פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש יט
דרשה ח' לשבת תשובה
גרסינן בחולין (דף יא) רב אחא ב"י אמר לילף דאזלינן בתר רובא משעיר המשתלח וכו' וליחוש דילמא טריפה הוא וע"כ דאזלינן ב"ר וכ"ת מאי נ"מ הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' עבודת יוכ"פ ה"יח) כתב וז"ל היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי וכו' ותמה בלח"מ ובמל"מ הא בגמרא קאמר דטריפה פסול מצד דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ולמה שינה מטעם הנאמר בגמרא:
עוד נחוץ להקדים קושית התוס' ביומא (דף סו) דאמר איש עתי אפילו בשבת למאי נ"מ שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט ויוכ"פ וכו' ותמה בתוס' דלמה בכריתות מדחה הא דרפרם ואמר שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך וכאן לא מדחי כלום:
ונלע"ד ליישב כך דהנה בתוס' ד"ה אתיא מפ"א הקשו כיון דקיי"ל פ"א בת שתי שנים א"כ יש חזקה דאינו טריפה דטריפה אינו חי י"ב חודש עש"ה אולם לעד"נ ליישב קושית התוס' כן דהנה המהרש"ל כתב דהא דטריפה אינו חי י"ב חודש היינו על הרוב הוא כן אבל המיעוט יש שחיין יותר מי"ב חודש עיי"ש ולפ"ז ניחא קושית התוס' דממ"נ מוכח דאזלינן ב"ר דאי לא ניזיל בתר רוב גם חזקה ליכא דדילמא מן המיעוט הוא דחיין יותר מי"ב חודש וליכא חזקה כלל ורק אליבא דאמת דאזלינן ב"ר איכא ג"כ חזקה במאי דחי י"ב חודש ודו"ק:
והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' מעשה הקרבנות ה"יד) פסק דשעיר המשתלח צריך להיות בן שתי שנים ע"ש ולפ"ז ממילא ג"כ הוה חזקה דאינו טריפה וקשה ג"כ קושית התוס' מנ"ל דהוא מצד רוב דילמא מצד חזקה כיון דחי יותר מי"ב חודש וצ"ל ג"כ כמו תירוץ הנ"ל דטריפה דאינו חי הוא ע"פ הרוב כן אבל המיעוט יכול לחיות יותר ולכך ממ"נ מוכח דאזלינן ב"ר דאל"כ גם חזקה ליכא דילמא טריפה הוא ויכולה לחיות יותר ומעתה לפ"ז ל"ק על הגמרא דלמה לא מביא מקרא דיעמד חי דאסור להיות טריפה ז"א דאי מקרא זה א"כ לא מוכת כלל דאזלינן ב"ר דיש לחוש דילמא טריפה ז"א די"ל מצד חזקה דחי י"ב חודש מסתמא אינה טריפה מאי אמרת דאי לא אזיל ב"ר י"ל דהוא מן המיעוט דחי אף דטריפה הוא ז"א דאי הוא מן המיעוט דחיין יותר מי"ב חודש באמת כשרה על שעיר המשתלח דכל המיעוט מקרא דיעמד חי וזאת אינו חי כנזכר משא"כ אם מן המיעוט דחי באמת כשר דלמה לא כיון דחי ואינו מוכח דאזלינן ב"ר ולכך מביא מקרא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ואם טריפה הוא פסול לקרבן ממילא פסול גם לשעיר המשתלח דטריפה פסול לקרבן וע"כ דאזלינן ב"ר דאינו טריפה כלל. משא"כ הרמב"ם ז"ל אליבא דאמת דס"ל דאזלינן ב"ר מוכח שפיר מקרא זה דיעמד חי דצריך להיות שלא יהיה טריפה דטריפה אינו חי. אך לכאורה עדיין צריך להבין למה מביא הרמב"ם ז"ל טעם הנאמר בגמרא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ואפשר לומר דנ"מ בהטריף לאחר הגרלה דאי מצד דאין הגורל קובע כשר משא"כ אי מצד קרא דיעמד חי פסול ועיין במל"מ שם:
אך לפ"ז אי נאמר דרמב"ם סובר דהטריף לאחר הגרלה ג"כ פסיל מקרא דיעמד חי. אך א"כ יקשה כך כיון דאמר בגמרא עתי אפילו בשבת ונ"מ שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו ע"ש והנה כתבו הפוסקים עיין בתבואות שור שאם בהמה חולה ל"ש לאוקמי' אחזקה כיון דאירע החזקה בזה שהוא חולה ע"ש. ולפ"ז קשה דהי' לו להוכיח דאזיל ב"ר משעיר המשתלח ניחוש דילמא טריפה הוא ופסול מקרא דיעמד חי. וא"ל דאזלינן בתר חזקה מסתמא אינו טריפה ז"א דליכא חזקה כלל כנזכר כיון דחולה היא. אולם י"ל דלא יכול להוכיח מקרא דעתי אפילו בשבת והרי הנ"מ דאם היה חולה ז"א שהרי יכול לומר דנ"מ לענין תחומין ומותר להוליכו חוץ לתחום אף דתחומין דאורייתא והא דאמר דנ"מ כשהיה חולה להרכיב על כתיפו הוא אליבא דאמת דידעינן דאזלינן ב"ר וממילא גם כשהוא חולה לא חיישינן למידי אבל להוכיח מכאן דאזלינן ב"ר לא מוכח דאולי מורה הקרא לרבות דמותר להוליכו חוץ לתחום ותחומין דאורייתא כנזכר:
אולם קשה על רב ששת בעצמו למה קאמר נ"מ שאם היה חולה וכו' ולא קאמר נ"מ לענין תחומין וכן הקשה באמת בשאגת ארי' (סי' ע) והיא קושיא עצומה. ובשלמא מה שהקשה שם עוד דלמה לא קאמר דנ"מ לענין נטילת נשמה דבשבת היה אב מלאכה וחייב מיתה וקמ"ל דפטור ע"ש יש ליישב דהנה אמרינן בפסחים (דף עג) שוחט בשבת ונמצא טריפה מאי תיקן ומשני תיקן להוציא מידי נבילה ושוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מאי תיקן ומשני תיקן להוציא מידי אבמה"ח ופרש"י לב"נ דלישראל בל"ז אסור ע"ש. ולפ"ז הכא דתנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה ממנו אברים אברים וא"כ לב"נ ג"כ אסור מצד אבמה"ח אף לאחר נטילת נשמה ולא תיקן כלום. ושוב לאחר ז"ר ראיתי בספר מנחת חינוך (מצוה קפה) דמסופק אפשר דמטהר מידי נבילה כיון דאמרינן דחייתו לצוק זהו שחיטתו ואפשר דמותר אפילו באכילה ושם בהשמטות כתב דאפשר דאסור באכילה ול"א דחייתו לצוק זהו שחיטתו ורק לענין אותו ואת בנו וכתב דבהנאה מותר דל אמרה תורה שלח לתקלה אבל לב"נ פשיטא דאסור מצד אבמה"ח ולא תיקן מידי ועמש"כ בחדושי בפסחים שם לענין ב"נ בקרשים דממון גבוה עש"ה ועמש"כ בחולין (דף ח) דלכך כל שוחט דעלמא הוה מתקן משום דניהי דבתחילת השחיטה הוה מקלקל מ"מ לאחר שהתחיל לשחוט וקלקל ממילא לאחר שיגמור השחיטה מתקן ולפ"ז הכא כשדחאו לצוק ל"ש זה ממילא הוה מקלקל דבחי' עומדת להרבה דברים ולכך ל"ק קושיא זאת דנטילת נשמה אבל קושיא הנ"ל קשה לימא דנ"מ מצד תחומין אך צ"ל דרב ששת ס"ל תחומין דרבנן:
ובזה י"ל קושית התוס' למה ביומא לא מדחה כלום ובכריתות מדחה שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך ועמש"כ לקמן (דף קא) ליישב זאת ולפי הנ"ל י"ל כך דבכריתות דקאי הברייתא דעתי אפילו בשבת לכך מדחה דאין ראי' מהברייתא משא"כ הכא דקאי על רב ששת דאמר למאי הילכתא שאם היה חולה מרכיבו על כתיפו שפיר הוכיח רפרם דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ והיינו דתליא בזה דהנה איתא בעירובין (דף יז) תני ר"ח לוקה על עירובי תחומין מה"ת ופריך לה ומשני מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב ממילא קאי בתחומין דמה"ת הוא. והנה אמרינן בשבת דזהו דוקא למ"ד תחומין דאורייתא משא"כ למ"ד תחומין דרבנן ואמרינן דאל יוציא כתיב דקרא בהוצאה איירי ולא בתחומין. והנה הטעם דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט ויוכ"פ מצד כיון דאל יוציא כתיב במרה קידם מ"ת ועדיין יוכ"פ לא היה ועיין בתוס' שבת (דף פז) מזה:
והנה בתוס' ריש שבת כתבו דהוצה מלאכה גרוע וממילא י"ל דוקא בשבת דגלי קרא אל יוציא אבל לא ביוכ"פ. אך כ"ז שייך אי תחומין דרבנן ואל יוציא כתיב משא"כ אי נאמר תחומין דאורייתא ואל יצא כתיב במן והוצאה נלמד מקרא דויכלא העם מהביא והמלאכה היתה דים מקרא דמשכן אחר מ"ת דכבר היה יוכ"פ ממילא כיון דגם יוכ"פ מיקרי שבת אמרינן עירוב והוצאה לשבת ויוכ"פ דמ"ש. ומעתה י"ל דגם ביומא ידע הסברא דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך רק דהוכחת רפרם מרב ששת כך כיון דאמר למאי הלכתא וכו' ולא קאמר הנ"מ לענין תחומין ע"כ דס"ל דתחומין דרבנן ממילא אמרינן דאל יוציא כתיב ואיירי בהוצאה וממילא שייך דוקא על שבת ולא על יוכ"פ דלא הוה אז יוכ"פ והכלל הוא דרפרם דייק מרב ששת דלא אמר לענין תחומין וע"כ דרבנן וקרא בהוצאה כתיב ממילא רק שבת ולא יוכ"פ משא"כ בכריתות קאמר רפרם על הקרא דמוכח דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ מדכתיב עתי אפילו בשבת ואפשר באמת דקאי על תחומין ותחומין דאורייתא ע"כ שפיר מדחה דילמא שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך:
אולם יש להעיר עדיין האיך מוכיח מרב ששת דסובר תחומין דרבנן מדלא אמר נ"מ לענין תחומין דילמא לעולם סובר תחומין דאורייתא ומ"מ א"צ קרא לזה בפני עצמו דממילא. ידענו דאתי עשה דשליח ודחי לל"ת דתחומין וא"ל דשבת הוה עשה ול"ת ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ז"א למש"כ הרמב"ן ביבמות (דף ה) ע"ז דדחי לא בלאו דמחמר וכו' אף דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ בלאו דמחמר כיון דהתורה הוציאו מכלל שאר מלאכות דבמיתה והכא רק לאו הוציאו ג"כ מכלל העשה ע"ש ועמש"כ בחדושי לשבת (דף כד) מזה]:
ולפ"ז ממילא ה"נ בתחומין דהוציאו מכלל שאר מלאכות וליכא רק לאו שפיר דוחה דליכא העשה אך יש לדחות דאינו דומה למש"כ הרמב"ן ז"ל דבשלמא שם שפיר י"ל כיון דהוציאו מכלל לאווין האחרים דבמיתה הוציא מכלל העשה ג"כ משא"כ בתחומין דאורייתא היינו מקרא דאל יצא דכתיב קודם מ"ת ואז לא היה עדיין העשה ממילא אחר מ"ת כשנצטוו בעשה גם ע"ז היה העשה ושפיר איצטריך קרא דעתי אפילו בשבת:
ועוד י"ל למש"כ בירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דזהו קיל ומביאו בתוס' קידושין (דף לח) ע"ש ולפ"ז י"ל דגם העשה ול"ת דקודם הדיבור קיל ועשה דאחר הדיבור דוחה לעשה ול"ת דקודם הדיבור ובפרט דהיא עשה דרבים דחמור אשר לא בעינן בעודנה וכמש"כ המג"א (סי' תמו) וכמש"כ בתוס' פסחים (דף נט). אולם בשאגת ארי' (סי' צ') כתב דסוגיא דידן בריש יבמות לא סבר כן ואדרבה דעשה דקודם הדיבור ול"ת חמור עכ"פ ולפ"ז מוכח דע"כ סובר ביומא דתחומין דרבנן דאל"כ הול"ל נ"מ לענין תחומין ודו"ק [ועמש"כ בחדושי לסיכה (דף מד) מירושלמי הלז]:
באופן אחר יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלמה מביא טעם אחר הנאמר בגמרא ועיקר הקושיא על הגמרא דלמה לא אמר טעם זה דהרמב"ם וכמש"כ המפרשים. וי"ל כך דהנה הקשו בתוס' על פרה אדומה מנ"ל למילף דאזלינן ב"ר דילמא מצד חזקה דעריפה א"ח י"ב חודש ע"ש וכמו כן קשה על שעיר המשתלח להרמב"ם דבעי שתי שנים כנזכר:
אך נלע"ד ליישב קושית התוס' כך דאי נאמר מצד חזקה א"כ מקודם לא היה ראוי כלל ליטלו אותו לפרה אדומה או לשעיר המשתלח ורק אחר שנה או שנתים ממילא הוה דיחוי ואינו חוזר ונראה ל"מ למ"ד דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ואפילו למ"ד דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי מ"מ בדיחוי גמור כ"ע מודים דהוה דיחוי עיין בפוסקים. ובשלמא בזה דלא יוכל להעשות פ"א בתוך שנה או שעיר המשתלח בתוך שתי שנים ל"ק שהרי נדחה מעיקרא ז"א דהכשרו בכך וכך גזרה התורה והוה כמו מחוסר זמן עיין יומא (דף סד) משא"כ אי נאמר דא"י ליטלו מחמת טריפה ורק כיון דשהה י"ב חודש כשר להקריב א"כ הוה דיחוי מחמת טריפה וע"כ דאזלינן ב"ר וליכא חשש כלל על טריפה וא"ל דמ"מ ל"ש דיחוי כלל בזה שהרי איגלאי מילתא למפרע דראוי היה מקודם מ"מ י"ל דזהו ג"כ הוה דיחוי. ושוב לאחר ז"ר ראיתי בכו"פ (סי' נז סק"ו) דטריפה דצריך להשהות י"ב חודש הוה דיחוי עש"ה ועיין מזה במל"מ (פ"ג מה' איסורי מזבח הלכה ח). אך הדין דדיחוי שייך רק בקדשים ולא במקום אחר ולכך בגמרא דיליף דאזלינן ב"ר לא מצי למילף מזה דילמא טריפה הוא ופסול מצר יעמד חי די"ל דשם מצד חזקה דחי י"ב חודש וא"ל דא"כ הוה דיחוי ז"א דזה שייך על קדשים משא"כ אי נאמר דאין לו דין קדשים לא איכפת לן אי דיחוי הוא ולכך צריך להביא מקרא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא א"כ ראוי לשם ויש לו דין קדשים אכל מיעמד חי אינו מוכח דיש לו דין קדשים משא"כ הרמב"ם אליבא דאמת יותר נכון למעט פסולו מקרא דיעמד חי ודו"ק:
באופן אחר אמרתי ליישב בדרך נכון על הרמב"ם ז"ל דלמה לא מביא בגמרא טעם זה דרמב"ם מיעמד חי וי"ל כך דהנה הקשו בתוס' דילמא מצד חזקה דחי י"ב חודש ותירצו דחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה והקשה מהרש"א ז"ל נימא סמוך מיעוט לחזקה ואיתרע רובא ותירץ דהך מיעוט דטריפה לא שכיח ומיעוט דל"ש לא חיישינן לה ע"ש ותמה בשו"ת הגרע"א (סי' קצח) מאוד שהרי אי נימא דטריפה הוה מיעוט דל"ש היכי יליף מיניה דאזלינן ב"ר מעולה וכדומה דילמא טריפה הא הוה מיעוט דל"ש עש"ה אך לעד"נ ברור דכוונת מהרש"א דמיעוט טריפות הוה מיעוט דל"ש דוקא כאן דאיכא באמת חזקה דאינו טריפה דהרי חי י"ב חודש רק דלא הוה חזקה טובה משום דלא נתבררה בשעתה אבל עכ"פ הוה מיעוט דלא שכיח מחמת דמ"מ איכא חזקה ג"כ לסייע לרוב וכמו כן בשעיר המשתלח איכא חזקה ומעתה כ"ז שייך בשעיר המשתלח או בפ"א דאיכא חזקה הנ"ל משא"כ בעולה וכדומה שפיר הוה מיעוט דשכיח ומוכח דאזלינן ב"ר. אולם לפ"ז לכאורה יקשה היכי מוכח מפ"א דאזלינן ב"ר הא התם הוה מיעוט דל"ש כיון דאיכא חזקה ג"כ כנזכר. אך צ"ל מ"מ בפרה אדומה יש חזקת טמא נגדו וא"כ שוב הוה מיעוט דשכיח וכן בשעיר המשתלח י"ל ג"כ דאיכא חזקה בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ושפיר יליף דאזלינן ב"ר דהוה מיעוט דשכיח: .
והנה מכבר אמרתי הפירוש דבהמה בחי' בח"א עומדת [עיין בחדושי לביצה (דף כה) וב"ק (דף צט) ובכורות (דף כ) ועוד בכמה מקומות] דרש"י פירש בחזקת איסור אבמה"ח ובתוס' תמהו דהא מתה לפנינו ורק כתבו מצד חזקת אינו זבוח ובנו"ב הקשה שהרי האיך יכול לחול אינו זבוח על איסור אבמה"ח ע"ש ואמרתי הפירוש בעזהי"ת למאי שהקשה רש"י ועוד ראשונים בחולין (דף יט) האיך כל בהמה כשרה לאחר השחיטה נימא וכי מתה עומד ושוחט דמיד שהתחיל לשחוט עשה נקב בושט ועשה נבילה וכשגמר למה כשר והתירוץ דכך גזרה התורה ודרך שחיטה בכך ע"ש אבל זהו בודאי דאם לא גמר השחיטה הוה נבילה ולפ"ז שפיר אמרינן בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת היינו חזקת איסור דנבילה כ"ז שלא גמר השחיטה ואם נעשה ספק אי כשר אי טריפה אוקמי אחזקה ראשונה שהי' פעם אחת נבילה ואמרתי סברא זאת בפני כמה גדולים וקלסוה:
אך לפ"ז קשה דכ"ז שייך בשעיר זה שהוא לשם ושוחטו איכא חזקת איסור דנבילה בתחילת שחיטה משא"כ בזה השעיר המשתלח לעזאזל דלא שחטו כלל ממילא ליכא למיחש למידי דילמא טריפה דהוה מיעוט דלא שכיח כיון דאיכא חזקת. חי דחיתה י"ב חידש אף שלא נתבררה בשעתה עכ"פ מיעוט דלא שכיח הוא כנזכר וא"ל דאיכא חזקה דבהמה בחי' בח"א עומדת ז"א כיון דלא שחטו כלל:
אך לפ"ז שפיר צריך הגמרא לומר מטעם דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ולפ"ז זהו ששייך להשם הרי שוחטו ואיכא חזקת איסור בשעה ששוחט בתחילה הושט כנזכר ממילא גם שעיר המשתלח ל"מ להכשירו בלא בדיקה ממילא פסול כמו להשם וע"כ מוכת דאזלינן ב"ר מה שאין כן אילו היה מביא הקרא דיעמד חי דטריפה פסול לא הי' מוכת דאזלינן ב"ר דהו"א משום דלא שכיח כנזכר כיון דאיכא חזקה די"ב חודש וליכא חזקה כנגדו דחזקת איסור כיון דלא שוחטו כלל ולכך הרמב"ם ז"ל דמביא הקרא דיעמד חי איירי לענין בודאי טריפה וכדומה ושפיר מוכח מקרא דיעמד חי כנ"ל [ועיין בשו"ת חת"ס חא"ע (סי' ב)]:
באופן אחר בסגנון הנ"ל י"ל כך בהקדם מאי דקיי"ל נאבדה הריאה טריפה והקשה רש"י ז"ל אתמול אכלני מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה ותירצו עיין בשב שמעתא (ש"ה פ"ט) דלענין הבשר יש חזקת איסור אבמה"ח או אינה זבוח משא"כ למנין החלב התורה התירה אבמה"ח או אינה זבוח לכך מותר ע"ש ולפ"ז ניחא כאן דלא מצי להביא קרא דיעמד חי ממעט טריפה משום דניחוש דילמא טריפה ז"א דשפיר אמרינן דל"ת למיעוטא דטריפות דלא שכיח ואי מטעם דאיכא חזקת איסור דאינו זבוח או אבמה"ח ז"א שהרי התורה התירה איסור זה בשעיר המשתלח דאדרבה דמצותו בכך להורגו בלא שחיטה ושיהיה ממנו אברים אברים וא"כ הוה בדומה להחלב דל"ח על טריפות ואף דזהו אליבא דאמת דאזלינן ב"ר מ"מ כאן בשעיר המשתלח כיון דאיכא חזקה דחי י"ב חודש הוה חזקה מסייע להרוב והוה מילתא דל"ח למיעוטא ולכך מביא הקרא דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ושם מקפידין על איסור דאינו זבוח ואבמה"ח וממילא גם בשעיר המשתלח כן דחיישינן על טריפה וע"כ מוכח דאזלינן ב"ר ודו"ק היטיב משא"כ הרמב"ם ז"ל כתב טעם פשוט יותר על טריפה מקרא דיעמד חי על ודאי טריפה כנ"ל: