ם דבשר אדם אסור מה"ת ופלא בעיני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה. והנה הרה"מ כתב דלכך סובר הרמב"ם ז"ל דבשר אדם אסור בעשה ואף דממעט בכריתות מקרא מ"מ ממעט רק דאינו בל"ת אבל איסור עשה איכא ושוב כתב הרב המגיד והוצרך הכתוב למעוטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה וכו' ותמה עליו בלח"מ דבלא"ה הוצרך הכתוב למעטו דס"ד דחייב ואסור מה"ת מצד הקו"ח עש"ה. ולעד"נ דכך כוונת הרה"מ דהרי קשה לדעת הרמב"ם ז"ל דבשר אדם הוא בעשה א"כ ל"ל כלל המיעוט זה בל"ת ואין בשר אדם בל"ת הא אפילו בלא המיעוט ידענו הכל דהרי מלקות ליכא מצד הקו"ח ז"א דאין עומה"ד ואיסור עשה באמת איכא ובשלמא לדידן ניחא דהוצרך הכתוב למעטו דלא תימא דיהיה איסור עכ"פ מצד הקו"ח אף דאין עומה"ד קמ"ל הקרא למעט דאף איסור ליכא משא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא איסור עשה א"כ לא הוצרך הכתוב למעטו כלל דממ"נ על מה ממעט על מלקות אין עומה"ד ואי על איסור באמת אסור ולכן כתב הרה"מ והוצרך הכתוב למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה והיינו דהרה"מ אזיל בשיטתו (בהלכה א') דאף דאין עומה"ד מ"מ היכא דאיכא איסור עשה בלא הקו"ח עומה"ד [ועיין בשאגת ארי' ה' חמץ ומצה וכל האחרונים מזה]. ולפ"ז שפיר הוצרך הכתוב למעטו דאל"כ הו"א דלקי מכח הקו"ח כיון דאיכא עשה ויהי האדם לנפש חיה ובאופן זה עומה"ד:
ואפשר לומר הא דהלח"מ מיאן בזה משום דעדיין יקשה ל"ל קרא למעט הא ממילא ידענו דליכא מלקות דהנה הרמב"ן הקשה האיך שייך לומר דבשר אדם יהי' אסור הא קיי"ל דהיוצא מן הטמא טמא א"כ למה התיר הכתוב דם וחלב של אדם וע"כ דגם הבשר מותר מאדם. אך להרמב"ם ז"ל י"ל דכאן חידוש הוא דזה אסרה תורה וזה התירה התורה ואפילו למש"כ הרה"מ דוקא באיסור לאו אמרינן דהיוצא מן הטמא טמא אבל באיסור עשה ל"א כן מ"מ בעצם חידוש הוא דבשר יהי' אסור והחלב והדם היוצא ממנו יהי' מותר. והנה ידוע מש"כ הריטב"א במכות על הטעם דהרגו אין נהרגין אף דאיכא קו"ח מ"מ אין עומה"ד הרי מ"מ היכא דאיכא עשה עומה"ד א"כ למה אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה הא מ"מ איכא לאו דלא תענה וצריך להיות דעומה"ד באופן זה וכן מה יענו לר"ש דס"ל בסנהדרין דבכ"מ עומה"ד למה סובר כאשר זמם ולא כאשר עשה הא איכא קו"ח ועומה"ד וכתב דהיכא דהוא חידוש לכ"ע אין עומה"ד והכא חידוש הוא דמאי חזית להאמין לאחרונים ולא לראשונים עש"ה (וכבר הארכתי מזה הרבה בחדושי בסוגיא דצלי קדר בפסחים ובחדושי לחו"מ (סי' לח) באריכות]:
ולפ"ז שפיר הקשה הלח"מ דלמה הוצרך קרא למעטו הא ממילא ידענו דליכא מלקות דאין עומה"ד ואף דאיכא עשה מ"מ כיון דחידוש הוא דבשר אסור וחלב ודם היוצא ממנו מותר ממילא לא עדיף מר"ש דס"ל עומה"ד ומ"מ בחידוש אין עומה"ד ועל הרה"מ ל"ק די"ל דלא ס"ל סברת הריטב"א ז"ל:
ועיין במל"מ דהקשה על הרמב"ם ז"ל דבשר אדם אסור א"כ למה אצטריך למעט בר"פ דם שחיטה דם מהלכי שתים מצד שאינו מטמא טומאה קלה תיפוק ליה מצד דאינו באיסור והיתר ע"ש ולעד"נ למש"כ התוס' שם דבעוף טמא כיון דיש במינו איסור והיתר נקרא איסור והיתר ודמו אסור ע"ש ולפ"ז לדעת הרמב"ם כפי מש"כ הרה"מ דאדם נקרא חיה מקרא דויהי האדם לנפש חיה ממילא נקרא במינו איסור והיתר מכל חיות טהורות כנ"ל:
הכלל העולה מזה דהרמב"ם סובר דבשר אדם אסור מה"ת וכן חלב והוא מגמרא כריתות ושם נאמר דממעט רק מלאו ובכתובות קאי על חלב ודם דממעט אפילו מעשה מותר מה"ת לגמרי וכמש"כ.. הרמב"ם (פ"ב מה' מ"א ה"ג ודחלב ובשר אדם אסור מה"ת ובפ"א מה' מ"א הלכה ב' כתב דחלב:
אדם מותר מה"ת וכן בפ"ו מה' מ"א כתב דדם אדם מותר מה"ת ע"ש ומעתה פלא בעיני העורים על הא דהאריך הר"ן ז"ל בכתובות (דף ס) והקשה על התוס' ולהנ"ל הרי יש חילוק בין חלב לחלב וממילא הא דתני בתוס' למעט זה טמא ואין חלב מהלכי שתים:
טמא קאי על חלב דלגמרי מותר והא דאמר יצא חלב שאין ל"ת באכילתו משמע' דאיסור איכא קאי על חלב והכלל דחלב עם בשר שווין הם וכמו דמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב. מה' מ"א הלכה ב') וז"ל לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם ובהלכה ג' כתב בשר וחלב וע"כ דהיינו חלב דחלב הרי כתיב דמותר מן האדם ועיין במגיד משנה וצ"ע לע"ד:
והנה כ"ז לענין בשר מן האדם החי אבל לענין בשר המת כ"ע מודים שאסור מה"ת דיליף מעגלה ערופה עיין סנהדרין (דף מז) וחידוש על הפמ"ג יו"ד (סי' עט סק"ג) דמביא תשובת הרשב"א על עור האדם דמבואר שם דמותר מה"ת ואפשר מדרבנן אסור דלמה לא מביא דברי תוס' בנדה (דף נה עא) ד"ה שמא וכו' דלכך מותר העור כיון דיליף רק מקדשים ועור קדשים מותרין וה"ה עור האדם ע"ש ובזבחים (דף עא) בתוס' ד"ה ובטריפה דמדרבנן אסור בהנאה ומה"ת מותר ובודאי לא נעלמו דברי תוס' הללו מהגאון בעל פמ"ג זצ"ל וצ"ע:
והנה האחרונים האריכו מאד לתמוה על הטור ויו"ד (סימן שמט) דכתבו דמת עכו"ם ג"כ אסור בהנאה וכמבואר בשו"ת הרשב"א (סימן שסה) הרי כתבו בתוס' ב"ק (דף ו) ד"ה שהשור דמת עבד ועכו"ם מותר בהנאה ומוכת כן מכח קושית התוס' הנ"ל [ועיין בצמח צדק (סי' יג) ובהשמטות ועיין בשו"ת שבות יעקב (סי' פט) ועיין בברכת הזבח זבחים (דף עא) מזה ועיין במל"מ (פ"יד מה' אבל) מזה ובס' ברכי יוסף (סי' שמט) ובס' המקנה על קידושין (דף נו) מזה]:
ולעד"נ ליישב דגם התוס' מודה דמת עכו"ם אסור בהנאה וכך כוונת התוס' ובהקדם לפרש דברי תוס' שם ב"ק (דף ט) ד"ה מה דהקשו שור ולא אדם דכתב בבור ל"ל תיפוק ליה מעליו וי"ל דאצטריך שור ולא עבד שנפל או כותי הנמכר לישראל עכ"ל וצריך להבין מאיזה טעם צריך לימוד לעכו"ם ועבד הרי נמי אדם הוא ולעד"נ דכך הוא הפירוש דברי התוס' מעליו ממעט ולא אדם ולא בור והקרא דמעליו כתיב אצל כופר של בן חורין ושפיר שייך לומר דממעט רק מכופר לב"ח משא"כ מעבד דחייב בשלשים שקלים והתם לא כתב עליו למעט והו"א דמחייב שלשים שקלים בעבד שנפל לבור ולכך הוצרך לכתוב אצל בור שור ולא אדם דהיינו למעט עבד. ומעתה לפ"ז מיושב דכך כוונת התוס' והיינו בהקדם מה דאיתא בגיטין (דף מג) דאמר ר' אדא ב"א כשעשאו טריפה ג"כ חייב בשלשים של עבד וכופר ועוד קאמר דאמר ר"ל דאין כופר רק לאחר מיתה ופרש"י בשלמא קנס העבד דלא כתיב רק אם עבד יגח ולא כתיב מיתה שפיר חייב אף כשעשאו טריפה משא"כ בכופר של ב"ח כתיב והמית איש או אשה עש"ה:
ומעתה לפ"ז אתיא דשלשים של עבד אף כשעשאו טריפה ממילא למש"כ התוס' הנ"ל דעיקר קרא דשור ולא אדם דכתב היינו למעט רק עבד ולא כותי הקנוי לישראל ממילא י"ל דממעט כשעשאו טריפה לעבד דאז חייב בשיר שנגחו משא"כ בבור פטור באם הבור עשאו טריפה וממילא שוב לא קשיא דוהמת יהי' כנ"ל ז"א דעשאו טריפה ודאי דמותר בהנאה כיון דחי עדיין ואינה דומה לעגלה ערופה וזהו שכתבו בתוס' ולמאי דמוקי דשור ולא עבד שנפל לבור דההוא שרי בהנאה והיינו דבעבד משכחת בטריפה דמותר לד"ה כנזכר. ועיין בתוס' זבחים (דף עא) דנראה מדבריהם דמצד עור מותר מה"ת וחשוב מת שלו ע"ש ועמש"כ בקצה"ח (סי' תו סק"א) מזה והנלע"ד כתבתי ועיין בשו"ת אבני מלואים (סי' ח) וברש"י ב"ק (דף מב) ומהר"ם שיף שם דלא כשיטה מקובצת דעבד אם עשאו טריפה חייב לשלם שלשים שקלים עש"ה:
ובעיקר קושית התוס' דל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו דאסור מת בהנאה וכמו דממעט שור פסולי המוקדשין היה נלע"ד למש"כ הרשב"א והריטב"א בסוכה (פ"ג דאתרוג של ערלה הוה לכם דאה"נ יש לו בעלים א"כ גם בפסולי המוקדשין מיקרי לכם אף דאה"נ הוא אולם י"ל כמו שפירש מדלא מהני הפדיון לכלבים עדיין שלו הוא ומיקרי של הקדש ולא מיקרי לו משא"כ במת אף דאה"נ הוא מ"מ מיקרי והמת יהי' לו דאה"נ יש לו בעלים ומ"מ אין קושיא על התוס' דהם לא סברי כסברת הרשב"א הנ"ל שוב ראיתי בירושלמי ב"ק פ"א ה"א (דף ג) דממעט באמת מן המת יהי' לו דאדם אסור בהנאה לאחר מיתה ע"ש ועיין במראה הפנים שם ד"ה יצא אדם וכו' שהאריך הרבה בזה וגם לענין מת עכו"ם מפלפל שם מירושלמי שבת פ' המצניע וכן לענין עור המת ישראל ובמל"מ שם עש"ה:
ולכאורה יש להעיר על הירושלמי שם תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הנאה לאחר מיתה וכו' הא ממ"נ למאי דקיי"ל אדם איתקש לקרקעות א"כ א"צ למעט מצד אה"נ תיפוק ליה מצד קרקע ועיין בחו"מ (סי' צה) בש"ך (סק"יח) דכל אדם אפילו ב"ח איתקש לקרקע ולהפוסקים דדוקא עבד איתקש לקרקע ולא ב"ח ניחא דהירושלמי קאי על ב"ח רק מ"מ יש לדקדק על דברי תוס' דכתבו דמשור ולא אדם ממעט עבד ולהנ"ל יקשה דהרי על עבד לא צריך קרא כיון דלכ"ע איתקש לקרקע ועכ"פ יהי' לכאורה ראי' מירושלמי דב"ח לא איתקש לקרקע ועיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל (סימן נא) באריכות מזה ודו"ק: