אור ברסלב
פתחי שערים דרוש יא דרשה ח לשכת הגדול

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

דרוש יא דרשה ח לשכת הגדול

דרוש י דרשה ז' לשבת הגדול

גרסינן במכות (דף טז) הנוטל אם על הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכ"א משלח ואינו לוקה זה הכלל כל מ"ע שיש בו קום ועשה אינו לוקה אר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומפרש בגמרא דהיינו פאה דהוה ג"כ לאו הנל"ע:

והנה בכאן יש להקשות טובא א) [עיין בגינת וורדים כלל כב] למה לא אמר דהיינו נותר לר"י דמצותו בשריפה ואר"י בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר דאינו לוקה א"כ משכחת ביטלו כגון שזרקו לים וביטל מ"ע דשריפה:

ב) קשה לשיטת הר"י דב"י וב"י הוה לאו הנל"ע ואין לוקין עיין תוס' פסחים (דף כט) א"כ משכחת נמי ביטלו לר"י דסובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכן פסקו הרבה פוסקים כשזרקו לים או לאיבוד וביטל מ"ע דשריפה ולמה אמר פאה דוקא:

ב) מקשין על הרמב"ם ז"ל דכ' (פ"א מה' חמץ ה"ג) וז"ל אינו לוקה משום ב"י אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו דעשה מעשה ע"ש והא אפילו עשה מעשה אינו לוקה דהוה לאו הנל"ע כמו דאמר בפסחים (דף צה) ועיין במל"מ שם:

ד) מקשין עיין בשעה"מ (פ"א מה' חמץ) הא הרמב"ם פסק (פי"ג מה' שכירות) דחסמה בקול לוקה וכתב הרה"מ שם דאף דהוה אין בו מעשה מ"מ כיון דישנו במציאות בלא זה המעשה לוקין עליו אף באין בו מעשה ע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דישנו במציאות מעשה בחימצו ממילא תו לוקה בכ"מ (ועיין בנו"ב מ"ת לאו"ח (סי' עו) ומש"כ בחדושי לפסחים (דף צה) מזה]:

ה) מקשין לשיטה זאת דב"י הוה נל"ע ואין לוקין א"כ למאי נ"מ פליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה דב"ש סובר דחמץ בככותבת וב"ה סובר בכזית הא ממ"נ לענין איסור הרי קיי"ל דח"ש אסור מה"ת וגם לב"ש אסור בכזית ואי לענין מלקות הרי לא לקי כלל על ב"י דהוה נל"ע ועיין בפני יהושע שם (דף ז) ובשאגת ארי' (סי' פא) [ועמש"כ בחדושי ביצה ליישב]:

אולם נלע"ד קושיא א' דלמה לא קאמר נותר וכו' בהקדם ליישב מה דאמרינן בשבת (דף ד) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא עש"ה והקשו בתוס' שם פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסר. ותירצו דאם לא התירו לו לרדותה לא היה חייב סקילה אם לא רודה כיון דהוה אונס דחכמים לא הניחו לו לרדותה ואף דבא ע"י פשיעתו ע"ש וכל האיבעא היא אם מתירין לו ואינו רוצה לרדותה א"כ הוה מזיד ועיין בתוס' ישינים שם:

והנה בברכות (דף ב) תנן כל הנאכלין ליום ולילה אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק האדם מעבירה ע"ש והרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' מעשה הקרבנות) כתב וז"ל וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואבר עולה אלא עד חצות וכ"כ בפ"י שם וז"ל כל אלו הנאכלין ליום ולילה נאכלין עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק אדם מן הפשיעה אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות לילה עש"ה. והנה בשאגת ארי' (סי' ד) כ' דרמב"ם ז"ל סובר דאפילו בדיעבד שהותיר ולא הקטיר או לא אכל תו אינו נאכל ולא להקטיר אחר חצות לילה ועיין פ"ח מה' קרבן פסח ה"יד דכתב וז"ל כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק האדם מעבירה וכו' עש"ה:

ומעתה לפ"ז בנותר של קרבן פסח בודאי לא חייב מלקות אם הותיר עד הבוקר שהרי יכול לומר דאנכי רציתי לאכול אחר חצות רק חכמים לא הניחו לי לאכול אחר חצות ומה"ת הייתי יכול לאוכלו ולא היה בא לידי נותר וא"כ הוה אונס מחמת חכמים ולא משכחת מלקות אפילו ביטלו בפירוש ור' יעקב ור"י דפטרי מצד לאו הנל"ע ולא משום דהוה אונס היינו משום דהם קאו על הקרא ומה"ת מותר עד ע"ה וא"כ אין לו שום תירוץ ורק דפטור מצד לאו הנל"ע אמנם בגמרא דאמר אנו אין לנו וכו' דקאי לדידן לאחר תקנת חכמים דאין רשאי לאכול אחר חצות וא"כ אינו לוקה דהוה אונס מתק"ח כנזכר ולא משכחת כלל דלקי אפילו בלא טעם דנל"ע ולהכי קאמר רק פאה. אך לפ"ז יקשה על הרמב"ם ז"ל פ"י מה' קרבן פסח וז"ל צריך אדם שישתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד הבוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' ואם השאיר עד הבוקר עובר בל"ת ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו עכ"ל ולפי הנ"ל יקשה שהרי אחר תק"ח דאינו אלא עד חצות ממילא הוה אונס כנזכר ולמה ליה לומר מצר נל"ע ואדרבה שהרי לטעם זה איתא דאם ביטלו לעשה לקי משא"כ מצד אונס לא לקי כלל אף בביטל :

אולם יש ליישב זאת בהקדם מה דהקשה בכ"מ (בפי"ח מה' פסולי המוקדשין) דלמה כתב הטעם משום דהוה נל"ע ולא מצד לאו שאין בו מעשה הא הרמב"ם סובר (פ"ד מה' שבועות) דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עש"ה:

אך נלע"ד דיש ליישב דנ"מ בעשה בו מעשה במותיר הפסח ומ"מ לא לקי דהוה לאו הנל"ע ומשכחת מעשה למאי דקיי"ל דאסור לשבור עצם בפסח אפילו בעצם שית בו מוח הרבה יותר מכזית ויבא לידי נותר מ"מ לא בא עשה וידחה לל"ת דועצם לא תשברו בו. ולפ"ז אם אחד שבר עצם שיש בו מוח והותיר ממילא עשה מעשה דע"י שבירתו בא לידי נותר וצריך לחייב ג"כ מלקות ולכך קאמר רק הטעם דהוה לאו הנל"ע וגם באופן זה לא לקי:

וממילא כיון דאתינן להכי דרמב"ם איירי באופן זה דאיקרי דשבר עצם בפסח יהי' מיושב קושיא הנ"ל דלמה לא אמר מטעם אונס כיון דחכמים אסרו לאכול כנזכר י"ל כך בהקדם מה דאמרינן בכתובות (דף נז) כל הפוחת לבתולה ממאתים ה"ז כעילתו כ"ז ופריך בגמרא כל תפוחת אפילו בתנאי אלמא תנאו בטל ואית לה הא שמעינן לר"מ דס"ל מתנה עמש"כ בתורה ת"ב הא בדרבנן תנאו קיים ותמה בתוס' ד"ה ושמעינן מנ"ל דילמא כש"כ בדרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר מש"ת עש"ה ותירץ הריב"א ז"ל כך דהכא ל"ש לומר דחכמים יעשו לדבריהם ויתקנו דהתנאי יהי' בטל ז"א דאם אפילו תנאי קיים מ"מ עשה איסור דהרי בעילתו ב"ז ואסור לעשות כן ממילא תו הוה מילתא דלא שכיח ולא חזקו כלל בזה כיון דממ"נ אסור עש"ה והוא מרגליות טובה ממקום קדוש יהלך [וכבר דברתי מזה בחדושי לביצה (דף כ) ובחדושי לכתובות (דף לח) ובחדושי לחו"מ (סי' פו שק"ב)]:

היוצא לנו מזה דל"ש דחכמים יתקנו ויעשו חיזוק לדבריהם היכא דבל"ז אסור ודוקא אי בלא תקנתם לא יעשו איסור אז שייך לעשות חיזוק לדבריהם כדי שלא יעשו כך ודו"ק. ומעתה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' קרבן פסח) דקשה למה לא אמר דלכך פטור ממלקות מצד אונס כיון דחכמים אמרו דאסור לאכול ולהקטיר אחר חצות וממילא עשו חיזוק דאף בדיעבד אסור אך לפי דברינו ניחא כיון דהרמב"ם איירי ע"כ בשיבר העצם כנזכר דהוה לאו שיש בו מעשה ממילא פשיטא דלא עשו חיזוק כלל בזה כיון דעשה איסור בזה דשיבר העצם ממילא מותר לאכול עד ע"ה כד"ת ול"ש לומר דחכמים יעשו חיזוק ותקנה שלא לאכול רק עד חצות ז"א כיון דממ"נ עשה איסור לשבר העצם מה"ת שוב לא שכיח ולא יעשו כלל בזה חיזוק לכך נקט רק הטעם דהוה ניתק לעשה:

אך לפ"ז שוב יתעורר הקושיא למה נקט ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דהיינו פאה הא קשה ליתני באופן זה ששיבר עצם שיש בו מוח דבזה מותר לאוכלו עד עמוד השחר ולא הוה אנוס גם לדידן לאחר תק"ח כיון דבזה לא תקנו כלל כנזכר. אולם י"ל כך דלכאורה יש להעיר האיך הוה זאת מעשה אם שיבר עצם שיש בו מוח ואח"כ נעשה נותר הא מ"מ בשעה שהותיר לא עשה מעשה. אך המל"מ (פ"ג מה' ביאת מקדש) העלה דאם מתחילה בא ע"י מעשה אף דאח"כ בא שלא ע"י מעשה מ"מ נחשב כמעשה ותליא בפלוגתא דלקמן (דף כא) בהיה לבוש כלאים ואמרו לו אל תלבש והוא פושט ולובש חייב וקאמר ר' יוסי דוקא פושט ולובש חייב ורב אשי סובר דאפילו שהה כדי ללבוש ולפשוט חייב כיון דמתחילה בא ע"י מעשה הוה הכל כמעשה. והנה הרמב"ם (פ"י מה' כלאים) פסק כרב אשי ע"ש ולפ"ז שפיר קאמר רק הטעם דהוה נל"ע כיון דאיירי באופן ששיבר העצם מתחילה א"כ הוה כמעשה משא"כ ר' יוחנן דאמר אנו אין לנו וכו' י"ל דסובר כר' יוסי דלא הוה כמעשה אף דמתחילה בא ע"י מעשה כנזכר:

אולם לפ"ז אי נאמר דהרמב"ם איירי בנותר הבא ע"י מעשה דהיינו ע"י שבירת עצם יתעורר קושיא אחרת דלכאורה יש להקשות האיך שייך כלל לומר דהוה נל"ע למאי שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תמורה) וז"ל ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה נל"ע וכו' שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו וכו' והוא מהגירסא בגמרא דתמורה (דף ד) ע"ש. ולפ"ז למאי דקיי"ל דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות אבל בל"ת נשים חייבות וא"כ הרי הלאו דלא תותירו ממנו עד בקר נשים חייבות ומ"ע דבאש תשרופו פטורות דהוה מ"ע שהז"ג דאין נשרף אלא ביום כמש"כ בתוס' קידושין (דף לד) וממילא אינו שוה העשה לל"ת ולא הוה כלל לאו הנל"ע (וכבר האריכו בקושיא זאת בס' גינת וורדים (כלל כג) ועיין בצל"ח פסחים (דף פד) מזה]:

אולם נלע"ד דיש ליישב זאת דיש לומר דגם הלאו דלא תותירו ממנו עד בקר ל"ש בנשים והיינו למאי דאמרינן בתמורה (דף ב) ואם המר ימיר לרבות הנשים ופריך בגמרא ל"ל קרא תיפוק ליה מדר"י אמר רב איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל אין בו מעשה לא קמ"ל ואם המר ימיר מ"מ עש"ה וא"כ לפ"ז בלאו דלא תותירו ממנו עד בוקר דהוה לאו שאין בו מעשה אין הנשים מצוות ע"ז ממילא העשה והל"ת שווין המה ושפיר הוה נל"ע.

א"ל דנלמוד מקרא דהמר ימיר דנשים מצוות על ל"ת שאין בו מעשה ז"א דהרי שם בתמורה קאמר ר"י לתנא לא תיתני מימר דבדבורו קעביד מעשה ע"ש וא"כ אין ללמוד ממימר באין בו מעשה כלל וז"ב ובל"ז יש לדחות [ועיין פמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת (בחלק שני אות יד) ובס' שאגת אריה על מכות (דף יז) מזה ובחדושי לחו"מ (סי' צו סק"ג) מזה]:

אך כ"ז שייך באין בו מעשה משא"כ אם נאמר דהרמב"ם איירי דנותר בעשה מעשה דהיינו ששיבר העצם שיש בו מוח כנזכר א"כ יקשה שוב הקושיא הנ"ל דבאופן זה לא הוה כלל לאו הנל"ע דבלאו מוזהרת דיש בו מעשה ובעשה אינה מוזהרת דהוה מ"ע שהז"ג כנזכר ולמה כתב הרמב"ם דלא לקי:

אולם י"ל שפיר דבנותר אף דהוה מ"ע שהז"ג מ"מ נשים חייבות בה דהנה כל הטעם דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג אמר בקידושין (דף לה) דיליף דהקשה כל התורה כולה לתפילין ותפילין איתקש לת"ת ע"ש ולפ"ז חידש הגאון בעל עצי אלמוגים דבקדשים דקיי"ל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (עיין זבחים דף מה) ממילא בקדשים גם מ"ע שהז"ג נשים חייבות ומיישב בזה קושית התוס' בקידושין (דף לו) ד"ה הקבלות לענין סמיכה בקדשים דנשים חייבות עש"ה בס' מעיין החכמה (דף צט) בענין הנחת תפילין ועיין בשו"ת זכרון יצחק (סי' סז) מזה וממילא לענין פסח דהוה קדשים גם נשים חייבות במ"ע דבאש תשרפו אף דהוה מ"ע שהז"ג כנזכר ושפיר הוה נל"ע ומיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל:

אך לפ"ז יקשה עדיין לר' יהודה לשיטתו דס"ל בקידושין שם הטעם דאשה פטורה ממ"ע שהז"ג לא מטעם דהוקשה לתפילין ז"א דהוא ס"ל דנשים חייבות בתפילין ורק מצד דהוה ג' כתובין מצה ושמחה והקהל וכו' ע"ש וממילא אתיא דלר"י גם בקדשים דהוה מ"ע שהז"ג פטורות ולפ"ז מאי קאמר כאן ר' יהודה והנותר ממנו עד בוקר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין וכו' הא לדידיה לא הוה כלל נל"ע דהלאו כולל יותר מהעשה דבעשה פטורין דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ובל"ת חייבין וא"כ צריך ללקות על לאו זה:

והנה ראיתי בצל"ח פסחים (דף פד) דמיישב הקושיא הנ"ל דהלאו כולל יותר מעשה וכו' משום די"ל כיון דכתיב בחד קרא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר וכו' באש תשרופו דרשינן סמוכין כל שישנו בבל תותירו ישנו בוהנותר ממנו באש תשרופו עש"ה ולעד"נ דיש לדחות שהרי כתבו בתוס' פסחים (דף מג) בד"ה סד"א וכו' דלא דרשינן כזה רק להחמיר ולא להקל ע"ש והכא הרי הוא קולא דאם לא דרשינן סמוכין יהיו נשים פטורות ממ"ע זאת וממילא אינו שוה לאו לעשה ולא הוה נל"ע ולקי משא"כ אי דרשינן סמוכין יהי' לאו הנל"ע. ובשלמא אליבא דאמת דפסקינן דלאו שאב"מ אין לוקין עליו וא"כ אינו לוקה מצד זה שפיר יש לדרוש סמוכין כמש"כ הצל"ח הנ"ל משום דל"ש בזה קולא או חומרא דב"כ וב"כ לא לקי משא"כ ר' יהודה דסובר לאו שאין בו מעשה לוקה עליו א"כ אי לא דרשינן סמוכין לקי ואי דרשינן סמוכין לא לקי וגם למש"כ מקודם יש לדחות. והנה באו"ת (סי' לד סק"א) כתב דלאו הנל"ע דלא לקי לאו מצד קולא הוא ע"ש ממילא שפיר יש לדרוש סמוכין אך אחרונים מחולקים בזה:

עוד לכאורה יש להעיר על הצל"ח למאי דאמר בתמורה (דף ד) ור' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה והקשו בתוס' הא איצטריך להורות דין שריפה ותירצו דמן הסמיכות קפריך וכו' ע"ש ולדברי הצל"ח קשה הא הסמיכות איצטריך להורות דנשים חייבות במ"ע זאת דכל שישנו בבל תותירו וכו' ולדברינו י"ל דשפיר פריך ור' יעקב וכו' דלדידי' אין צריך הסמיכות דכיון דהוה קדשים דאין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ויש לפלפל בזה הרבה. וי"ל ג"כ דר' יהודה לשיטתו דסובר כמו דאמרינן ביבמות (דף עב) דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה ממילא לא הוה מ"ע שהז"ג ועיין בגינת וורדים (כלל כג) משא"כ לדידן אך מ"מ יקשה דהוה מ"ע שהז"ג דאין נשרף בשבת ויו"ט אך עיין בתוס' קידושין (דף כט) ד"ה אותו וכו' ובאחרונים שם ועיין בטורי אבן חגיגה (דף יז) דבר חדש בזה:

ומעתה נבא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בה' חמץ דלקי על בל יראה אם עשה מעשה ע"ש הא מ"מ הוה לאו הנל"ע וגם הקושיא אפילו בליכא מעשה ילקה כיון דיש במציאות מעשה וכמו חסמה בקול. ונלע"ד ליישב חדא בחברתה משום דלכאורה יש להעיר היכי אמר בגמרא דבל יראה הוה נל"ע הא הלאו כולל יותר מהעשה דהלאו איכא בנשים ג"כ ועשה דתשביתו ליכא בנשים דהוה מ"ע שהז"ג ולדעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תמורה) זהו לא הוה נל"ע והכא ל"ש תירוץ הנ"ל כמו גבי נותר דשם הוה קדשים משא"כ כאן הוה חולין אך י"ל כך כיון דגם הלאו דב"י אין בו מעשה וממילא פטורין נשים מלאו שאין בו מעשה דלא השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ממילא שוב הוה נל"ע דשווין הם כנזכר:

אולם כ"ז שייך בלא עשה בו מעשה משא"כ בעשה מעשה כגון שקנה חמץ או חימצו שפיר צריך ללקות דעשה מעשה וממילא גם אשה מחויבת בהלאו דהשווה הכתוב אשה לאיש בזה ממילא תו לא הוה נל"ע דהלאו כולל יותר מעשה ולפ"ז מיושב שפיר דבגמרא שפיר קאמר דהוה לאו הנל"ע דאיירי בלא עשה בו מעשה ממילא שפיר הוה לאו הנל"ע דשווין הם וא"ל דא"כ ל"ל טעם מצד לאו הנל"ע לימא מצד דאין בו מעשה אין לוקין י"ל דהוה אמרינן כמו גבי חסמה בקול כיון דמשכחת בו מעשה תו לקי אף באין בו מעשה וכמש"כ הרה"מ ולכך קאמר רק הטעם משום דהוה לאו נל"ע באין בו מעשה דשווין הם דהוה לאו הנל"ע ולא לקי משא"כ בעשה מעשה שפיר לקי ולא הוה ניתק לעשה דהלאו כולל יותר מעשה וכנזכר:

ומעתה מיושב נמי הקושיא על הר"י בפסחים (דף כט) דס"ל המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו לוקה א"כ היכי משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה לענין שיעור דב"י הא ממ"נ לענין מלקות הרי לא לקי דהוה לאו הנל"ע ואי לענין איסור הרי ח"ש אסור מה"ת ולפי דברינו י"ל כך דהר"י איירי בלא עשה מעשה ושפיר הוה לאו הנל"ע דהלאו לא כולל יותר מעשה כנזכר וא"ל דא"כ לא לילקי מצד דהוה לאו שאב"מ ז"א כמש"כ הרה"מ בחסמה בקול כיון דמשכחת מעשה וא"ל דהרי הפודה מן ההקדש הוה מעשה ז"א משום דלא עשה מעשה בגוף החמץ ולא נטל בידים והרמב"ם דאמר בקנה חמץ הוה מעשה י"ל דנטל גוף החמץ משא"כ פלוגתא דב"ש וב"ה איירי בעשה מעשה ממילא לא הוה נל"ע כלל דהלאו כולל יותר מעשה ושפיר פלוגתייהו לענין מלקות:

ולפ"ז מיושב ג"כ הקושיא על ר"י דאמר אנו אין לנו אלא זאת וכו' הא איכא עוד אחת הלאו דב"י דהוה נל"ע ומשכחת ביטלו כנזכר ולפי הנ"ל ממ"נ אי עשה מעשה חימצו וכדומה באמת לקי ולא הוה כלל לאו הנל"ע דהלאו כולל יותר מעשה ודומה לתמורה ואי בלא עשה מעשה א"כ בל"ז פטור משום דהוה לאו שאב"מ וכנזכר והכל ניחא בעזהי"ת:

ודע דלמש"כ מקודם בשבר עצם בפסח ויש בו מוח לא עשו חכמים תקנה דוקא עד חצות כיון דלא שכיח כמש"כ הריטב"א י"ל ג"כ קושית הצל"ח ברכות (דף ט) למה תני דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים וכו' הא אפילו אליבא דרבנן אסור ע"ש ולהנ"ל משכחת דכשר כל הלילה אליבא דרבנן כגון עצם שיש בו מוח דלא עשו חיזוק כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית הרשב"א ומביאו בצל"ח שם דברייתא זאת אמאן תרמי' עש"ה ולהנ"ל ניחא משום דמשכחת בשבר עצם שיש בו מוח. כתבתי זאת לפלפולא:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה