פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש יד
דרשה ג' לשבת תשובה
גרסינן בר"ה (דף ל) בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין רק עד המנחה וכו' ובגמרא פליגי במאי קלקלו בשיר ח"א שלא אמרו שירה כל עיקר וח"א שאמרו שירה של חול ואנן פסקינן דלא אמרו שירה כל עיקר ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' קידוש החודש) כתב וז"ל בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום ל' פעם אחת נשתהו העדים לבא עד בין הערבים ונתקלקלו הלוים במקדש ולא ידעו מה לעשות אם יעשו עולה של בין הערבים דילמא יבואו עדים אחר כן ואי אפשר שיעשו קרבן מוסף אחר תמיד של בין הערבים עמדו ב"ד ותקנו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה וכו'. ותמהו כולם הלח"מ ויום תרועה על הרמב"ם ז"ל דכתב לכאורה נגד דברי הגמרא דאמרו שהקלקול היה בשיר והרמב"ם כתב דהקלקול היה בתמיד עצמו שלא ידעו מה להקריב. ובאמת בתוס' הקשו קושיא זאת דל"ל למימר מצד קלקול השיר ולא מצד דלא ידעו מה להקריב דאסור להקריב המוסף אחר תמיד של בין הערבים מצד עשה דעליה השלם ע"ש ותירצו דיכול להקריב דעשה דקרבן מוסף חמור ודחי לעשה דעליה השלם משא"כ הרמב"ם דמביא באמת טעם זה יקשה למה לא תני טעם זה במתניתין:
ונלע"ד ליישב בהקדם להבין דברי המכילתא פ' בא וז"ל ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ומה ת"ל עד בקר מגיד שאין נשרף עד אור ששה עשר ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בקר אלא חל ששה עשר להיות בשבת מגיד שאין נשרף עד אור י"ז וכו' וכל הרואה ישתומם ע"ז כיון דא"צ קרא על יו"ט כש"כ דא"צ קרא על שבת [ [ועמש"כ ליישב בחדושי לשבת (דף כד) וביצה (דף ח) וביבמות (דף ט)]:
ונלע"ד ליישב בהקדם מה דאמרינן ביומא (דף מו) אברי עולה שנתותרו עושה בהם מערכה בפני עצמן וסידרן אפילו בשבת ופריך בגמרא תנינא בכל יום ויום היה ד' מערכות וחדא לאברים שנתותרו ומשני לא נצרכה אלא לפסולין ודוקא שמשלה בהם האור אבל לא משלה בהם האור לא ואפילו בכשרין אי לא משלה בהם האור אסור להקטירן בשבת כדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ותמה בתוס' שהרי אמרינן בשבת (דף כ) בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים הוא דאתי וע"כ של חול דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא ותירצו דהא דאמר ולא עולת חול בשבת היינו בליל שבת ויו"ט דלא ניתן לדחות השבת ויו"ט בהאי שעתא אצל שום קרבן והא דאמר בכל מושבותיכם לאתויי אברים ופדרים היינו דאיכא לאוקמי קרא למסתבר סמוך לאור הבקר כי מסדר המערכה דיומא וכיון דבלאו הכי מסדר אש המערכה לצורך תמידין דיומא ונדחה העבירה דהבערה ולכך יכול להקטיר אברים ופרדים שנתותרו עש"ה. ולפ"ז י"ל לכאורה לדעת הרמב"ם דפסק (בפ"א מה' יו"ט ה"ד) כל מלאכה שחייבין עליה בשבת חייבין עליהן ביו"ט שלא לצורך אכילה חוץ מהיצאה והבערה ע"ש והיינו דפסק כמ"ד דאמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה משא"כ בשאר מלאכות ועיין בלח"מ ובפר"ח (בה' יו"ט) א"כ בשלמא בשבת שייך שפיר דהא דמתירין אברים ופדרים סמוך לעמוד השחר דהבעיר אש לצורך שבת ונדחה ההבערה ה"ה דמותר אף אברי חול בשבת כיון דנדחו נדחו משא"כ ביו"ט למאי דקיי"ל דאמרינן מתוך רק בהבערה משא"כ בשאר מלאכות ובהבערה לא הוה עבירה כלל ומותר שלא לצורך. והנה כתבו ראשונים דבהקטרה איכא תרי איסורין חדא איסור דמכבה בשרא אגומרי ואיסור דמבשל בשבת או ביו"ט עיין בשעה"מ (פ"א מה' יו"ט) בשם סמ"ק:
ולפ"ז ממילא בזה דהבעיר האש לצורך המערכה לא עשה שום " איסור ודחי' ול"ש כיון דאידחי אידחי וממילא צריך להיות כיון דדרשינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ויו"ט א"כ אסור להקטיר ביו"ט כיון דלא נדחה כלל ועיין בס' ישועות יעקב (סי' תצה) מזה. ולפ"ז שפיר מיושב דברי המכילתא דבתחילה קאמר מה ת"ל עד בקר אלא מגיד שאין נשרף עד אור ששה עשר אבל ביו"ט לא וגזה"כ הוא ור' ישמעאל סובר א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה היא אלא חל ששה עשר להיות בשבת והיינו דר' ישמעאל סובר דאמרינן מתוך בהבערה ות"ק דר"י הוא ר"ע דסובר דל"א מתוך וכו' וממילא גם הבערה אסור שלא לצורך ממילא צריך קרא דישרוף דוקא בט"ז ולא בט"ו דסד"א דישרוף דט"ו על המערכה שהבעיר לצורך היו"ט וכיון דכבר נדחו והותר איסור הבערה אף דיש איסור הקטרה ג"כ ואין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ גזה"כ הוא דאסור וימתין עד למחר ט"ז אבל ר' ישמעאל סובר דאמרינן מתוך בהבערה וממילא ל"ש לומר דסד"א דישרוף בט"ו אף דעובר על איסור כיבוי ובישול מ"מ כיון דנדחו אצל הבערה אשר אסור להבעיר נדחו וכמש"כ התוס' ז"א דלר"י לא אדחי כלל דהבערה מותר שלא לצורך לגמרי דאמרינן מתוך בהבערה כנזכר וא"כ ל"ל קרא על יו"ט לכן קאמר דהוצרך קרא על שבת דל"ש מתוך וכו' וממילא סד"א כסברת התוס' כיון דנדחה אצל הבערה במערכה שוב יכול לשרוף הנותר דקדשים קמ"ל דאסור ואינו דומה להקטרה דשאני הקטרה דמותר מצד כיון דכבר נדחה אצל הבערה משא"כ לשרוף הנותר אסור דזה לא מיקרי קרבן אבל הקטרה מיקרי קרבן ולכך מותר ודו"ק:
ובעיקר סברת התוס' דכתבו כיון דכבר נדחה אצל הבערה לכך מותר להקטיר נתקשיתי מאוד האיך שייך לומר כיון דנדחו אצל הבערה הא בהקטרה יש עוד איסורין מבשל וכיבוי ומעבד במולח הקרבנות שוב לאחר ז"ר ראיתי בס' ישועות יעקב דהעיר בזה (בסי' תצה) ומיישב שם בדבר נכון):
ומעתה לפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל מה דמביא דלא היו יודעין מה לעשות וכו' ובמשנה לא נאמר טעם זה וי"ל כך דלכאורה יש להקשות למש"כ התוס' במנחות (דף מט) ד"ה תדיר דעשה דהשלמה הוא דוקא לאחר הקטרה של תמיד אבל לאחר זריקה ושחיטה של תמיד ל"ש עשה דהשלמה ע"ש א"כ למה כתבו בתוס' והרמב"ם דאי אפשר לשחוט התמד הא אפשר לזרוק הדם ביום ולהקטיר בלילה וממילא כשיבואו עדים אח"כ יכולין לשחוט המוסף ולזרוק ולהקטיר קודם הקטרת התמיד דהקטרת התמיד יהיה בלילה והקטרת המוסף יהיה ביום ועיין במל"מ (פ"א מה' תמידין ומוספין) דדעת הרמב"ם כדעת התוס' במנחות (דף מט) שוב לאחר ז"ר ראיתי דהעיר בזה בשעה"מ (פ"ג מה' קידוש החודש) ע"ש:
אולם נלע"ד די"ל דזהו לא הוה עצה דהרי יש לחוש דילמא לא יבואו עדים עד הלילה [וכמש"כ התוס' באמת למ"ד דלא אמרו שירה כל עיקר היינו דלא באו כלל ע"ש] וממילא יהי' יו"ט של ר"ה ביום ל"א ול' הוא חול וא"כ הרי אנן קיי"ל דעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ושבת וא"כ האיך יכולין להקטיר בלילה דהוה עולת חול ביו"ט אך עדיין יש להקשות למש"כ התוס' הנ"ל ביומא (דף מו) דוקא בליל שבת וי"ט אסור משא"כ כשמבעיר קודם אור היום במערכה לצורך שבת ויו"ט מותר להקטיר כיון דנדחו נדחו ויליף מקרא דכל מושבותיכם לאתויי אברים ופדרים שנתותרו דמותרין להקריבן בשבת ויו"ט ע"ש א"כ עדיין היה להם עצה אם לא יבואו עד הלילה להקריב כשכבר הבעיר לצורך היום על המערכה. אך צ"ל דזה ליתא דכ"ז שייך בשבת משא"כ ביו"ט דקיי"ל דאמרינן מתוך בהבערה ולא בשאר מלאכות א"כ אף קודם איר הבקר דהבעיר לצורך יו"ט מ"מ אסור דל"ש כיון דנדחו נדחו ז"א דלענין הבערה לא נדחו כלל וממילא אסור:
אולם כ"ז למ"ד דאמרינן מתוך וכו' משא"כ למ"ד דל"א מתוך וכו' שפיר יש עצה להמתין עד אור הבקר ואז יכול להקריב כיון דנדחה אצל הבערה וכנזכר וכמש"כ התוס' ושפיר מיושב דהמתניתן דקתני רק מצד דנתקלקלו בשיר היינו משום דסובר כת"ק דר"י דל"א מתוך וכו' ממילא שפיר שייך דנדחו והיה להם עצה להמתין בהקרבה עד קודם אור הבוקר ואז יכול להקריב ולא יהיה עובר כלל משא"כ הרמב"ם לשיטתו דאמרינן מתוך וכו' ממילא ל"ש דנדחו וא"צ לומר מצד שיר רק מצד הקרבן גופה נתקלקלו ולא ידעו מה לעשות וכקושית התוס' ולכך נקיט הרמב"ם טעם זה [ועמש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' שבת ה"ד) ויש לחלק]:
אך לכאורה יש להעיר עדיין מנ"ל להרמב"ם לומר דמתניתן דלא כהלכתא וס"ל דל"א מתוך וכו' הא י"ל לעולם דמתניתן סובר ג"כ מתוך וכו' רק דאיירי שחל יום למ"ד ביום ו' ערב שבת וא"כ גם לדידן יכולין להמתין עד קודם אור הבקר ולהקטיר כשכבר הבעיר לצורך שבת במערכה ונדחו לענין הבערה והואיל ונדחה ידחה ובשבת ל"ש מתוך וכו' וכנזכר. וא"כ לא היה קלקול רק בשיר ולא היה לו לנייד מדין המשנה. אך זה ליתא דפשיטא דלא נעשה יו"ט של ר"ה ביום ל' ערב שבת דא"כ יהיה יוכ"פ ביום א' אחר שבת וכזה גם בזמן שבהמ"ק היה קיים היו נזהרין בזה ועיין תוס' פסחים (דף נח) בד"ה כאילו וכו' ועיין רמב"ם (פי"ח מה' קידוש החודש) ובלח"מ (פ"א מה' תמידין ה"ז) דפסק כרבנן דלא משכחת שיהיה כן וא"כ ע"כ מתניתן לא איירי באופן כזה וא"ל דהומ"ל דמתניתן כאחרים דמשכחת כן ז"א דא"כ דעדיין דלא כהלכתא ואין נ"מ ולכך י"ל ביותר כמש"כ [ודע דדברי המכילתא הנ"ל היה יכול ליישב אפילו למאן דאמר דלא אמרינן מתוך כלל אלא ודאי דאמרינן מתוך לכ"ע למש"כ הריב"א ומביאו בתוס' פסחים (דף ה) דלמ"ד הבערה ללאו יצאת ביו"ט מותר הבערה ע"ש וא"כ יש ליישב דברי המכילתא כך דביו"ט א"צ קרא דשריפת קדשים אסור דהוה מלאכה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה וא"ל דאית ליה עצה לשרוף קודם הבקר בשעה שמבעיר במערכה לצורך יו"ט ונדחה האיסור דהבערה ז"א דלא נדחה כלל כיון דהבערה ללאו יצאת ליכא איסור הבערה כלל ממילא שוב אסור לשרוף הנותר כנ"ל ובכאן יוכל ליישב קושית התוס' דס"ל לחלק ואיכא איסור הבערה ושייך דנדחה רק לא רציתי לומר כן דהריב"א עצמו לא רצה ביומא לומר כן העצה דקודם אור הבוקר עש"ה]:
אולם לפי דברינו הנ"ל במתניתן ובמכילתא הנ"ל תתעורר קושיא אחרת והוא דאמרינן בביצה (דף יב) בש"א אין מוציאין את הקטן לרה"ר וב"ה מתירין ובגמרא תנא תנא קמיה דריב"א השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה א"ל דאמר ב"ש היא דל"ל מתוך וכו' והקשו בתוס' דלמה לא קאמר ר"ע היא דל"ל מתוך ותירצו דלא מפורש בשום מקום דר"ע ל"ל מתוך ע"ש ולהנ"ל יקשה דהרי מוכח ממכילתא מת"ק דר' ישמעאל דהוא ר"ע דלא ס"ל מתוך והוה מפורש. אך י"ל כך ובהקדם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' יו"ט ה"טו) המבשל ביו"ט לעכו"ם אינו לוקה שאילו באו אורחים חזי ליה עכ"ל והיינו דפסק כרבה דאמרינן הואיל ולכאורה צ"ע הרי בל"ז אינו לוקה דלכם ולא לנכרים הוה לאו הבא מכלל עשה וצ"ל דהרמב"ם סובר דאהדריה לאיסורא קמא [ועיין בפר"ד בדרך מצותיך ובשו"ת זכרון יצחק (סי' ע) מזה] ולפ"ז יקשה שיב קושית התוס' בביצה (שם) למה קאמר לב"ה אינו לוקה מצד מתוך הא צריך ללקות מצד קרא דממעט דנו"נ אין קריבין ביו"ט ומכש"כ בעולת נדבה כקושית התוס' רק דתירצו דהוה לאו הבא מכלל עשה ולא אהדרי' לאיסורא קמא ולדעת הרמב"ם דאמרינן אהדריה לאיסורי קמא א"כ לקי אפילו לב"ה כקושית התוס'. אך נלע"ד ליישב בהקדם מה שהקשה הצל"ח על מש"כ התוס' דלמ"ד אמרינן מתוך וכו' מותר להקריב עולת נדבה ביו"ט אף דבעינן צורך קצת עכ"פ מ"מ הכא הוה צורך קצת שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם עש"ה הא פליגי בביצה (דף כ) בעבר ושחט נו"נ ביו"ט אי זורק את הדם ח"א זורק ע"מ לאכול הבשר וכו' אבל עולת נדבה דליכא בשר ממילא אסור לזרוק דאסור להקטיר מצד לכם ולא לגבוה כמש"כ התוס' ממילא שוב צריך ללקות דלא הוה צורך קצת דאסור להקריב מצד לכם ולא לגבוה עש"ה:
עוד הקשה הפ"י לדעת הרמב"ם דס"ל דחובל חייב מצד מפרק וא"כ בכל שוחט יהיה חייב מצד מפרק חוץ האיסור דנטילת נשמה רק דלכך פטור כיון דא"צ לדם השחיטה משא"כ בקרבן דצריך לדם השחיטה לזרוק הדם שוב צריך להיות חייב משום מפרק ג"כ. ולפ"ז יש להקשות האיך קאמר למאן דס"ל מתוך אינו לוקה הא מ"מ לוקה מצד מפרק דבחולין ליכא מפרק משא"כ בקרבן ול"ש מתוך שהותרה לצורך שהרי מפרק לא הותר כלל בחולין. אולם נלע"ד ליישב קושית הצל"ח למאי דאמרינן בשבת (דף ד) הדביק פת בתנור התירו לרדותה קודם שיבא לידי אסור סקילה אי לא והקשו בתוס' מאי בעיא הוא זה הא פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותירצו דעכ"פ היה אונס בתקנת חכמים ויהי' פטור אף אם לא רודה עש"ה ולפ"ז ל"ק כלל דהרי לא הוה צורך כיון דאסור לו לזרוק ול"ש מתוך ולילקי ז"א כיון דמה"ת מותר לזרוק ורק דרבנן אסרו לזרוק והוה אונס בתק"ח ופטור:
ולפ"ז מיושב הקושיא דלחייב מצד מפרק בקרבן ז"א שהרי רבנן אסרו לזרוק ממילא א"צ לדם וממ"נ פטור אי מצד מלאכה שלא לצורך שייך מתוך ויש בו צורך קצת ואנוס בתק"ח ואי מצד מפרק דצריך לדם ז"א כיון דאסרו לזרוק שוב א"צ לדם. ומעתה יש ליישב ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאהדריה לאיסורא קמא ממילא צריך ללקות שפיר י"ל דדוקא בנו"נ אמרינן דאסור להקריב דשם קאי על הקרא או דאיירי בשלמי נדבה דמותר לזרוק כדי לאכול הבשר או מה"ת הרי מותר לזרוק ממילא שוב חייב משום מפרק ול"ש מתוך וכו' דגבי חולין ליכא מפרק ולא התיר כלל מפרק משא"כ גבי עולת נדבה לא לקי מצד מפרק כיון דרבנן אסרו לזרוק א"צ לדם והוה כחולין דפטור משום מפרק ואי מלאכה דנטילת נשמה ע"ז שפיר שייך מתוך וכו' והוה צורך קצת דמה"ת מותר לזרוק ורק דרבנן אסרו והוה אונס והכא קאי על דרבנן ודו"ק [ועיין מה שכתבתי בספרי פתחי עזרה (סימן לח סק"א)]. ובזה יש ליישב קושית התוס' ביצה (דף יט) ד"ה אמר דלב"ה ל"ל לד' כל לד' מותר להקריב הא בל"ז מותר מצד מתוך ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דשם דקאי על הקרא ומה"ת יכול לזרוק וחייב משום מפרק ובזה ל"ש מתוך דבחולין ליכא מפרק כנזכר:
ובזה יש ליישב הקושיא אשר תמהו על הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' תמידין ומוספין) דפסק נקצר ביום כשר ודוחה שבת ובגמרא קאמר אי ס"ד נקצר ביום כשר אמאי דוחה שבת ע"ש ועמש"כ ליישב בחדושי לקידושין (דף לז)] ועוד הקושיא התמוה על זה דאמר במנחות (דף עב) דקצירת עומר כיון דדחי שבת ע"כ נקצר שלא כמצותו פסול ורבי סובר כר"ש דתניא בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להם עד שתחשך ור"א בר"ש לא ס"ל שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת ע"ש:
ולכאורה קשה דהרי מ"מ יהי' ראי' מיו"ט דאמרה תורה שיקריב ביו"ט חובת היום ולמה לא ממתין עד שתחשך והתם א"ל שכבר דחתה שחיטה את היו"ט ז"א שהרי גבי שחיטה שייך מתוך משא"כ בהקטרה או לדעת הרמב"ם דבכיבוי ל"ש מתוך וצריך להיות אסור אולם לפי הנ"ל ניחא דבקרבן איכא חובת היום איכא מפרק דצריך לדם ומותר לזרוק בין מה"ת ובין מדרבנן ואיכא איסור דמפרק ול"ש מתוך וכו' וממילא שייך ג"כ שכבר דחתה שחיטה את היו"ט. ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין והיינו בדרך זה דלכאורה קשה הרי יש ראי' מיו"ט דל"ש שכבר דחתה שחיטה את היו"ט שהרי ביו"ט אמרינן מתוך וכו' והקטרה הוא חשש כיבוי דל"ש מתיך ומוכח דחביבה מצוה בשעתה:
אך י"ל דבאמת האיסור דכיבוי הוה מלאכה שאצ"ל רק הרמב"ם לשיטתו דמלאכה שאצ"ל חייב כר"י וא"כ שפיר יש ראי' מיו"ט משא"כ בגמרא דקאי לר"ש דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור ליכא שום ראי' מיו"ט מהקטרה דאיסור מבשל שייך גבי מתוך ואיסור כיבוי הוה משאצ"ל ורק משבת שפיר מדחה שא"ה דסבר דחתה שחיטה את השבת משא"כ לדידן יש ראי' מי"ט דחביבה מצוה בשעתה ולכך שפיר פוסק הרמב"ם דנקצר ביום כשר ודוחה שבת כנזכר:
ומעתה יש ליישב קושית התוס' דילמא ר"ע היא דל"ל מתוך וכו' ולפי הנ"ל ניחא דהנה לכאורה יש להקשות דלמה גבי עולת נדבה ביו"ט אסור לזרוק כיון דא"א לאכול הבשר למאי דאמרינן בע"ז (דף כט) קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפו חיה וכתבו הטעם דהוה כמו עור וקרנים דשייך לכהן ומותר להנות ממנו דפירשא הוא [ועיין בשמחת יו"ט ביצה יב)] ולפ"ז לכאורה צריך לזרוק הדם כדי שיהי' רשאי לאכול הקיבה דקודם זריקה אסור לכהן ולא שייך לו כמו עור וקרנים דוקא לאחר זריקה אבל קודם זריקה אסור א"כ רשאי לזרוק אפילו גבי עולת נדבה. אולם י"ל שפיר לפי דאמרינן ביצה (דף כ) כבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן אסור לזרוק הדם שהרי א"א לאכול הבשר דאסור לבשל הבשר ותמה בתוס' במנחות (דף מח) ד"ה חטא וכו' תימה יזרוק כדי לאכול בשר חי וי"ל דאין זה זכות עי"ש. ולפ"ז גבי קיבה שייך ג"כ לומר דאין זה זכות לשורפה חיה דאין זה מאכל טוב. אך כ"ז לדידן משא"כ ר"ע לשיטתו דאמר בביצה (דף כה) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום רע"א אפיל כזית חי ע"ש ולפ"ז לר"ע לשיטתו דחי נמי מקרי אכילה לענין יו"ט ממילא מותר לזרוק אפילו בשבת כדי לאכול חי ממילא גם בעולה רשאי לזרוק כדי שיאכל הקיבה חיה כנזכר וממילא לא מצי לשנויי הא מני ר"ע היא דלא ס"ל מתוך וכו' דא"כ יקשה לר"ע למה לוקה רק אחת הא לר"ע לוקה שתים משום מפרק ג"כ כיון דצריך לדם לזרוק ממילא איכא איסור נטילת נשמה ואיסור מפרק וא"ל דהרי אין חילוק מלאכות ליו"ט ז"א חדא דלא באו בב"א ועוד ר"ע ס"ל דיש חילוק מלאכות ליו"ט עיין בשו"ת זכרון יצחק (סי' סה) הוכחה לזה. וי"ל ג"כ בפשוט דלר"ע דס"ל דנפש בהמה במשמע ומותר לשחוט אפילו לבהמה א"כ ה"נ יכול לזרוק שיתן לבהמה ממילא חייב תרתי מצד מפרק ומצד נטילת נשמה כנ"ל [ועיין בשו"ת הנ"ל ובחדושי לביצה (דף כ ודף כה) באריכות מזה]: