פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש י דרשה ז' לשבת הגדול
גרסינן בסנהדרין (דף יב) ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה וכו' א"ה ר"ש אומר מעברין וכו' לכתחילה:
א"ב וכו' והקשה מהרש"א בס"ד דר"ש אוסר לעבר לכתחילה מ"ט הא ר"ש סובר טומאה דחוי' בציבור ותירץ דר"ש סובר ג"כ טומאה הותרה ע"ש. ומקשין עליו מאוד דא"כ מ"ט בדיעבד מעוברת עיין בשאגת ארי' (סי' לח) ובס' מנחת אהרן כאן:
ונלע"ד ליישב כך דשפיר סובר דטומאה הותרה ומ"מ לכתחילה לא ואדרבה דלכאורה קשה על מ"ד דטומאה הותרה ואין מעברין מפני הטומאה מ"מ בדיעבד אמאי אינה מעוברת דבחדושי הר"ן ז"ל הקשה דלמה, לר"י אינה מעוברת בדיעבד הא קיי"ל דב"ד יכולין לעבר אף שלא לצורך. וביותר קשה הרי קיי"ל אתם אפילו מזידין וכו'. ותירץ דחכמים גזרו וחיזקו דבדיעבד לא יהיה מעוברת כדי שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור עש"ה:
והנה מקשין למש"כ התוס' ביומא (דף ו) ובזבחים (דף טו) דגבי פסח ל"א טומאה הותרה בציבור או מצד דאתי רק בכנופיא או מצד כיון דאתי לאוכלה וכו' עש"ה א"כ מאי פריך על רק דסובר טומאה הותרה וכו' הא בפסח כ"ע מודה דל"א טומאה הותרה בציבור ותירצו דזה הוה רק דרבנן ומה"ת אין נ"מ דבכ"מ טומאה הותרה בציבור אף בפסח ולפ"ז שפיר ממ"נ בדיעבד מעוברת אף למ"ד הותרה דאי אזיל בתר דאורייתא דגם בפסח הותרה טומאה בציבור הרי לענין דאורייתא מעוברת בדיעבד כקושית הר"ן ז"ל דב"ד יכולין לעבר אף שלא לצורך דאתם אפילו מזידין כנזכר ואי אזלת בפר דרבנן כמש"כ הר"ן דחיזקו ואמרו שלא יהי' מעוברת שלא להרהר וכו' ז"א הרי בדרבנן לא אמרו טומאה הותרה בציבור כלל גבי פסח כיון דבא בכנופיא כנזכר משא"כ לענין לכתחילה שפיר אזלינן בתר דאורייתא דטומאה הותרה בציבור ואסור לכתחילה לעבר מפני הטומאה כנ"ל:
והנה הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' ביאת מקדש ה"יז) כתב דמפני ב' דברים ביקש חזקי' רחמים א' על שעיבר מפני הטומאה ב' דעיבר ניסן בניסן ביום ל' כדאמר בגמרא ותמה בכ"מ הרי בגמרא קאמר למ"ד טומאה הותרה ביקש על הא דעיבר מפני הטומאה ולמ"ד דחוי' ביקש על הא דעיבר ניסן בניסן ממילא לדידן מנ"ל שביקש על הא דעיבר מפני הטומאה עש"ה. ובילדותי אמרתי ליישב בדרך פלפול כך דבאמת סובר טומאה דתוי' וממילא יפה עשה דעובר מפני הטומאה רק דמ"מ דילמא טומאה הותרה ולא יפה עשה ואי טומאה דחוי' ויפה עשה מ"מ למה עיבר ניסן בניסן דהיינו ביום ל' וממ"נ לא טוב עשה ואם נאמר דטוב עשה שעיבר ניסן ביום ל' שוב לא עשה יפה במאי שעיבר כלל ותליא חד בחבריה וזהו דהנה פריך בגמרא ומי לית ליה לחזקי' זה ניסן ואין אחר ניסן ומשני דטעה בדשמואל וחזקי' סבר הואיל וראה לא אמרינן. והיינו דוקא אי עכשיו ראוי משא"כ הואיל וחזי ל"א ומלשון הגמרא משמע דבכ"מ הדין כך הואיל וראוי לא אמרינן:
ולפ"ז י"ל דתליא בפלוגתא דפסחים (דף מו) דרבה סבר דאמרינן הואיל וחזי לאורחים ור' חסדא סובר דל"א הואיל ולפ"ז חזקיה סובר כר"ח דל"א הואיל. והנה בתוס' שם הקשו למאן דאית ליה הואיל כל מלאכת שבת לשתרי מצד הואיל וחזי לחולה שיב"ס עש"ה אולם תירצו המפרשים דתליא אי אמרינן שבת דחוי' אצל חולה או שבת הותרה אצל חולה דאי נאמר דחוי' ל"ש כלל הואיל דדי אם מתירין לו לעשות אם החולה יש בכאן ולא לומר הואיל וכו' משא"כ למ"ד הותרה שפיר לומר הואיל וכקושית התוס':
והנה בכ"מ (פ"ב מה' שבת) כתב דזהו אי שבת דתוי' אצל חולה או הותרה תליא אי טומאה הותרה בציבור או דחוי' עש"ה ולפ"ז י"ל דרבה ור"ח פליגי בזה דבאמת סברא חיצונה דלימא הואיל בכ"מ רק דיהיה קשה קושית התוס' דא"כ בטלת כל מלאכת שבת ויהי' פטור מצד הואיל ומוכח מזה דל"א הואיל אך אי נאמר דטומאה ושבת דחוי' ממילא יכול לומר דשפיר אמרינן הואיל כסברא חיצונה ורק התם שאני גבי חולה כיון דדחוי' לכך ל"א הואיל כנזכר. ולפ"ז לחזקיה דעובר ביום ל' ול"א הואיל וחזי וכו' אף דסברא חצונה דנאמר הואיל וחזי וע"כ מצד דיקשה דא"כ נשתרי כל מלאכת שבת וכו' וע"כ דסובר דשבת וחולה הותרה וכו' ולכך מוכח דל"א הואיל וחזי וכו' ולפ"ז ממ"נ קשה דעשה שלא כדין דכיון דעיבר ניסן בניסן ע"כ דל"ל הואיל וחזי וכו' ומצד דסובר דטומאה הותרה וכן חולה בשבת ויקשה קושית התוס' כנזכר וממילא למה עיבר כלל מפני הטומאה כיון דטומאה הותרה בציבור ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל מפני שני דברים ביקש חזקי' וכו' והיינו דממ"נ עשה שלא כדין כיון דעיבר ניסן בניסן ביום ל' ע"כ מצד דל"ל הואיל וכו' משום דקשה קושית התוס' כל מלאכת שבת לישתרי ומשום דס"ל דטומאה הותרה וא"כ שוב לא היה לעבר כלל וממ"נ עשה אחד שלא כדין:
ובזה אמרתי ליישב דברי הגמרא בפסחים (דף סו) הלכה זו נתעלמה מבני בתירה אי פסח דותה שבת והלל גמר מקרא דבמועדו אפילו בשבת לענין תמיד עש"ה ויש להבין באיזה סברא פליגי וגם הלשון שכחו ולא ידעו וכו' כפול אי שכחו מסתמא לא ידעו וכבר כתבתי שם במקומו עש"ה ולדברינו הנ"ל י"ל כך והיינו דהספק היה להם מצד זה דלכאורה קשה האיך משכחת דטומאה הותרה לפסח דדוחה טומאה הא כיון דמעברין מפני הטומאה למ"ד טומאה דחוי' בציבור א"כ מעולם יכולין לעשות בטהרה.
אך והו ליתא דמשכחת כגון שנטמא סמוך לפסח דליכא שהות לטהר ולעבר ג"כ א"י דאין מעברין ניסן בניסן:
אולם לכאורה עדיין קשה האיך פסח דוחה שבת כיון דיכול לעבר החודש שלא יהיה חל ע"פ בשבת ואתם אפילו מזדין א"כ יכול לקיים שניהם ובשלמא אי טומאה הותרה לא איכפת לן דדמי כיון דמותר משא"כ אי דחוי' ממילא יכול לעשות כן ולא ידחה שבת וזהו הרי יודע עוד קודם ניסן דיהי' חל ע"פ בשבת. אולם י"ל דתליא בזה אי אמרינן הואיל וכו' והיינו דהנה אמרינן בפסחים (דף מו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' בן בתירה אומר דהטיל בצונן משום דסובר דאמרינן הואיל ובעי מתשיל ולכך עובר עליו ובתוס' הקשו למ"ד דאמרינן הואיל כל מלאכת שבת לישתרי מצד הואיל אך תירצו משום דשבת דחוי' היא אצל חולה ול"ש הואיל. אך דא"כ שוב קשה דא"צ אי דחוי' א"כ שוב מעברין מפני הטומאה ממילא היה יכול לעבר וא"צ הפסח לדחות השבת כנ"ל. בשלמא אי אמרינן שבת הותרה ממילא גם טומאה היתרה ממילא אין מעברין בשביל שבת כיון דהותרה משא"כ למאי דסובר בן בתירה דדחוי' הנזכר ממילא מעברין בשביל שבת כמו מפני טומאה וזהו דמספקא להו ושכחו האיך בן בתירה סובר אי טומאה ושבת דחוי' וס"ל הואיל ומ"מ בשבת לא הותרה כל מלאכה כנזכר כיון דדחי' ממילא שפיר אין דותה שבת כיון דיכול לעבר שלא יהי' חל ע"פ בשבת או לא ולכך לא ידעו מה לעשות:
ובדברי הנ"ל אמר אחד מן תלמידי דיש ליישב קושית העולם דמאי מספקא ליה אי דחי שבת הא מקרא מלא דעשו את הפסח במדבר ולפי דברי הברייתא בשבת (דף פח) חל אז ע"פ בשבת ומוכח דדוחה שבת [עיין באור חדש על פסחים (דף סו) מזה:]
אך למש"כ דכל הטעם דמספקא להו מצר דיכולין לעבר החודש שלא יהיה חל ע"פ בשבת כנזכר והנה ידוע דאין מעברין החודש רק בא"י ולא בחו"ל וא"כ כיון דבמדבר אינן יכולין לעבר פשיטא דדוחה שבת ואין ראי' לדידן בא"י ודפח"ח:
ובירושלמי פ"ק דסנהדרין תני אין מעברין מפני הטומאה ר' יהודה אומר מעברין שכן מצינו בחזקי' שעיבר מפני הטומאה שנאמר כי מרבית ביתו וכו' כי התפלל וכו' שעיבר שלא ככתוב וכו' ותמהו עליו מאוד חדא שזה ראי' לסתור ועוד ראיתי בס' עטרת חכמים מהגאון ר' ברוך טעם דתמה מאוד שהרי ר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור ע"ש ולעד"נ דהכא היה כתב ראשי תיבות ר"י והיה סבר המדפיס דכוונתו על ר' יהודה ובאמת הוא ר' יוסי והוא באמת ס"ל דטומאה דחוי' עיין פסחים (דף סט) וביומא (דף ח) אך קושיא ראשונה קשה:
והנלע"ד דכך הפירוש בירושלמי דסובר דהתם גבי חזקי' היה שני טומאות טומאת מת וטומאת ע"ז כדמשמע שם מקרא וכ"כ המפרשים ורק לענין טומאת מת הרי הותרה לעשות בטומאה משא"כ מצד ע"ז אסור לעשות בטומאה ונדחה לפסח שני כמבואר בפסחים אולם מצינו בזבחים (דף לב) מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו עש"ה וכמו כן גבי טומאת מת בפסח ונעשה זב או טומאת ע"ז אמרינן מתוך שהותר למתו הותר נמי לשאר טומאות ומותר לעשות הפסח בראשון אך אמרינן שם בזבחים דרבא סובר דוקא בדחוי' אמרינן הואיל והותר וכו' משא"כ כהותרה ל"א הואיל והותר וכו' ונדחה לפסח שני [ועמש"כ בחדושי ליומא (דף ו)]:
ולפ"ז כך הפירוש בירושלמי ר"י אומר מעברין מפני הטומאה כדי שיהיו עושין הפסח בטהרה והיינו דר"י סובר טומאה דתי' ומביא מקרא דחזקי' דעיבר מפני הטומאה ואח"כ התפלל לכפר על עונו שעשה שלא כדין ובשלמא אי נאמר דטומאת מת דחוי' היא בציבור שייך הואיל והותר לטומאת מת הותר נמי לטומאת ע"ז וכדומה ועשה שלא כדין דעובר הא יכול לעשות בטומאה והיינו דהם קאי על טומאת זבין ומצורעין וע"ז אשר בטומאה כזה נדחה לפסח שני וע"ז פליגי ת"ק ור"י ת"ק סובר אין מעברין שהרי יכול לעשות פסח שני בטהרה ור"י סובר מעברין כדי שיעשה בטהרה בראשון ופליגי בזה דת"ק סובר טומאה דחוי' בציבור וממילא שייך הואיל והותר לטומאת מת הותר לשאר הטומאות ממילא צריך לעשות הפסח בטומאה בפסח ראשון [ועין בשאגת ארי' (סימן לח)] ורק מפני שאר הטומאות לחוד אסור לעשות בטומאה ופליגי בזה אי יכולין לעבר כדי לעשות בטהרה בראשק ולא שידחה לפסח שני וקאמר ת"ק דאין מעברין ור"י אמר מעברין מפני שאר הטומאות כדי לעשות בטהרה בראשון וקאמר דמצינו דחזקי' עיבר מפני הטומאה ועשה תשובה שעיבר שלא כדין היינו דשם היה טומאת מת ג"כ ושייך הואיל והותר וכו' ממילא היו יכולין לעשות בטומאה ולא לדחות לפסח שני ולכך עשה תשובה משא"כ היכא דאיכא טומאת זיבה או ע"ז לחוד שפיר מעברין ולא דמביא ראי' מחזקי' רק קאמר דלא תקשי מחזקי' רק קאמר דהתם שאני דהיה טומאת מת ג"כ כנזכר:
או די"ל בסנגון זה באופן אחר ותורה נדרשת לכמה אנפין ודו"ק וגם עוד י"ל דפליגי בזה דשם בזבחים קאמר אביי להיפך דוקא בהותרה אמרינן הואיל וכו' משא"כ בדחוי' ל"א מתוך ועיין במל"מ (פ"ד מה' ביאת מקדש) דיש דעות דע"ז דומה למת ע"ש דהותר בטומאה וי"ל:
ובזה י"ל דברי המפרש ברמב"ם (פ"ד מה' קידוש החודש הלכה ו') וז"ל ואין מעברין וכו' ולא מפני הטומאה וכו' ופירש המפרש שם דהרי קשה ל"ל כלל עיבור מפני הטומאה הרי לעולם יש שהות לטהר ז' ימים ומיישב כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היה להם עד אחר הפסח וכו' ותמהו חכמי צפת ומביאם בשעה"מ (פ"ד מה' ביאת מקדש) ועיין בסנהדרין בס' מנחת אהרן ובקובץ על הרמב"ם ז"ל דהרי רבינו כתב דאין מעברין רק יעשו בטומאה ואי דאיירי במחוסר כפורים דהיינו זב וזבה ויולדת ומצורע הרי אלו אין נדחה הטומאה בציבור ואין נדחה רק טומאת מת בלבד ונשארו בתימה:
אולם לדברינו י"ל דהרמב"ם איירי כגון שהיו טמאי מתים ג"כ וקיי"ל מתוך שהותר לעשות בטומאת מת הותר נמי לעשות בטומאה מצד מצורע ושאר טומאות ולכן אף אם הוא יכול לטהר עצמו מצד טומאת מת דיש שהות מ"מ לא יוכל לעשות בטהרה בראשון ויהיה נדתה לפסח שני ולכן טוב יותר שלא לטהר עצמו מטומאת מת רק יעשו בראשון בטומאה ולא מעברין וכו' כנ"ל:
והנה לכאורה י"ל ג"כ הסברא דימתין מלטהר עצמו טומאת מת וכדי לעשות בטומאה בראשון מצד מתוך וכו' זהו אי טומאה הותרה בציבור יכול לעשות כן משא"כ אי נאמר דטומאה דחוי' בציבור ל"ש לומר דיהי' הדין דימתין מלטהר טומאת מת כדי שיוכלו לעשות בטומאה בראשון כיון דרק דחוי'. והגם דלכאורה אין נ"מ לדידן בסברא זאת שהרי ממ"נ אי טומאה הותרה ל"א כלל מתוך וכו' ונדחה לפסח שני אך נ"מ לאביי שם דסובר להיפך מזה דרק אי נאמר הותרה אמרינן מתוך וכו' ממילא י"ל דיכול לעשות כן אבל אם נטמא במת ויכול לטהר עצמו שיעשה בטהרה הקרבן ודאי לכ"ע מחויב לטהר עצמו ולעשות הקרבן בטהרה בין למ"ד הותרה ובין למ"ד דחוי'. וכן יש להסתפק באם נטמא בשרץ וכדומה אם יכול לטמא עצמו במת כדי שיעשה הפסח בטומאה בראשון ולא לידחות לפסח שני ורק נאמר מתוך וכו':
ובאמת י"ל ג"כ דאם נטמאו בשאר הטומאות לכ"ע אין מעברין מפני הטומאה כדי שיעשה בראשון בטהרה כיון דב"ב וב"כ יהיה הקרבן בזמן רחוק ובשלמא בדבר שהטומאה נדחת ועושין בטומאה שפיר שייך לומר דמעברין כדי לעשות בטהרה משא"כ בטומאה שאין הטומאה נדחת וצריך להמתין עד פסח שני וא"כ מאי ירוויח בזה דמעברין שהרי ב"כ וב"כ יעשו הפסח בזמן רחוק ודו"ק :
ודע דבדברי הכ"מ (פ"ב מה' שבת) דכתב דשבת דחוי' אצל חולה תליא אי טומאה הותרה או דחוי' והקשו עליו שהרי ביומא (דף מו) מבואר אף דשבת הותרה מ"מ טומאה דחוי' ועיין בס' עטרת חכמים חאו"ח (סי' ד):
ונלע"ד די"ל הטעם דשבת הותרה דע"כ מצד גזה"כ התירה התורה להקריב קרבן ציבור בשבת התמיד וקרבן מוסף דא"ל מצד דחוי' דדחי מ"ע דקרבן ללאו דשבת ז"א שהרי אם לא יקריב התמיד ליכא כרת כמו דאמרינן בסנהדרין (דף סו) וממילא אפילו לשיטת רש"י דעשה שיש בו כרת דוחה לל"ת ועשה מ"מ בתמיד ל"ש זה וע"כ דגזה"כ הוא דהותרה משא"כ לענין קרבן פסח שפיר י"ל דהוא מצד דחוי' כגון דגם אם לא עשה הפסח חייב כרת תו הוה עשה שיש בה כרת ודוחה ל"ת ועשה ושפיר י"ל דהוא מצד דחי' אבל שבת ודאי מצד הותרה ומגזה"כ הוא דל"ש דחי' כנזכר וא"ל דא"כ גם טומאה דיחיד לדחי לשבת ולטומאה להקריב הפסח ואפשר ליישב בשלמא דרבים חזינן דעשה דרבים לא בעינן בעידניה וחמור אז דוחה לעשה ול"ת ועיין במג"א (סי' תמו) משא"כ פסח דיחיד לא דחי כלל לשבת וטומאה:
אולם למש"כ במקום אחר להסתפק בקרבן פסח בטומאת ציבור דיכול להקריב בטומאה האיך הדין אי לא קרב אי חייב ג"כ כרת משום די"ל דזה הוה לאו הבא מכלל עשה דאיש נדחה ואין ציבור נדחה אי נאמר אהדרי' לאיסורא קמא ועיין תוס' ביצה (דף יב) ב"ה השוחט וכו' ובתוס' ע"ז (דף סז) ד"ה אמר ר"י וכו' ועיין בשו"ת באר יצחק (סי' יא) דהקשה כמו כן על מילה שלא בזמנה וכו' ול"א אהדרי' לאיסורא קמא ועיין בס' אשי ישראל על מס' שבת (דף קלז) מזה. אך ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה אברהם לופטביר חתן ידידי הרב הגאון וכו' ר' מאיר שמחה אב"ד דדווינסק שליט"א הראה לי בתורת כהנים פ' צו פ"יד ובפ"טו נפש ולא ציבור דליכא כרת כלל בציבור ע"ש ועמש"כ בחדושי ליומא (דף פד) מזה ממילא שוב יקשה למה קרבן פסח הבא בטומאה דוחה טומאה ושבת הא הכא ליכא כרת בציבור ואפ"ה דחי וע"כ מצד הותרה וצ"ע עדיין בכ"ז. וכן לכאורה יש לספק בפסח שחל בשבת דאם לא עשה הפסח אי חייב כרת כיון דרק נלמד מבמועדו ול"א אהדריה לחיובא קמא ואפשר ג"כ לומר דפסח דהוא בכנופיא שאני וכמש"כ התוס' וצ"ע: