פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש יב דרשה א' לשבת תשובה
גרסינן בפסחים (דף מד) אר"א אמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מנזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו' ופריך והא משרת איצטריך לטעם כעיקר ומשני דטע"כ יליף מגעולי מדין וכו' ופריך לילף מנזיר לכל איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור ומשני משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין דכתיב יקדש על היתר מצטרף לאיסור והנה בתוס' נזיר (דף לח) ובע"ז (דף סח) הקשו לר"ש דס"ל כ"ש למכות לא צריך משרת להיתר מצטרף לאיסור ועל טע"כ לא הוצרך למילף ממשרת רק מגעולי מדין כיין דסובר דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ולאו חידוש הוא ותירצו דכי אמרינן כ"ש למכות דוקא בעין אבל ע"י תערובת לא וממילא צריך משרת להיתר מצטרף לאיסור עש"ה:
ומקשין העולם. א) מהא דאמרינן בשבועות (דף כא) איבעא להו ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל או דוקא בשבועה וקאמר ת"ש ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד כר"ש ס"ל ל"ל צירוף ע"ש ולדעת רבינו יקיר הרי איצטריך לצירוף דע"י תערובות ל"א כ"ש למכות [ועיין באבני מלואים בתשובה (סי' יג) מזה]:
ב) הקשה הנו"ב מ"ק חיו"ד (סי' צא) מאי קאמר שם בשבועות ועוד תניא שבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מה"ס ומשני ר"ל אי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש ואי ס"ד כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד מה"ס וכו' ל"ל להביא ראי' מר"ל אליבא דר"ע הרי כבר הוכיח מר"ע עצמו והוה כיהודה ועוד לקרא עש"ה ותמיה גדולה הוא:
ב) הקשה בכ"מ על הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות ה"ד) דפסק דגם באיסורי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור למה פסק דלא כר' יוחנן דאמר באיסורי נזיר היתר מצטרף לאיסור ע"ש:
ד) מקשין על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' מעשה הקרבנות ה"ב) דפסק חטאת פסולה שניתז על הבגד אין דמה טעון כיבום בין היה לו שעת הכושר ובין לא היה לו שעת הכושר כר"ש בגמרא שם ובפ"יז שם פסק דאחד חטאת ואחד קדשים קלים טעון מריקה ובגמרא קאמר דר"ש לשיטתו דקדשים קלים אין צריך מריקה ושטיפה וא"צ קרא אותה למעט תרומה ואייתר ליה תרי מיעוטי דמה ואותה חד להיה לו שעת הכושר וחד וכו' משא"כ הרמב"ם דפסק דקדשים קלים ג"כ טעון מרוש"ט מקרא דאותה ע"ש א"כ ליכא רק חד קרא וממילא צריך להיות דוקא בלא היה לו שעת הכושר אין טעון כיבום משא"כ בהיה לו שעת הכושר טעון כיבוס ועיין בתוי"ט זבחים (פי"א משנה ז' ד"ה רש"א) דתמה זאת על הרמב"ם [ועיין בשו"ת חמדת שלמה חאו"ח (סי' טו) מזה]:
ה) קשה דבשבועות (דף כב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסור דאורייתא הוא כי משתבע אהתירא קמשתבע וכו' ותמה בתוס' הרי חצי שיעור אסור מן התורה. ועוד למה בעי דוקא בנזיר ולא בשאר איסורין ע"ש:
ונלע"ד לתרץ כ"ז בעזה"י דלכאורה יש להבין מאיזה טעם וסברא כתב רבינו יקיר דע"י תערובות כ"ש מותר ולא סבר ר"ש כ"ש למכות בזה וי"ל כך דהנה הרמב"ם פסק (בה' שבועות) אמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכן להיפיך אמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דקיים השבועה ע"ש ומקשין ממ"נ אי הוה אכילה יעבור בנשבע שלא אוכל ואכל עפר ואי לא הוה אכילה א"כ יעבור בנשבע שאוכל ואכל עפר ותירצו דאנן אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולכך בנשבע שלא אוכל ואכל עפר פטור דמהיכי תיתי נימא דאחשביה לאכילה להחזיק אותו לרשע ולכך אמרינן מסתמא לא אחשבה לאכילה ופטור משא"כ בנשבע שיאכל ואכל עפר אמרינן מסתמא אחשבה לאוכל כדי שלא יעבור על השבועה ולא מחזקינן ליה לרשע:
ולפ"ז לכאורה יש להבין בהא דאמר ר"ש כ"ש למכות ול"א כזית רק לקרבן וכתב הריטב"א הטעם דבמזיד אחשבה לאכילה חייב בכ"ש משא"כ בשוגג ע"ש למה לא נימא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומסתמא לא אחשבה אף דאכלה כנזכר וצ"ל דז"א שהרי הדין דח"ש אסור מה"ת א"כ ממ"נ עשה איסור אף בלא אחשבה ממילא ל"ש אוקי אחזקת כשרות ושוב נאמר דמסתמא כיון דאכלה אחשבה. אך כ"ז בכ"ש בעין משא"כ ע"י תערובת דכתבו הפוסקים דח"ש ע"י תערובת מותר ממילא תו אמרינן מהיכא תיתי להחזיק אותו ברשע שוב אמרינן גם לר"ש אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולא אחשבה לאוכל כלל אולם כ"ז לר"ש משא"כ לר"ע לשיטתו מוכח מהסוגיא דסובר ח"ש ע"י תערובות ג"כ אסור ואין חילוק בין בעין לבין ע"י תערובת והיינו דהנה ר"ע סובר דיליף מוכל משרת דנזיר להיתר מצטרף לאיסור ופריך בגמרא למה לא יליף לכל איסורים שבתורה מנזיר ומשני דהוה ב' כתובים משרת דנזיר ויקדש ומעתה בשלמא אי נאמר דח"ש ע"י תערובת ג"כ אסור שפיר הוה ב' כתובים משא"כ אי נאמר דח"ש ע"י תערובת מותר היכי הוה ש"כ הא י"ל דיקדש אתי למלקות דלא מצי למילף מנזיר משום דאין עומה"ד כמש"כ הר"ש פ' טבול יום ובשלמא אי נאמר דח"ש ע"י תערובת אסור ל"ש אין עומה"ד כמש"כ הרה"מ (פ"ב מה' מ"א) דהיכא דאיכא עשה עומה"ד דלא הוה רק גילוי מילתא וכ"כ הר"ש ע"ש וממילא כיון דח"ש ע"י תערובת אסור כמו שיעור שלם מה"ת א"כ ליכא לחלק דכ"ש למכות רק בבעין ולא ע"י תערובת ז"א דמאי נ"מ וכנזכר ושפיר קאמר דע"כ ר"ע לא ס"ל כר"ש דכ"ש למכות דא"כ ל"ל צירוף וכו':
אולם כ"ז לדידן דפסקינן כר"י דח"ש אסור מה"ת משא"כ לר"ל דס"ל ח"ש מותר מהתורה א"כ תו אין ראי' מר"ע שהרי יש לחלק כנזכר לדעת רבינו יקיר דח"ש וכ"ש ע"י תערובת מותר מה"ת דלא מחזקינן אינשי ברשיעי ממילא גם לר"ע י"ל כן ואין ראיה מהא דהיתר מצטרף לאיסור לר"ע עצמו ולכך מביא ראי' ואמר ועוד תנן שבועה שלא אוכל וכו' ומוקי ר"ל אי בסתם ואליבא דר"ע א"כ מוכח ע"כ דלא סבירא ליה כל שהוא למכות גם לריש לקיש עצמו:
אך לכאורה מאי ראי' דר"ע סובר דחצי שיעור ע"י תערובת אסור דאל"כ לא הוה ש"כ דילמא אתי יקדש ללקות כנזכר ז"א דהרי באמת פריך בזבחים (דף צז) למה אמרינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסול ניתי עשה וידחה לל"ת ומתרץ ר"א דיקדש הוה עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. והנה ידוע דעת הריב"א דעכ"פ דוחה לל"ת וליכא מלקות עיין חולין (דף קמ) ועיין בנו"ב מ"ת ליו"ד (סי' נג) דגם הרמב"ם ס"ל כן כריב"א וא"כ ע"כ ליכא מלקות וא"כ תו אין ראיה דסובר דח"ש ע"י תערובת אסור דילמא לעולם מותר ולא איכפת לן מה דלא הוה רק גילוי מילתא דאין נ"מ כיון דמלקות ליכא ל"ש דאיצטריך למלקות:
אך י"ל שפיר דהנה מקשין בכאן היכי קאמר דהוה ש"כ הא אמרינן בזבחים שם דאיצטריך יקדש דלא נימא דאתי עשה ודחי לל"ת ע"ש. אולם נלע"ד ליישב קושיא זאת בהקדם מה שהקשה בשעה"מ (פ"ג מה' נדרים) היכי קאמר דאיצטריך יקדש דלא נימא דאתי עשה ודחי לל"ת הא אמרינן בעירובין (דף ק) מתן ד' במ"א וכו' ינתן במתן א' והקשו בתוס' שם ניתי עשה דמתן ד' וידחה ללאו דבל תוסיף ותירצו דהוה עשה ע"י פשיעה ולא דחי ע"ש וא"כ ה"נ ביקדש הוה עשה ע"י פשיעה ולא דחי ותירץ דוקא התם דכבר חל הלאו דבל תוסיף ולכך לא דחי משא"כ הכא דאיירי דנגע חצי זית פיגול בבשר קודש והיתר מצטרף לאיסור א"כ קודם שנגע לא היה כזית ולא היה אסור רק עכשיו ולכך שפיר דחי דלולא פשיעה גם לאו לא הוה בו [ועיין בנו"ב מ"ת לאבן העזר (סימן קמא) מזה]:
ולפ"ז י"ל דכ"ז לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת משא"כ לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת א"כ בח"ש ג"כ היה איסור ולא אתי עשה ודחי דהוה ע"י פשיעה וממילא לא צריך יקדש ע"ז ולכך שפיר ר' יוחנן לשיטתו סובר כאן דהוה ש"כ וממילא חייב מלקות ג"כ דלא דחי כלל ומוכח דח"ש אסור מה"ת ע"י תערובת לדידיה ולא היה רק גילוי מילתא וא"צ למלקות רק להיות שני כתובים ודו"ק:
אולם לכאורה יקשה לפ"ז אי דבר זה הוה רק גילוי מילתא מאי קאמר בגמרא דיליף מב"מ דלא בטל מולקח דם הפר וכו' הא הקשה הפ"י הא קיי"ל חולין מקדשים לא ילפינן ותירץ כיון דלא הוה רק גילוי מילתא ילפינן מקדשים עיין בביצה (דף לח) בפ"י שם ולפ"ז מאי קאמר כאן בשלמא אי כתיב חטאת לא גמר נזיר מיניה דחולין מקדשים לא ילפינן הא לא הוה רק גילוי מילתא דח"ש ע"י תערובת אסור ממילא יליף חולין מקדשים:
אולם צ"ל דבאמת לר"י אליבא דר"ע יש למילף חולין מקדשים והא דאמר לא ילפינן היינו לרבנן ע"כ צ"ל כן ומעתה לפ"ז שפיר ניחא ליישב דברי הרמב"ם אשר לא פסק כר"י דהיתר מצטרף לאיסור בנזיר מכל משרת וי"ל כך דהנה רש"י ז"ל מביא הגירסא בהא דאמר ר"י היתר מצטרף לאיסור מכל משרת היינו דעיקר הלימוד מכל וכן כתב בתוס' נזיר ע"ש והנה בתוס' כאן כתבו ד"ה מאן שמעת דר"ע דדריש כל היינו במקום שיש סברא לרבות אבל במקום שאין סברא לרבות כגון עירובו לא מרבינן ע"ש:
ולפ"ז י"ל שפיר דר"י דדריש מכל להיתר מצטרף לאיסור היינו לשיטתו דוקא דסובר דהוה ש"כ ויקדש להיתר מצטרף לאיסור ואי לא הוה דרשינן כל וכו' לא היה ש"כ והוה ילפינן מקדשים כנזכר כיון דלא הוה רק גילוי מילתא ילפינן חולין מקדשים כנזכר ולכך דריש כל כדי דיהי' ש"כ ולא יהי' מצטרף היתר לאיסור בכ"מ כמו הסברא משא"כ הרמב"ם לשיטתו דיקדש לטע"כ בקדשים וכן מגעולי עכו"ם ג"כ מוכח טע"כ ולכך פסק דטע"כ ל"ד דהוה ש"כ כמש"כ הפוסקים. לפ"ז לא דרשינן כל דנזיר להיתר מטרף לאיסור דאדרבה דיהי' נגד הסברא דאם תדרוש כל צריך למילף כל איסורין שבתורה מזה כיון דלא הוה ש"כ וזהו נגד הסברא:
ובזה הסברא מיושב דברי הרשב"א בתוס' ד"ה משום דתמהו למה לא קאמר נזיר וחמץ הוה ש"כ דר"ע דריש כל וכו' ותמה מהרש"א שהרי כתבו בתוס' לעיל דר"ע לא דריש כל רק היכא דאיכא סברא משא"כ עירוב לא הוה סברא עש"ה ולפי הנ"ל י"ל שפיר דאליבא דאמת דאית לן ש"כ יקדש וגם נזיר ממילא אין מלמדין א"כ לא הוה סברא לדרוש כל דבל תקטירו לרבות היתר מצטרף לאיסור שהוא נגד הסברא משא"כ עכשיו הקשו בתוס' שפיר דאי לא נאמר יקדש להיתר מצטרף לאיסור א"כ בודאי נילף מנזיר ובתוס' סברי דממשרת יליף ולא מכל כגירסא אחרינא ממילא יהיה נגד הסברא א"כ יותר הסברא לדרוש מכל דחמץ ג"כ על היתר מצטרף לאיסור כדי שיהיה ש"כ ואין מלמדין וכמו הסברא החצונה ודו"ק היטיב בכ"ז:
ובסגנון זה מיושב דברי הרמב"ם ז"ל בה' מעשה הקרבנות והיינו דהנה הקשו בתוס' בר"פ דם חטאת בד"ה יכול וכו' דל"ל למילף בקדשים קלים מריקה ושטיפה מקרא דאותה תיפוק ליה מזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת הקשה הכתוב כולן זל"ז ע"ש אולם נלע"ד די"ל כך דהנה הקשו בתוס' נזיר (דף לח) וע"ז (דף סח) לר"ש ל"ל משרת לענין צירוף הא סובר דכ"ש למכות וכן לטע"כ לא צריך הקרא דמשרת כיון דיליף מגעולי מדין דסובר דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י ותירצו דמ"מ סובר דפגמה פורתא ועדיין הוה חידוש לר"ש ממילא אם אתה מקיש ואומר דבעי מריקה ושטיפה יהיה חידוש דלמה הוא כן וסד"א דלא מקיש קמ"ל דאותה כנ"ל. ולפ"ז לר"ש דס"ל דאותה מורה להיה לו שעת הכושר אין טעון כיבוס ושפיר קאמר בגמרא לר"ש לשיטתו דגעולי מדין חידוש הוא ממילא ליכא היקש וצריך קרא דאותה למריקה ושטיפה על היה לו שעת הכושר משא"כ לדידן אין מוכח דגעולי עכו"ם חידוש והא דלא יליף טע"כ היינו משום דיקדש ג"כ אתי לטע"כ והוה ש"כ וממילא ידענו מההיקש דבעי מו"ש ומיותר הך קרא דאותה ולכך דרשינן בין היה לו שעת הכושר ובין לא היה נו שעת הכושר ודו"ק [ולפ"ז צ"ל דהא אמרינן דגעולי עכו"ם חידוש היינו דגם בקדירה חידוש והוראת שעה היתה משא"כ אי נאמר דבקדירה לאו חידוש א"כ עדיין צריך קרא להקיש בקדירה ע"ש]:
ובסברא הנ"ל מיושב מאי דקשה בחולין (דף צז) דאמר רבא מריש הוה קשיא לי קדרה שבישל בה חלב לא יבשל בשר ואם בישל בנו"ט מאן טעם ליה כיון דשמענו מהא וכו' ה"נ לטעם קפילא והקשו דילמא ר"י ס"ל טע"כ ל"ד ולכך מהני קפילא משא"כ בב"ח דלכ"ע טע"כ דאורייתא מנ"ל דמהני קפילא וכן קושית התוס' שם ממתניתן דט"ח ולדברינו י"ל כך דממ"נ מוכת מר"י דמהני טעימת קפילא דאי טע"כ ל"ד בכ"מ ורק בב"ח טע"כ דאורייתא ז"א דא"כ באמת למה לא יליף מגעולי מדין וע"כ מצד דגעולי מדין חידוש הוא דקדירה ב"י נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא כמו דאמר בגמרא וצ"ל דהתם הוראת שעה היתה וכל קדירות באמת מותר מה"ת א"כ פשיטא דמהני טעימה בקדירה ואי טע"כ דאו' בכ"מ א"כ פשיטא דמהני טעימה כמו התם גבי ר"י שוב ראיתי בשו"ת נו"ב מ"ת חיו"ד (סי' נא) דפירש געולי עכו"ם חידוש הוא הייני דא"י ללמוד לשאר דברים אבל קדירות עצמו אסור באמת מה"ת בכ"מ וכל קדירות ילפינן מהתם ב"כ וב"כ עש"ה א"כ נדחה מש"כ אך בס' חו"ד והגאון חות יאיר בעל אור חדש כתב בשם הרבה פוסקים דגעולי עכו"ם חידוש הוא היינו דהוראת שעה היתה וכל הקדירות באמת מותר מה"ת ע"ש:
ובזה נחזור ליישב קושית התוס' בשבועות דלמה קאמר אהתירא קמשתבע הא ח"ש אסור מה"ת ועוד למה לא בעי על שאר איסורין כגון חלב ודם ולהנ"ל ניחא דמוכח מזבחים (דף צז) דרב אשי סובר ח"ש מותר מה"ת כיון דלא משני דהוה עשה ע"י פשיעה כנזכר וכן מחלב ודם י"ל כיון דקיי"ל בכל איסורין אין היתר מצטרף לאיסור וא"כ לפ"ז י"ל דבאמת ידע דבודאי כוונתו על אכילה חשובה דהיינו כזית רק בשאר איסורין י"ל דכוונתו היה על היתר מצטרף לאיסור דיש כזית ומותר ושפיר שייך אהתירא קמשתבע ולעולם על כזית משא"כ בנזיר דהדין דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ לא יוכל לומר דכוונתו ע"ז דעדיין איסור הוא רק דנאמר דכוונתו על חצי זית ע"ז מסופק כיון דמ"מ אמר שלא נאכילה וסתמא בכזית כנ"ל:
ובחדושי למסכת שבועות (דף כב) אמרתי ליישב קושית התוס' הנ"ל האיך שייך אהתירא קמשתבע הא ח"ש אסור מה"ת ואמרתי בדרך פלפול כך דרב אשי לשיטתו ע"כ סובר דח"ש מותר מה"ת בהקדם מה שכבר אמרתי ליישב קושית הר"ש (פ"ב דטבול יום) בהא דאמר בפסחים (דף מג) דאר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר דכתיב משרת וכו' ואביי סובר דהיתר מצטרף לאיסור דיליף מנזיר הא מאי נ"מ אי לענין איסור פשיטא הא ח"ש אסור מה"ת ואי למלקות הא כל הילפותא מנזיר הוא מצד קו"ח הא אין עומה"ד עש"ה:
אולם נלע"ד דזהו דח"ש אסור מה"ת הוא הכל אי אין היתר מצטרף לאיסור משא"כ אי היתר מצטרף לאיסור ממילא הוה אמרינן דח"ש מותר מה"ת והיינו דהנה בכו"פ (סי' קי) בבית הספק כתב בהא דאמר ביומא (דף עג) דקרא דכל אוכל חלב מרבה כוי וח"ש דלכאורה מאי שייכות זל"ז וגם היכי שייך לרבות ח"ש מכל אוכל הא סתם אכילה בכזית רק י"ל כך דהכל חד הוא והיינו דהקרא איירי בתיש הבא על הצביה וחוששין לזרע אב ממילא הוה חיה ובהמה והאוכל כזית ממנה אוכל ח"ש חלב איסור מבהמה וח"ש היתר חלב חיה ומרבי מקרא דאסור באכילה כזאת וממילא מוכח דח"ש אסור מה"ת ע"ש. ולפ"ז כ"ז שייך אי היתר אין מצטרף לאיסור שפיר מוכח דח"ש אסור מה"ת משא"כ אי הוה אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור לא מוכח כלל דח"ש אסור כיון דהיתר מצטרף לאיסור ממילא לקי ג"כ על תיש הבא על הצביה ואכל ממנו כזית חלב ומצד צירוף כנ"ל:
ולפ"ז מיושב הקושיא הנ"ל דשפיר קאמר ר"י אין היתר מצטרף לאיסור ושפיר סובר דח"ש אסור מה"ת משא"כ אי הוה אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור היה ח"ש מותר כנזכר ואביי דאמר דהיתר מצטרף לאיסור בכל מקום באמת ח"ש מותר מה"ת. והנה מקשין העולם בהא דאמר כאן דלכך בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור מצד דהוה ש"כ הבכ"א ואין מלמדין נזיר ויקדש הא לרב אשי בזבחים (דף צז) דאמר דיקדש אתי לעשה א"כ צריכין ליקדש דלא לידחי וממילא לא הוה ב' כתובים עיין באחרונים. אך צ"ל דבאמת לרב אשי לא הוה ב' כתובים ויליף באמת דהיתר מצטרף לאיסור בכ"מ וממילא שוב לא מוכח דח"ש אסור מה"ת כנזכר וממילא מותר ח"ש ושפיר קאמר רב אשי כאן בשבועות אהתירא קמשתבע לשיטתו ודו"ק:
ובאופן אחר יש ליישב קושית העולם היכי הוה ש"כ הא יקדש בעי לעשה וי"ל כך בהקדם מה שהקשה בשעה"מ (פ"ג מה' נדרים) הא הוה עשה ע"י פשיעה וכבר דברתי מזה לעיל. אך נלע"ד די"ל למאי דפליגי בחולין (דף קב) ר"י ור"ל ח"א הנאת גרונו וח"א הנאת מעיו וכתבו המפרשים דלר"י אם בלע איסור לא עבר והנה קיי"ל בלע מצה יצא עיין ר"ה (דף כח) דלענין מצוה יוצא בבלע לכ"ע ולפ"ז לכאורה יש להעיר מאי פריך בזבחים דניתי עשה ולידחי לל"ת הא אפשר לקיים שניהם ע"י בליעה דלענין איסור לא עבר ולענין המצוה קיים וצ"ל דקושית הגמרא לר"ל דס"ל דע"י בליעה ג"כ עבר איסור דהנאת מעיו ושפיר פריך דלידחי וכו' ומשני דיקדש אתי לעשה ולא דחי משא"כ כאן בעל המימרא הוא ר' יוחנן ולשיטתו אם בלע איסור מותר מה"ת ל"ק קושית הגמרא משום דיכול לקיים שניהם ע"י בליעה כנזכר וא"צ לומר דיקדש אתי לעשה וממילא שפיר הוה ש"כ כנ"ל (שוב לאחר ז"ר ראיתי דהעיר בקושיא זאת בשו"ת בשמים ראש ( סי' רלב)]:
ובאופן אחר י"ל קושית העולם כך דלכאורה קשה מאי פריך דניתי עשה ולידחי לל"ת הא י"ל למש"כ המל"מ (פ"ה מה' יסודי התורה) דאף שלכר"א לא עובר מ"מ המצוה מקיים אף שלכד"א ע"ש א"כ הא קיי"ל היכא דיכול לקיים שניהם לא דחי א"כ יכול לאכול שלכד"א ומאי פריך דלידחי וצ"ל כך דידוע מש"כ התוס' שבועות (דף כג) ד"ה דמוקי וכו' דשלכד"א וח"ש חד דינא אית להו וי"ל דזהו תליא אי היתר מצטרף לאיסור אז ח"ש מותר מה"ת כי אין ראי' מכוי וכמש"כ הכו"פ הנ"ל דכל הטעם דח"ש מוכח דאסור כיון דאיירי בתיש הבא על הצבי' דחצי חי' דמותר וחצי בהמה דאסיר וכ"ז אי אין היתר מצטרף לאיסור משא"כ אי מצטרף אין ראי' עש"ה וכמש"כ מקודם. ולפ"ז מיושב קושית העולם מאי אמרת דילמא היתר מצטרף לאיסור ויקדש בעי שלא נאמר דאתי עשה ודחי לל"ת ז"א דאי היתר מצטרף לאיסור הרי ח"ש מותר ושלכד"א ג"כ מותר ממילא ל"ק קושית הגמרא דלידחי דיכול לקיים שניהם וקושית הגמרא הוא אליבא דאמת דאין היתר מצטרף לאיסור וח"ש אסור ושלכד"א ג"כ אסור [ועיין בס' ברוך טעם דין עשה דוחה לל"ת שישנו בשאלה פ"ד ועמש"כ בחדושי לחולין (דף יא) וביבמות (דף ו) מזה]:
ובאופן אחר י"ל קושית העולם כך מאי פריך דלידחי וכו' למה לא משני דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש אולם י"ל כך דכי אמרינן דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש דוקא בעשה ול"ת טוב משא"כ בל"ת שישנו בשאלה דקיל דוחה אף ל"ת שבמקדש וממילא כאן הל"ת ישנו בשאלה כיון דנפסל משא"כ עשה דאכיל קדשים כיון דכשר ולאחר זריקת דמים ליתא בשאלה כמש"כ הפוסקים עיין בס' ברוך טעם פ"ד וכמו דמשמע מדברי תוס' כריתות י"ג ומדברי הרשב"ם ב"ב (דף קכ) עש"ה:
אולם הרי גם הל"ת ליתא בשאלה דהרי אם ישאל יהיה חולין שנשחטו בעזרה וג"כ אסור אך זהו ליתא דאם ישאל הרי יהיה האיסור מכח דבר אחר חשב"ע ול"א בזה היתר מצטרף לאיסור דבשאר איסורים ל"א המל"א וממילא שפיר איתא בשאלה וכ"ז אי בשאר איסורין אין היתר מצטרף לאיסור משא"כ אי נאמר דבשאר איסורין המל"א א"כ שוב אינו בשאלה דיהיה חולין בעזרה ויהי' מצטרף עם הבשר ומעתה לפ"ז מיושב קושית העולם דילמא לעולם היתר מצטרף לאיסור וקרא דיקדש אתי לעשה שלא ידחה כקושית הגמרא בזבחים ז"א דאי המצל"א פשיטא דא"צ קרא ע"ז דממילא ידענו דלא דחי דהוה ל"ת שבמקדש וא"ל דישנו בשאלה ז"א דיהי' חולין בעזרה וא"ל דלא מצטרף ז"א שהרי גם בשאר איסורין המל"א ממילא יהי' איסור גמור וכנ"ל בדרך פלפול: