אור ברסלב
פתחי שערים דרוש ט דרשה ו' לשכת הגדול

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

דרוש ט דרשה ו' לשכת הגדול

דרוש ח

גרסינן בב"ק (דף צח אמר רבה השורף שט"ח של חבירו פטור מ"ט דא"ל ניירא קלאי מינך וכו' ואמר רבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור לאחר המועד מחלוקת ר"ש ורבנן לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד חייב לרבנן פטור וכו' אמר אמימר מאן דדאין דד"ג מגבי ביה דמי שטרא מעליא וכו' וכתב הרמב"ן ועוד פוסקים דלמאן דדאין דד"ג ה"ה השורף חמץ של חבירו חייב דמפסידו ודנין דד"ג עש"ה והקשה הש"ך בחו"מ (סי' שפו) אמאי נקט אמימר שטרות דוקא הו"ל לומר מגבי ביה דמי חמץ מעליא וכו' ע"ש עוד תמהו הפוסקים על הרי"ף ורמב"ם ז"ל דהשמיטו הך דין דאם שורף חמץ ש"ח שגזל ועבר עליו הפסח דחייב למאן דדאין דד"ג:

ונלע"ד ליישב בהקדש מה שפסק הרמב"ם ז"ל דעל חמץ ידוע לא מהני ביטול ותמהו עליו שהוא נגד הסוגיא דפסחים (דף ו) דאמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' ופריך בגמרא וכי משכחת לה, לבטלה וכו' הרי חזינן דמהני ביטול לחמץ ידוע [ובחדושי לפסחים ישבתי בהרבה אופנים]:

אולם נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וי"ל הטעם דל"מ ביטול לחמץ ידוע היינו דחכמים תקנו דלא יהיה מהני ביטול ויהיה כמו קודם ביטול ואסור לאחר הפסח וכמו כל חמץ שעבר עליו הפסח וממילא אם אסור לאחה"פ שוב מבטלו בלב שלם והוה ביטול גמור כיון דיודע דיהיה אסור לאחר הפסח ולא עובר כלל בב"י ע"ז החמץ משא"כ אי היינו אומרים דמהני ביטול לחמץ ידוע שיהיה מותר לאחר פסח לא היה מבטלו בלב שלם דיודע דיהיה מותר לאחר פסח וממילא באמת עבר על בל יראה והכלל דרמב"ם לא אמר רק דל"מ ביטול לחמץ ידוע שיהי' מותר לאחר הפסח ממילא עי"ז לא עובר כלל בבל יראה כשביטלו משא"כ אי היה מותר לאחר הפסח אז ל"מ הביטול כלל כנזכר:

ובזה ניחא מאי דפריך וכי משכחת לה לבטלה היינו לענין בל יראה שלא יעבור מהני שפיר הביטול כיון דאסור לאחה"פ דע"ז ל"מ הביטול כנזכר ממילא שוב יכול לבטל בלב שלא יעבור בב"י ודו"ק:

ובפרט לר' יהודה דסובר דחמץ לאחר הפסח ג"כ אסור מה"ת ורב סובר כר"י ממילא פשיטא דמהני הביטול לחמץ ידוע דחמץ שעבר עליו הפסח אפילו דנכרי אסור ממילא שוב מהני הביטול שלא יעבור בב"י כנ"ל:

ובזה יש ליישב קושית מהרש"א והכנסת יחזקאל והט"ז מאי הקשו בתוס' על פרש"י דחס לשורפה ה"ה דיהיה חס לבטלו מאי ענין זה לזה דלשורפה חס משא"כ לבטל ולפי דברינו ניחא דכל הטעם דמהני הביטול לחמץ ידוע שלא יעבור בב"י הוא מטעם דידע דלאחר הפסח ג"כ אסור ולכך מבטל בלב שלם ולכך שפיר הקשו ממ"נ גם לבטל יהיה חס:

ולפי דברינו שפיר פסק באו"ח (סי' תמ"ח ס"ה) חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור בהנאה אפילו ביטל והיינו דחכמים כך תקנו ושפיר מהני הביטול שלא לעבור על ב"י דמסתמא מבטל בלב שלם כשנזכר (וע' בשו"ת ר"ע (סי' כג)]:

ומעתה לפ"ז לכאורה יש להקשות מאי קאמר כאן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך מאן תנא דאומרים באה"נ הש"ל וכו' מאי ראי' מגזל דס"ל דאומר באה"נ הש"ל הא י"ל משום דודאי מסתמא ביטל החמץ ולחמץ ידוע ג"כ מהני ביטול וממילא מותר לאחה"פ ולכך יכול לומר הרי ש"ל וא"ל כמש"כ דאסור לאחה"פ כדי שיבטל בלב שלם ז"א דכאן לא הועילו כלום בזה שאומרים שאסור לאחה"פ דאפילו אי אסור יכול לומר הש"ל ממילא יכול להיות ב"כ וב"כ דלא מבטל בלב שלם ממילא באמת מותר ושפיר יכול לומר הש"ל וא"ל דילמא לא ביטל כלום ז"א דמספק ג"כ מותר לאחה"פ כמש"כ המג"א (בסי' תמ"ט):

אולם שוב ראיתי דהא בירכא דעכ"פ שוב מוכח דאומרים באה"נ הרש"ל דאל"כ רק באה"נ אין אומרים הש"ל רק הכא מותר משום דלא אהני מידי בזה שאסרו דעדיין צריך להחמץ שיהי' יכול לומר הש"ל הא אי הדין דא"י לומר הש"ל באה"נ שפיר צריך להיות אסור והועילו בזה דודאי יבטל בלב שלם כיון דלא יוכל לומר באה"נ הש"ל ואסור לאחה"פ וע"כ דאומרים באה"נ הש"ל וא"כ לא הועילו כלום בזה שאסרו בהנאה וממילא באמת מותר לאחה"פ כיון דלא אהני מידי ודו"ק [וכיוצא בזה כתב בנו"ב (בסימן כ) מ"ק לאו"ח ובמ"ח לאו"ח (סי' עה) עש"ה]:

אף לפ"ז אי אומרים באה"נ הרי ש"ל באמת מותר החמץ לאחה"פ א"כ יקשה מאי קאמר דאם בא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן וכו' דלרבנן דדבר הגורם לממון לאי כממון דמי פטור הא הוה ממון גמור כיון דמותר לאחה"פ וממילא גם לרבנן חייב. אך אפשר לומר דרבנן דר"ש הוא ר' יהודה ולשיטתו חמץ שעה"פ אסור מה"ת מגזה"כ ממילא הוי רק גורם לממון. אך יקשה עדיין דא"כ למה אמר לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד חייב הא לר"ש לשיטתו דס"ל דחמץ שעעה"פ מותר הוי ממון גמור ואפילו אי לאו כמ"ד חייב:

אולם אפשר לומר דלר"ש לשיטתו דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד ל"מ כלל ביטול בחמץ והיינו דהנה הקשה הר"ן היכי מהני ביטול בחמץ מצד הפקר הא בעי בפני ג' וכן צריך שיוציא מרשותו. ותירץ דחמץ שאני כיון דאינו ברשותו של אדם ורק דעשאן כאילו הן ברשותו ולכך סגי בגילוי דעת בעלמא עש"ה. אך י"ל דכ"ז שייך לדידן משא"כ לר"ש לשיטתו דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד אין חידוש מאי דאמרה תורה דעובר בב"י שהרי ברשותו הוא שיהי' מותר לאחה"פ ואין חידוש מה דאמרה התורה דעובר בב"י דאי לא כתבה התורה ב"י הי' לגמרי ברשותו דיכול להשהות על לאחה"פ ואז מותר בהנאה וממילא ברשותו הוא ובשלמא לדידן דדבר הגורם ללמון לאו כמ"ד שפיר מיקרי אינו ברשותו משא"כ למ"ד דכממון דמי ועיין פסחים (דף כט) לענין חמץ של הקדש ע"ש וממילא לא מהני ביטול לר"ש כקושיות הר"ן. ובדברינו הנ"ל מיושב סברת השאגת ארי' דהקשה דלמה לא מהני ביטול לר"ש אף ביו"ט דברשותו הוא כמו חמץ של הקדש ע"ש (בסי' עז) והמקו"ח הקשה עליו מאוד מאי דמיון הוא לחמץ של הקדש דשם הרי רשאי להשהות משא"כ כאן הרי אסור להשהות מצד ב"י וב"י עש"ה:

ולפי דברינו י"ל דכך כוונתו דכל הטעם דל"מ ביטול ביו"ט שלא יעבור בב"י כיון דחידוש הוא מה דגזרה התורה שלא ימצא אצלו חמץ כיון דאינו שלו כמו דאמר ר"א שני דברים כו'. ולכך לא יכול לבטל דבר שאינו ברשותו וגזרה התורה שיהי' ברשותו והוא דבר חידוש וגזה"כ ואין הביטול מוציאה מידי הגזה"כ משא"כ לר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד א"כ אין חידוש כלל מה שאמרה תורה דיעבור בב"י דלולי שגזרה התורה לעבור בב"י הי' ברשותו על לאחה"פ כיון דחמץ שעעה"פ מותר והוי גורם לממון וממילא שוב לא חידוש למה גזרה התורה לעבור בב"י שהרי אינו שלו כיון דאסור בהנאה ז"א דאי לא גזרה התורה הי' שלו ממילא שפיר י"ל דמהני ביטול ג"כ משא"כ לדידן דדבר הגורם לממון לכמ"ד ממילא שפיר חידוש למה אמרה תורה דעובר בב"י הרי אינו שלו וממילא כיון דחידוש הוא מה שעשאן כרשותו לעבור ל"מ הביטול כלל להוציא מידי ב"י ודו"ק:

ולפ"ז לר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד לא מהני ביטול לחמץ דל"ש סברת הר"ן כנזכר ממילא שפיר צריך להיות אסור אחר הפסח כיון דעבר בב"י וממילא בבא אחר ושורפו פטור אך מ"מ קאמר הגמרא דלר"ש ממ"נ חייב כיון דדבר הגורם לממון כמ"ד ממילא אפסדי' דהי' יכול לומר הש"ל והוי מצי למפטר נפשי' כנזכר:

ומעתה מיושב קושית הש"ך על הרי"ף והרמב"ם דלדידן דקי"ל דחמץ לאחר זמנו מותר וקי"ל דדבר הגורם לממון לכמ"ד שוב חייב השורף לכ"ע אף מאן דלא דאין דד"ג כיון דמהני ביטול ממילא מותר לאחה"פ פשיטא דחייב ולכך אמר אמימר רק מגבי דמי שטרא מעליא וכן הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דפשיטא דחייב כיון דמותר לאחה"פ:

ובזה נבא ליישב דברי הגמרא ב"ק (דף קה) הרי אפרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מגנב ממונא בעי שלומי חייב או דילמא השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא וכו' ופשיט דחייב. והנה לכאורה קשה מאי קמבעא פשיטא דחייב כיון דבאמת מותר לאחה"פ כיון שביטלו כנזכר. ב' קשה למה בעי דוקא על חמץ בפסח ולא בעי על שאר אה"נ בשלמא קושיא א' יש לומר דהכח קאי אליבא דר' יהודה דחמץ לאחר הפסח ג"כ אסור מה"ח אך קושיא ב' קשה דלמה לא בעי על שאר אה"נ:

ונלע"ד ליישב בהקדם ליישב התמוה אשר הקשה בים של שלמה ובמל"מ (פ"ג מה' גזילה הלכה ה') על הרא"ש כאן דכתב דלאו לענין קרבן שבועה בלחוד בעי רק דממילא לא יוכל לומר הש"ל כיון דבעי כפרה דמחויב בקרבן ע"ש הא נגד סוגית הש"ס דלקמן (דף קי) דבעי רבא כהנים בגזל הגר יורשים הוה או מקבלי מתנות נ"מ לענין גזל חמץ וע"ע הפסח אי יורשים הם יכול לומר הש"ל ואי מקבלי מתנות הם א"י לומר הש"ל ע"ש ולשיטת הרא"ש ז"ל הרי גם אי יורשים הם א"י לומר הש"ל דהרי דין זה דשייך לכהנים הוא דוקא לאתר שנשבע וחייב בקרבן עש"ה וא"כ מאי נ"מ אפילו אי יורשים הם א"י לומר הש"ל דגם לגר עצמו צריך לעשות השבה מעליא וא"ל דהכא בעיא באת"ל דלא מחייב ק"ש על חמץ שע"ע הפסח ז"א דממ"נ אי ליכא קרבן לא שייך לכהנים ואי איכא קרבן א"י לומר הש"ל עש"ה:

עוד תמהו על הרמב"ם ז"ל דסותר עצמו דבפרק ג' מה' גזילה כתב דאם נשבע מחויב קרבן וגם קרן דא"י לומר הש"ל ומוכח דסובר כדעת הרא"ש ז"ל ובפ"ח מה' גזילה הלכה ח' כתב דכהנים בנכסי הגר מגזל מקבלי מתנות הם וא"י לומר הש"ל ואילו היה הגר קיים יכול לומר הש"ל עש"ה הא ממ"נ דע"כ איירי בנשבע וחייב בק"ש א"כ לא יכול לומר הש"ל אפילו להגר וכמש"כ כאן:

עוד תמהו על הרי"ף ז"ל דהשמיט הך דין דרבא בנשבע לו מהו כיון וכו' דעפרא בעלמא וכו' הא ניהי דלענין קרבן בזה"ז אין נ"מ מ"מ נ"מ אי יכול לומר הש"ל כנזכר:

אולם נלע"ד ליישב דאדרבה מכאן הוציא הרא"ש דינו דא"י לומר הש"ל בנשבע כיון דמיבעא רק בחמץ ולא לענין שאר אה"נ דהנה לכאורה קשה מאי קמיבעא אילו מגנב חייב ה"נ חייב או כיון דעפרא בעלמא פטור הא למאי דאמרינן בשבועות העדות דנוהגת בראוין להעיד ואמרינן לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי אף דמדרבנן פסול מ"מ חייב ק"ש וכתבו בתוס' שם דאזלינן בתר תרוייהו לחיובא] ולפ"ז למאי דאמרינן דחמץ שע"ע הפסח מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור ממילא מה"ת הוה ממון גמור ופשיטא דחייב ק"ש. אך י"ל שפיר דמ"מ אי משום זה הרי ממ"נ יכול לומר הש"ל דאי אזלת בתר דאורייתא וחייב בקרבן דמותר מה"ת מ"מ פשיטא דיכול לומר הש"ל דמה"ת מותר הוא ומאי איכפת לן דבעי כפרה ואי אזלת בתר דרבנן דאסור ממילא ליכא קרבן ופשיטא דיכול לומר הש"ל כיון דלא בעי כפרה ולכך בעיא רק מצד אי מגנב חייב לשלם וכו' וממילא אפילו אי אזלת בתר דרבנן ואסיר לאחה"פ מ"מ דאי מגנב חייב וגם היום חייב בתשלומין מצד זה וכיון דחייב בקרבן ממילא א"י לומר הש"ל וא"כ מזה עצמו מוכח דאיבעא לענין תשלומין דלענין קרבן פשיטא דלעולם חייב בקרבן ואפילו בלי סברת דאי מגנב רק לענין תשלומין דאי אזיל בתר דאורייתא פשיטא דפטור דיכול לומר הש"ל כיון דמותר בהנאה מה"ת:

אולם לכאורה עדיין מנא ידעינן זאת דילמא האיבעא קאי לר' יודה דחמץ שע"ע הפסח אסור מה"ת וליכא כלל לחייבו קרבן מה"ת דעפרא בעלמא אך זהו ליתא דא"כ למה לא קתני האיבעא בשאר אה"נ וע"כ משום דאי הוה קתני בשאר אה"נ הו"א דקאי לענין קרבן לחוד אבל לענין שיוכל לומר הש"ל לעולם יכול לומר הש"ל ולכך קתני חמץ להורות דאיבעא קאי לענין תשלומין דלענין קרבן בודאי חייב כיון דאזלינן בתר דאורייתא ומה"ת מותר החמץ לאחר הפסח וקאי אליבא דר"ש דמותר מה"ת:

אולם לכאורה עדיין קשה כיון דמהני ביטול א"כ לעולם מותר אפילו מדרבנן ול"ש כלל סברא הנ"ל וצ"ל דלר"ש ל"מ כלל ביטול כיון דברשותו הוא וכנזכר ומעתה שפיר מיושב קושית יש"ש ומל"מ הנ"ל באופן זה או די"ל דלקמן (בדף קי) קאי באת"ל דעפרא בעלמא הוא ול"א הסברא דאי מגנב וכו' וא"כ ליכא חיוב ממון וקרבן רק מצד דאורייתא כיון דמה"ת מותר כנזכר ולכך חייב קרבן מ"מ ממ"נ יכול לומר הש"ל וזהו דבעי אי כהנים מקבלי מתנות הן וא"כ א"י לומר הש"ל או דיורשים הם ויכול לומר הש"ל ממ"נ או דהאיבעא קאי אפילו למאי דמסיק דאמרינן דאי מגנב וכו' וא"כ לעולם היה הגר חייב בתשלומין מ"מ הרי פריך שם בגמרא מברייתא וכחש בה וכו' פרט למודה בעיקר ומשני שקיימא וכו' והיינו דיש חילוק בין איתא בעין או לא ועיין בראב"ד דאפילו בחמץ יש חילוק בין איתא בעין או לא:

ולפ"ז שפיר ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ג מה' גנבה איירי באופן דלא היה בעין כשכפר ונשבע לשקר ושייך דאי מגנב וחייב ק"ש וצריך כפרה ולא יוכל לומר הש"ל דאף בדרבנן צריך כפרה וקרבן משא"כ בפ"ח איירי בהיה בעין ורק מצד דמה"ת חייב ק"ש ויכול לומר הרי שלך לפניך ממ"נ ואיירי בלא ביטלו וכן על הרי"ף לא קשה דאליבא דאמת דפסקינן כר"ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת ממילא מותר החמץ ופשיטא דיכול לומר הש"ל והגמרא רק קאי בלא ביטלו והיינו לר"ש דל"מ ביטול משא"כ לדידן ורי"ף לא מביא רק דין הנזכר בגמרא ודו"ק:

אולם לכאורה יש לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דחמץ לא הוה לאו הנל"ע דתשביתו עשה בפני עצמו הוא ע"ש א"כ ל"ש לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כמ"ד להשהות לאחר הפסח דאפילו אי לא כתבה בל יראה מ"מ מחויב מצד תשביתו וממילא עדיין הוה חידוש ויש ליישב ודו"ק:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה