אור ברסלב
פתחי שערים דרוש יח

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

דרוש יח

דרוש יז

דרשה ז לשבת תשובה

גרסינן בסוכה (דף ל) לולב הגזול פסול וכו' ובגמרא בשלמא יו"ט ראשון דכתיב לכם משלכם אלא יו"ט שני אמאי אמר רשב"י משום דהוה מהבב"ע דכתיב והבאתם את הגזול וכו' אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא משום דהוה מהבב"ע ע"ש, ובתוס' שם תמהו א' ל"ל קרא דלכם תיפוק ליה מצד מהב"ע. ב' מאי פריך הא קניא ביאוש אלא משום דהוה מהב"ע ממ"נ אי קניא ביאוש ל"ש מצוה הב"ע הא קניא מקודם וכמו דאמרינן לקמן באוונכרי ולקנייהו בשינוי השם ויוצא אוונכרי גופייהו ול"ש מהב"ע ע"ש. ג' הקשו בתוס' ד"ה כי וכו' מאי פריך כי גזוז אוונכרי להווי יאוש בידיהו וכו' הא פסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת ל"מ והכא לא ידע נגזל בלוקח ע"ש:

עוד גרסינן בגיטין (דף נה) העיד ר"י בן גודגודא על חטאת הגזולה שלא, נודע לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא ואמר עולא ד"ת בין נודע ובין לא נודע אינה מכפרת מ"ט דאמרינן יאוש אינה קונה ורק לכך בלא נודע מכפרת שלא יהי' הכהנים עצבים ור"י אמר בין נודע ובין לא נודע מכפרת מ"ט דיאוש קינה ורק לכך בנודע אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. ופריך בגמרא לעולא דאמר יאוש אינו קונה מהא דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת וא"א דיאוש ל"ק לא חזי להקרבה ולמה חייב כרת ומשני מדבריהם אוקמוה רבנן ברשותו דחייב כרת כמו קרבן שלו. ובעיא בגמרא כי אוקמוה רבנן משעת גניבה או משעת הקדש ונ"מ לענין גיזות וולדות אמר רבא מסתברא משעת הקדש שלא יהיה חוטא נשכר עש"ה:

והנה הרמב"ם ז"ל (פ"יח מה' מעשה הקרבנות ה"יד) פסק וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב כרת ומאימתי העמידו ברשותו לחייב עליה כרת משעת הקדש וכו' ותמה בלח"מ א) הרי אמר בגמרא הטעם דהעמידוה ברשותו לחייב כרת הוא הכל למ"ד דיאוש ל"ק משא"כ למ"ד יאוש כדי קנה לא צריך לטעם דהעמידה ברשותו ע"ש ולפ"ז הרמב"ם דפסק (פ"ה מה' איסורי מזבח) דיאוש כדי קנה מה"ת שלו הוא ולמה כתב דהעמידוה ברשותו מדרבנן הרי מה"ת שלו הוא עש"ה:

ב) קשה הא זהו דאוקמיה ברשותו לענין גיזות וולדות דמשעת הקדש הוא למ"ד יאוש כדי ל"ק משא"כ הרמב"ם דפסק דיאוש כדי קנה הרי הגיזות וולדות שלו מיד ולמה פסק משעת הקדש:

ב) קשה הא דפריך בגמרא לעולא מהא דתני ואם בחוץ ענוש כרת משמע דיאוש קונה וכו' הא אי יאוש קונה כש"כ דקשה הברייתא ומתניתן דהרי בב"ק (דף סח) פריך איפכא ר"י לר"ל דר"י סובר דחיובא דד' וה' בכל גוונא בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש ור"ל סובר דוקא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ומוכר ופריך ממתניתן דתנן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מד' וה' אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא לאחר יאוש וא"א יאוש כדי קנה שלו הוא טובח ומוכר ופטור אפילו בלא הקדיש וא"כ הסוגיות סותרות זל"ז דכאן מוכיח דיאוש קונה ושם מוכיח מזה עצמו דיאוש ל"ק:

לכן נלע"ד ליישב כ"ז בהקדם מה דאמרינן בב"ק (דף סו) אמר רבה יאוש אמרי רבנן דנקני אבל לא ידעינן אי מדאורייתא אי מדרבנן וכו' ופריך אביי לרבה מהא דתניא קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא ואלא לאחר יאוש וא"א יאוש קונה למה לא וע"כ דיאוש אינו קונה. והנה לכאורה יש להקשות בכאן תמי' עצומה דילמא לעולם יאוש לחוד קינה ואי דא"כ למה אסיר להקריב י"ל למאי דאמרינן לעיל (דף כ) נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל כיון דהוא גזבר לא מעל עד שבנאה לתוך ביתו וידור תחתיו בשוה פרוטה יתיב ר' אבהו וקאמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר וכאן נמי הרי ההקדש לא ידע ושוב קאמר ולא הוא כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופרש"י דדעת שכינה איכא עש"ה ועפ"ז העלה בקצה"ח (סי' ר סק"א) דלמש"כ התוס' בב"מ (דף כו) ד"ה דשתיק וכו' דאין חצר קונה בדבר שאינו יודע דאולי לא ימצא לעולם משא"כ בהקדש החצר קינה להקדש דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי עש"ה:

והנה קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש רק צריך לידע דאבדו ואז מהני היאוש:

ולפ"ז יקשה דילמא לעולם יאוש קינה רק דהכא איירי לפני יאוש דהיינו שלא ידע דגזלו ממנו ואולי הוה ידע הוה מייאש וא"כ לענין הדיוט פשיטא דל"מ היאוש שלא מדעת משא"כ לענין הקדש מהני היאוש של"מ והוה כמו לאחר יאוש ומ"ז גלי קרא דקרבנו ולא הגזול לומר דלא חזי להקרבה באופן כזה מחמת דהדיוט לא קנה דהוה לפני יאוש ומאי פריך אביי הא לשיטתו לא קשה מידי. אילם נלע"ד ליישב זה למש"כ התוס' דגרסינן רבא א"כ שפיר פריך רבא לשיטתו דסובר יאוש של"מ מהני אפילו להדיוט וע"כ צ"ל כן דהקושיא רק לרבא משום דלכאורה יש להקשות דילמא לעולם יאוש קונה ואי דא"כ פשיטא דמהני ההקדש י"ל למש"כ התוס' והפוסקים ניהי דיאוש קונה בגזל וגניבה מ"מ דמים צריך הגזלן לשלם להנגזל וא"כ ממילא יש עליו חיוב ושעבוד על הדבר הנגזל והיכי יכול להקדישו וא"ל שהרי קיי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד ז"א שהרי כתבו בתוס' גיטין (דף מא) דדוקא לרבא דסובר מכאן ולהבא גובה מפקיע מידי שעבוד משא"כ לאביי דסובר למפרע גובה לא מפקיע מידי שעבוד ע"ש וא"כ מאי פריך אביי הא לשיטתו לק"מ [ודילמא איירי באופן דל"ל שאר נכסי ועיין בטור חו"מ (סי' קיז) מזה]:

וא"ל דמ"מ עכ"פ לא גרע ממכר וזהו הוה כמלוה ע"פ דאינו גובה ממשועבדים ממילא אפילו אי אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ אינו יכול לגבות ממנו ז"א שהרי כתבו בתוס' ערכין (דף סג) ד"ה משום וכו' דהקדש לא הוה כמכר לענין דגם מע"פ גובה ממנו ע"ש ועיין בקצה"ח (סי' קיז סק"ג) דמלוה ע"פ גובה מהקדש דמים דלא הוה כמכר וממילא ה"ה לאביי אפילו בקדושת הגוף ע"ש (הן אמת דלא הבנתי כוונת דברי תוס' הנ"ל דהקדש לא הוה כמכר מהא דכתבו התוס' ב"ק (דף עו) ד"ה והשתא וכו' דקדושת דמים הוה כמכר ומחויב בד' וה' כמו על מכירה דעלמא ולכאורה יש סתירה בדברי תוס' אך יש לחלק]:

וע"כ צ"ל דפריך רק לרבא לשיטתו דסובר מכאן ולהבא גובה ואינו מפקיע מידי שעבוד ושפיר פריך שיחול ההקדש לאחר יאוש דאי אמרת דיאוש קונה אין חילוק בין הקדש להדיוט לשיטתו דסובר דיאוש של"מ מהני בכל מקום ממילא קשה פשיטא:

אך כ"ז ניחא בכאן משא"כ לקמן (דף סח) דאתמר המוכר לאחר יאוש ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור מ"ט דסובר יאוש כדי קנה ושלו הוא מוכר ופריך ר"י לר"ל ממתניתן דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' אימת אי לפני יאוש מי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו שלו אף כל שלו אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש אבל לא הקדיש חייב בד' וה' ואס"ד יאוש קונה שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר עש"ה ובכאן יש להקשות שפיר כנזכר מאי פריך דילמא לעולם סובר יאוש כדי קונה רק דאיירי הכא דלא ידע שנגנב ממנו ואילו הוה ידע הוה מייאש דקיי"ל דסתם גניבה יאוש בעלים ולענין הקדש אמרינן דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת ולכך דוקא בהקדיש פטור מד' וה' כיון דההקדש חל ואף שלא ידע מהגניבה מ"מ הקדש הוה מדעת והוה כאחר יאוש משא"כ אי לא הקדיש הוה יאוש של"מ ולא הוה יאוש להלכה ולכך חייב בד' וה':

אולם י"ל שפיר דהרי הסוגיא קאי לר"ש דסתם גניבה לאו יאוש בעלים וממילא גם לענין הקדש ל"ש דהוה יאוש דאילו הוה ידע הוה מייאש ז"א דאפילו ידע לא הוה מייאש וגם רבא מודה בזה בזה בש"ך (סי' שנג) ובהגאון רע"א ז"ל בהגהות שם ושפיר פריך ממ"נ אי קודם יאוש וכו' ל"מ ההקדש ואי לאחר יאוש שלו הוא:

אולם לכאורה עדיין יש לדקדק שהרי זהו בודאי דהא דאמרינן סתם גניבה לאו יאוש בעלים אין הפירוש דודאי לא מייאש זהו בודאי ליתא רק הפירוש דאין ודאי דמייאש אבל זהו יכול להיות דמייאש וא"כ עדיין נימא דאיירי דלא ידע שנגנב ממנו ולענין הקדש שפיר הוה הקדש מספק דאזלינן לחומרא ועיין ביו"ד (סי' רנג) בש"ך שם ולענין ד' וה' פטור מספק דאין יכול להוציא ממנו ממון מספק משא"כ בלא הקדיש חייב בד' וה' דהוה קודם יאוש . אך צ"ל דמ"מ שפיר פריך דע"כ מוכח דיאוש אינו קונה דאי קונה רק דאיירי כנזכר דלא ידע והוה הקדש מספק עכ"פ אסור להקריבו דהוה חילין בעזרה והוה רק קדושת דמים לבה"ב. והנה לקמן (דף עו) פריך על מתניתן דתני גנב והקדיש פטור מד' וה' וכו' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה ומשני דאיירי בקדשי מזבח ומעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכתבו בתוס' והא דתני בברייתא (דף עט) דהקדיש חייב בד' וה' והיינו בהקדש לבדה"ב דהוה כמכירה ע"ש ולפ"ז אי איירי הכא לפני יאוש דהיינו דלא ידע כלל שנגנב א"כ הוה כמקדיש לבדה"ב כיון דאסור להקריב ממילא צ"ל חייב בד' וה' על ההקדש עצמו וע"כ דאיירי בהקדש מזבח וא"כ מוכח דיאוש אינו קונה:

ומעתה לפ"ז ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דיאוש כדי קני ואפ"ה פסק וכתב דהעמידוה ברשותו לחייב עליה כרת מדרבנן ומאי נ"מ כיון דסתם גניבה יאוש בעלים כנזכר ולדברינו ניחא דנ"מ כגון דלא ידע הבעה"ב דנגנב ממנו דהוה יאוש של"מ דל"מ רק לענין הקדש דמהני ישל"מ כנזכר דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת ושפיר כאן דכתבה תורה קרבנו ולא הגזול היינו דבאופן זה לא חזי להקרבה ולא עדיף הקדש מהדיוט ממילא שפיר צריך להא דאוקמיה רבנן ברשותו:

וכן הקושיא דלמה דוקא משעת הקדש הא להרמב"ם מהני מיד ולהנ"ל שפיר באופן זה ל"מ ויאוש לא קנה ומעתה מיושב גם כן קושית התוס' מאי מוכיח מכאן דיאוש כדי קנה כיון דתנן בחוץ ענוש כרת הרי ממ"נ אי יאוש קונה כש"כ דקשה מאי איריא הקדש אפילו לא הקדיש נמי שלו הוא טובח ומוכר. ולפי הנ"ל שפיר י"ל דאיירי ביאוש של"מ ובלא הקדיש חייב משא"כ בהקדש דיאוש של"מ מהני כהדיוט מדעת שפיר הוה קרבן וקרבנו ולא הגזול אתיא על גזל קרבן דחבריה ושפיר הוכיח מכאן דיאוש כדי קנה ולכך חייב כרת משא"כ בגמרא שם שפיר פריך היינו אי ס"ל סתם גניבה לאו יאוש בעלים לר"ש משא"כ הכא קאי אליבא דאמת דפסקינן דסתם גניבה יאוש בעלים ושפיר משכחת באופן הנ"ל:

ומעתה שפיר נבא ליישב הא דאמר כאן אילימא לפני יאוש פשיטא ביתו אמר רחמנא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא משום דהוה מצוה הבב"ע וקשה הא לאחר הקנין לא הוה מהבב"ע ולפי הנ"ל שפיר י"ל דאיירי דהבע"ב לא ידע דגזלו ממנו והוה יאוש של"מ ובהדיוט ל"מ ובהקדש מהני אבל מ"מ הוה מהבב"ע דהרי זהו דקניא באה ע"י עבירה וכל המצוה הוא ע"י עבירה וי"ל אפילו למאן דל"ל מהבב"ע מ"מ כאן כ"ע מודים וכעין שכתב הגאון טורי אבן בר"ה (דף כח) לענין תקע בשופר של עולה כיון דעבירה בא ע"י המצוה עש"ה כמו כן ה"נ עיקר הקנין בא ע"י המצוה של הקדש ולולי זה לא קנה כמו התם דלא מעל כלל והוה מצוה הבב"ע כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית התוס' דפריך ולקנייהו בשינוי הרשות בידן דלוקח הא הוה יאוש של"מ ע"ש ולפי דברינו י"ל דלענין מצוה הוה כמו הקדש דדעת שכינה איכא וידעתי שיש לחלוק על זה:

ומיושב ג"כ קושית התוס' דל"ל לכם להוציא את הגזול תיפוק ליה משום מצוה הבב"ע ולפי הנ"ל י"ל דמטעם לכם ל"מ ביאוש שלא מדעת וכמו בחולין כיון דלהדיוט ל"מ לא מיקרי לכם משא"כ מצד מצוה הבב"ע היה מהני היאוש של"מ דדעת שכינה איכא ושפיר צריך קרא דלכם למעט:

ובסברא הנ"ל יש ליישב קושית התוס' לקמן (דף סו) ד"ה אמר עולא וכו' לר"ת ז"ל דבכ"מ יאוש קונה ורק לענין קרבן ל"מ משום דהוה מצוה הבב"ע א"כ מאי פריך מקרבנו ולא הגזול על רבא הא י"ל לענין קרבן מודה ע"ש ולפי דברינו י"ל הטעם דלענין קרבן מודה משום דאיירי באופן זה דהוה יאוש של"מ דלענין הקדש מהני דהוה כהדיוט מדעת וע"ז אומר ר"ת דמ"מ הוה מצוה הבב"ע כיון דלהדיוט ל"מ והוה מהבב"ע גמורה משא"כ לרבא לשיטתו דס"ל דיאוש של"מ מהני בכ"מ אף בהדיוט לא הוה מצוה הבב"ע כלל וכמו כן הקושיא מגיטין דבעי רבא וכו' לק"מ משום דרבא לשיטתו:

ובסברא הנ"ל דהא דאמרינן סתם גניבה לאו יאוש בעלים היינו דהוה רק ספק וא"י להוציא ממון מספק י"ל ג"כ הקושיא בפ' הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ובגמרא שם אמר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי לכך פטורין דהוה יאוש ושינוי רשות ורבא אמר רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי רק הכא במ"ע כשאכלום ותמה בתוס' ממ"נ כיון דפסקינן כר"ח רצה מזה גובה ורצה מזה גובה מאי נ"מ כשאכלו. ועוד תמהו בתוס' לרב דסובר יאוש כדי קונה האיך יפרנס הברייתא דגזילה קיימת חייבין אין הגזילה קיימת פטורין ממ"נ אי איירי קודם יאוש אפילו כשאין הגזילה קיימת חייבין כיון דפסקינן כר"ח ואי איירי לאחר יאוש אפילו כשהגזילה קיימת פטורין ע"ש ולפי דברינו שפיר י"ל לרב דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היינו דספק הוא אי מייאש אי לא מייאש ולפ"ז שפיר בשלמא כשהגזילה קיימת אוקי החפץ בחזקת מרא קמא ואמרינן דלא מייאש משא"כ אי אין הגזילה קיימת פטורין דאוקי ממונא בחזקת מרא:

ובזה מיישב הקושיא לדידן מאי נ"מ בין לאחר יאוש או קודם כיון דיאוש אינו קונה רק עם שינוי רשות ורשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ומאי נ"מ כשאכלום ולהנ"ל י"ל דהנה בחו"מ (סימן קג) הקשה הט"ז למה אמרינן רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ולא הוה שינוי רשות הא קיי"ל אחין שחלקו לקוחות הן וא"כ להווי שינוי רשות ע"ש ולדברינו ניחא דהא דאחין שחלקו לקוחות הן תליא בברירה והנה ברירה פסק הרמב"ם ז"ל דהוה ספק אם יש ברירה או אין ברירה ולכך שפיר מוקי לדידן כשאכלום וא"כ הוה ספק אי רשות יורש כרשות לוקח כיון דאחין שחלקו לקוחות וממילא אוקי ממונא בחזקת מ"ק ופטורין מלשלם משא"כ כשלא אכלום ע"כ אפילו לאחר יאוש כיון דספק הוא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מ"ק משא"כ כשהחפץ בעין אוקי החפץ בחזקת מ"ק ואמרינן דא"ב והוה יורשין ולא לקוחות וממילא אוקי ממונא בחזקת מ"ק:

ובזה מיושב קושית התוס' לקמן (דף סו) ד"ה הא וכו' שהקשו בהא דפריך לר"י דיאוש אינו קונה רק עם שינוי השם ממתניתן דעל מריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים טעמא מפני תקנת השבים הא לא"ה הדרא בעינה למה לא פריך לרבא דאמר יאוש קונה למה דוקא מפני תקנת השבים ע"ש ולהנ"ל י"ל שפיר דנהי דסתמא לאחר יאוש דסתם גניבה יאוש בעלים מ"מ י"ל דרבא סובר דספק הוא אם מייאש או לא ולכך דוקא מפני תקנת השבים אבל לולי זה הו"א דאוקי מריש בחזקת מ"ק משא"כ לרב יוסף דשינוי השם הוה קנין לחוד והרמב"ן ז"ל כתב דבאמת שינוי השם לחוד הוה קנין רק קודם יאוש הבעלים מרדפין אחריו ולא הוה שינוי השם אבל לאחר יאוש שפיר עיקר הקנין שינוי השם ולכך בספק אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דעכ"פ עשה מעשה קנין וכעין שכתבו בתוס' כתובות (דף כג) ודו"ק:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה