פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש טז דרשה ה' לשבת תשובה
גרסינן ביומא (דף סד) מתניתין ואם משהגריל מת יביא זוג אחר ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו וכו' ובגמרא והשני ירעה רב אמר שני שבזוג שני ירעה וראשון יקרב ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה ושני שבזוג שני יקרב במאי קמפלגי רב סבר בע"ח אינן נדחין ור"י סבר בע"ח נדחין רב יליף ממום עובר מום עובר גזה"כ ופריך הגמרא ניהי דלרב בע"ח אינן נדחין מ"מ וכו' ומשני דרב סובר כר' אסי דמצוה בראשון דתניא המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון איזה שירצה יקריב דברי חכמים ור"י סובר מצוה בראשון כו'.
והנה הרמב"ם פ"ה מה' עבודת יוכ"פ פוסק כרב דמצוה בראשון והשני בזוג שני ירעה ובפ"ד מה' קרבן פסח הלכה ו' פסק דמי שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא איזה מהן שירצה יקריב וכבר הקשה הר"י קורקעס דהרמב"ם סותר עצמו בזה:
ונלע"ד ליישב בהקדם מש"כ בשעה"מ פ"ג מה' נדרים והטורי אבן על ר"ה (דף כח) על תוס' עירובין (דף ק) בהא דפליגי ר"א ור"י מתן ד' במתן א' ר"א אומר ינתן במתן ד' ורי"א מתן א' דאם ינתן במתן ד' יהי' עובר בב"ת והקשו בתוס' ניתי עשה דמתן ד' וידחה לל"ת דב"ת ותירצו דלא דמי לכלאים בציצית דהכא הלאו ע"י פשיעה הוא בא ע"ש והקשו דא"כ בזבחים (דף צז) דפריך יקדש להיות כמוהו אם פסולה תפסול וכו' ניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לל"ת ומאי פריך הא הכא ג"כ הלאו בא ע"י פשיעה שנגע ובלע עש"ה:
אולם נלע"ד ליישב דכך הוא הפירוש בתוס' בהקדם מה שלכאורה יש לתמוה על הרמב"ם פ"ב מה' פסולי המוקדשין ה"יא וז"ל נתערבו מתן א' במתן ד' יתן מתן א' דפסק כר"י וכו' דלמה שינה מלשון הגמ' דאמר מתן ד' במתן א' והרמב"ם כתב מתן א' במתן ד':
אולם י"ל כך דלכאורה יש להקשות למה אמרינן בגמרא דאם נתערבו מ"ד במ"א דר"א סובר דיתננו במתן ארבע למאי דאמרינן בחולין (דף פז) דם קדשים שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר להזות ואמרי' ל"ש אלא שנתערב מים לתוך דם אבל דם לתוך מים קמא קמא בטיל ואף שנתערב אח"כ הרבה דם מ"מ כיון דנדחו נדחה. ולפ"ז ה"נ נימא מתן ד' במתן אחת דמתחילה בטיל הי' המתן ד' ואפילו אח"כ כשנתוסף מ"מ הואיל ונדחה נדחה ולכ"ע צריך ליתן מתן א' וא"ל דקיי"ל דעולין אין מבטלין זא"ז ולא בטל כמו דאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר ז"א דכתב הר"ן בנדרים (דף נב) דטעמא דרבנן הוא כיון דשניהם שוין בעצם ובאיסור והיתר דשניהם קדשים ועומדים לזריקה לא הוה מבשא"מ משא"כ באיסור והיתר הוה מבשא"מ דזה איסור וזה היתר ולכך דבשיל"מ הוה מב"מ דשניהם היתר ולא בטל עש"ה. ולפ"ז י"ל ג"כ דדבר שישנו בשאלה שנתערב עם דבר שאיני בשאלה הוי כמו היתר ואיסור והוה מבשא"מ. ומעתה לפ"ז נחזי אנן דמתן א' דמיירי בבכור דליתא בשאלה וכמש"כ הטורי אבן בר"ה (דף כח) דמתן א' איירי בבכור ולא בשאר קדשים דמהני שאלה ומתן ד' בשאר קדשים איירי דמהני שאלה. ועיין בש"ך (סי' רנה) בחו"מ. וממילא הוה מבשא"מ והוה דיחוי דבטל משא"כ דם הפר ודם השעיר תרווייהו שוין ולא הוה דיחוי:
אך י"ל על ר' אליעזר דסובר דינתן מתן ד' ולשיטתו לא הוי דיחוי והיינו דר"א דהוא מתלמידי ב"ש דסובר אין שאלה בהקדש וממילא לא בטל. ועוד דר"א לשיטתו דס"ל דל"א כלל דיחוי בנתערב אברים באברים אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן ועוד למאי דאמרינן בזבחים (דף לד) כל שבידו לא הוי דיחוי א"כ כאן נמי לר"א דסובר ינתן במתן ד' מצוה איכא להוסיף הדם כדי שיזרוק ד' ואף דדם לתוך מים ליכא מצוה להוסיף דכמאן דליתא לדם כלל מ"מ כאן דאיכא להזות עכ"פ הזאה א' ממילא צריך ומצוה להוסיף. ועיין תוס' סוכה (דף לג) בכיסוי אין מצוה משא"כ ר"י סובר מתן א' כדי שלא לעבור בב"ת א"כ ליכא מצוה להוסיף לא מיקרי בידו כיון דב"כ וב"כ לא יזה רק א' וממילא הוי דיחוי ול"ש בידו כיון דליכא מצוה להוסיף ממילא תו הוי דיחוי ושפיר צריך לטעם דלא יזה ד' משום דיהי' בל תוסיף דאל"כ ל"ש הטעם דדיחוי דאדרבה נימא דיזה ד' מצר מצוה להזות ד' ולא הוי דיחוי דבידו להוסיף מצד מצוה וכיון דאמר דלא יזה רק אחת מצד בל תוסיף ממילא תו הוי דיחוי דלא הוי בידו וכנזכר:
ומעתה לפ"ז הכי אזדא קושית התוס' בעירובין ניתי עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תגרע וא"ל דמ"מ הוה דיחוי ז"א דאי אמרת דדחי הוה מצוה ובידו להוסיף וליכא דיחוי כלל וע"ז תירצו דהלאו ע"י פשיעה בא והיינו דל"ש כלל דלידחי כיון דבאמת כבר נדחה טיפה ראשונה כנזכר רק דאמרת דהיה בידו להוסיף ז"א דאי אמרת דיוסיף הוה ע"י פשיעה כיון דיוסיף במכוון ממילא שוב לא דחי מצר דמיקרי דיחוי ולא יזה רק א':
ולפ"ז שפיר ניחא בכל מקום דהיה הנגיעה באונס בודאי דחי הל"ת ורק הכא שאני דאתה רוצה לומר דהוה בידו מטעם דמצוה להוסיף ע"ז שפיר שייך דהוה מזיד וע"י פשיעה ולא דחי ממילא שוב הוה באמת דיחוי אבל בזבחים (דף צז) היה באונס הנגיעה ושפיר דאי. ולפ"ז אתיא דאם נתערבה מתן א' במתן ד' צריך להזות ד' מכח קושית התוס' דלידחי עשה לל"ת וכאן ל"ש תירוץ התוס' דל"ש דיחוי דאדרבה אנו רוצים דיזה ד' ומעתה יקשה על הרמב"ם ז"ל דכתב מתן א' במתן ד' יזה א' הא עשה דוחה לל"ת כנזכר. אולם י"ל דתליא בזה דהנה המל"מ (פי"א מה' מעשה הקרבנות) נסתפק בהא דאמרינן דמהני שאלה בהקדש אי לאחר שחיטה ל"מ שאלה כמו לאחר זריקה או דוקא לאחר זריקה ל"מ שאלה ובתוס' כריתות (דף יג) משמע דוקא לאחר זריקה ל"מ שאלה (ועיין מ"ת ליו"ד (סי' קנד) ובס' נר תמיד על כריתות (דף יג) ובטורי אבן ר"ה (דף כח) ובקצה"ח ונתיבות (סי' ר)]:
והנה בכ"מ (פי"ג מה' תרומות) כתב דהרמב"ם פסק כל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"ש לפ"ז י"ל דגם קודם זריקה ל"מ שאלה וממילא אי ל"מ שאלה גם בשאר קדשים והוה מב"מ ולא בטל ול"ש דיחוי כלל כנזכר וממילא ל"ש תירוץ התוס' וישאר הקושיא דניתי עשה ולידחי ל"ת דבל תגרע:
אך י"ל בהקדם ליישב קושית השעה"מ (פ"ג מה' נדרים) על מהר"י קולין והרשב"א בכת"י דתירצו לקושית התוס' דניתי עשה דמתן ד' וידחה לל"ת משום דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש הא זהו רבא ס"ל כן בזבחים משא"כ רב אשי לא סבר כן וא"כ לר"א יקשה קושית התוס' ע"ש אולם י"ל דבאמת רק לרבא צריך לתרץ קושית התוס' אבל לרב אשי בל"ז ניחא דהרי באמת לא צריך לדחות דהוה ע"י פשיעה ולא הוה בידו והוה דיחוי כנזכר רק כ"ז שייך אי יש שאלה והוה מין בשא"מ ובטיל והוה דיחוי משא"כ אי נאמר דל"מ שאלה לא בטיל כלל ולא הוה דיחוי ונשאר קושית התוס'. אך לדברינו תליא אי עומד לזרוק כזרוק דמי כנזכר והנה רב אשי סובר במנחות (דף קב) דל"א כזרוק דמי ממילא מהני שאלה והוה מבשא"מ ולדידי' שייך תירוץ התוס' דהוה ע"י פשיעה והוה דיחוי משא"כ לדידן דאמרינן כזרוק דמי ול"מ שאלה ממילא הוה מב"מ ולא בטל ולא נדחה כלל ולכך מתרץ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ממילא לפ"ז שייך הך תירוץ בין אם נתערב מתן ד' במתן א' או מתן א' במתן ד':
ולפ"ז הכל ניחא בעזהי"ת דהתוס' לשיטתם בכריתות דמהני שאלה קודם זריקה וא"כ שפיר תירצו דהוה ע"י פשיעה ולא הוה בידו להוסיף במזיד והוה דיחוי אבל הרמב"ם לשיטתו דעומד לזרוק כזרוק דמי ול"מ שאלה קודם זריקה וממילא לא בטל וע"כ צריך לתרץ תירוץ אחר וכרבא בזבחים שם וממילא אין נ"מ בין מתן ד' במתן א' או מתן א' במתן ד' ושפיר כתב הרמב"ם תרווייהו ובגמרא דנקט מתן ד' במתן א' היינו למ"ד דל"א כל העומד לזרוק ומהני שאלה והוה מין בא"מ ולא סובר כתירוץ רבא רק כתירוץ התוס' וממילא אי מצד דיחוי דוקא מתן ד' במתן א' כנזכר:
והנה לפי דברינו י"ל הטעם דבע"ח אינן נדחין הוא מצד שישנן בשאלה וחכם עוקר הנדר למפרע ולא הוה דיחוי כלל משא"כ בשחוטין דל"מ שאלה ולכך נדחין. ובזה היה יכול ליישב דברי הרמב"ם התמוהין (בפ"טו מה' מעשה הקרבנות ה"ד) וז"ל בהמת השותפין והקדיש אחד חציה שלו וחזר ולקח חציה האחר והקדישה ה"ז קדשה וקריבה וכו' אין הדיחוי מעיקרא דיחוי ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והוא בע"ח אינן נדחין ותמהו עליו בנושאי כלים ג' קושיות א' למה אמר הטעם דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי הא פוסק דאין בע"ח נדחין ב' למה קאמר שוב אין בע"ח נדחין הא הא הוה דיחוי מעיקרא ואפילו אי לא הי' בע"ח ג' מאי זהו דאמר ואע"פ שהוא קדושת דמים וכו' משמע דבקדושת דמים יותר צריך להיות שיהי' נדחה והסברא חיצונה הוא להיפך דקדושת הגוף חמור יותר לומר בזה דנדחה עש"ה:
אך לפי דברינו הטעם דבע"ח אינן נדחין הוא מצד דישנן בשאלה י"ל שפיר כך דלכאורה יש להעיר האיך נאמר דיכול להקדיש חצי בבהמה של שני שותפין למש"כ הר"ן בנדרים ר"פ השותפין דאם יש לשני שותפין דבר בשותפות אתיא דחצי שלו וחצי השני יש לו שעבוד עליו וקשה האיך יכול לאסור דבר שאינו שלו כיון דיש לחבירו שעבוד עליו ותירץ משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד דקונמות קדושת הגוף נינהו ע"ש. ולפ"ז יקשה לכאורה האיך מהני ההקדש על חלקו ניהי דהקדיש קדושת הגוף מ"מ לא הוה רק קדושת דמים וממילא אין מפקיע מידי שעבוד וצ"ל דמ"מ כיון דהוא הקדיש קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד. ומעתה י"ל דהרמב"ם מסופק בזה עצמו אי באופן כזה הוה קדושת דמים או קדושת הגוף ולהצד זה דהוה קדושת הגוף צ"ל מצד דיחוי מעיקרא דא"ל מצד בע"ח אינן נדחין למש"כ דהטעם דאינן נדחין הוא מצד דישנן בשאלה. והנה כתבו הפוסקים ליישב בהא דאמרינן בב"ק (דף סו) הגנב והגזלן הקדישן הקדש מצד דהוה שינוי השם והקשו בתוס' שם הא הוה שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה עש"ה:
אך לע"ד נראה ליישב קושית התוס' למש"כ בנו"ב מ"ת ליו"ד (סי' קנד) הטעם דהקדש דאתי ליד גזבר ל"מ שאלה דעיקר דמהני שאלה דאמר אדעתא דהכא לא נדרתי וכו' הוא מצד דאדם נאמן בשלו משא"כ באתא ליד גזבר לא הוה ברשותו ולא הוה בעלים ע"ז ולכך ל"מ שאלה וחרטה עש"ה. ולפ"ז הכא אם ישאל אדרבה לא יהי' שלו וכל הטעם דשלו הוא הוא רק ע"י שינוי השם דמעיקרא חילין והשתא הקדש משא"כ אם ישאל תו לא הוה שלו וממילא תו לא מהימן לשאל דאם ישאל יהי' בעלים עליו ודו"ק:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין (פ"ב מה' גניבה) דכתב גנב ואח"כ הקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה ובגמרא פריך מה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ומשני מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכתבו בתוס' משא"כ בברייתא דלקמן דתני גנב והקדיש חייב בדו"ה היינו הקדש בדה"ב ע"ש והרמב"ם סתם ולא חילק בין קדשי בדה"ב לקדושת הגוף וכבר תמהו עליו מאוד אך לפי דברינו י"ל כך דלכאורה האיך הוה כלל מכירה לשמים כיון דמהני שאלה כנזכר רק התירוץ כיון דאם ישאל לא יהיה שלו ממילא לא הוה בעלים ול"מ שאלה. אך כ"ז אי נאמר דיאוש לחוד לא קנה ממילא אם ישאל תו לא הוה שלו משא"כ להפוסקים דיאוש לחוד קונה עיין רמב"ם (פכ"ד מה' כלים) וכן פסק הרא"ש ז"ל ועיין ביש"ש ועיין תוס' מרובה (דף סח) ד"ה ר"י וכו' ולפ"ז הכא בהקדש דאיירי ע"כ לאחר יאוש דאי קודם יאוש ל"מ ההקדש כלל כמו דאמר שם (דף סח) ולפ"ז עדיין יכול לשאל עליו ולא הוה מכירה וגם אחר שאלה שלו הוא דיאוש קונה לחוד רק לענין טביחה ומכירה להיות חייב בדו"ה אין חילוק בין לפני יאוש או לאחר יאוש כר"י ולפ"ז שפיר הברייתא סובר דיאוש לחוד לא קנה ממילא ליכא שום תירוץ דשאלה ל"מ וכן מעיקרא תורא דראובן וכו' ג"כ ל"ש ולכך שפיר חייב בדו"ה בהקדיש לבדה"ב משא"כ הרמב"ם לשיטתו דיאוש קונה ממילא שוב מהני שאלה ממילא לא הוה מכירה כלל דאיתא בשאלה ואין חילוק בין קדשי בדה"ב לקדשי מזבח [ועמש"כ בחדושי למס' ערכין (דף כג) ליישב דברי הרמב"ם התמוהין שם ועמש"כ בחדושי לחו"מ (סי' קיא) מזה]:
ובזה יש ליישב נ"כ הא דאמרינן בב"ק (דף עו) ר"ש סובר גנב והקדיש חייב בדו"ה דמה לי מכר להדיוט ומה לי מכר לגבוה ע"ש הא שפיר יש לחלק בשלמא להדיוט הוה מכירה גמורה משא"כ להקדש כיון דמהני שאלה לא הוה מכירה כלל כיון דהוה כמו שיוכל לחזור מהמכירה ולפי דברינו ניחא דהכא ל"מ שאלה כיון דבאמת אינו שלו ורק מצד הקדשו וקנינו בכ"א כמש"כ הרשב"א שם משא"כ אם ישאל שוב לא הוה שלו ושוב ל"מ שאלה דלאו בעלים מיקרי וכנזכר:
ומעתה נחזור לכאן לפי זה הכא לא מהני כלל שאלה אף בבעלי חיים דבאמת גם חלק שלו הוא שעבוד של חבירו ורק דהקדש מפקיע מידי שעבוד מה שאין כן אם ישאל לא יהיה שלו ממילא לא מהני שאלה וגם בעלי חיים נדחין ולכך כתב הרמב"ם מצד דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי וכ"ז אי נאמר דהוה קדושת הגוף משא"כ אי נאמר דהוה קדושת דמים א"כ יקשה היכי מהני ההקדש הא משועבד לחבירו גם חלקו ולהצד דהוה קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד רק להצד זה עכצ"ל דהכא איירי כגון שמתחילה אמר קונם ואסרו על חבירו וקונם מפקיע מידי שעבוד ואח"כ הקדיש קדושת דמים ושפיר מהני ההקדש ולפ"ז שפיר מהני שאלה דאם ישאל יהי' שלו כיון דכבר אמר קונם. ולפ"ז שוב י"ל מצד בע"ח אינן נדחין וזהו שכתב הרמב"ם ואע"פ שהיא קדושת דמים והיכי חל ההקדש וצ"ל דאמר מתחילה קונם והכא א"ל מ"מ מצד דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי י"ל אי דרמב"ם ניחא ליה יותר לומר מצד בע"ת אינן נדחין או די"ל מצד דבאמת כתבו דדחי' בידים הוה דיחוי. וא"כ י"ל בשלמא מעיקרא דלהצד דהוה קדושת הגוף י"ל דלא הוה דחי' בידים כיון דאין בידו למתשל משא"כ עכשיו להצד דהוה קדושת דמים ואיירי דאמר מתחילה קונם וא"כ בידו למתשל ממילא תו הוה דחיה בידים בזה עצמו דהיה לו לאתשולי וזהו סברא נכונה וזהו שאמר הרמב"ם ואע"פ שהוא קדושת דמים והיינו דממילא איירי דאמר קונם וכו' ויכול לתשל וממילא הוה דחי' בידים מ"מ בע"ח אינן נדחין:
וא"ל הרי אף דקונמות מפקיע מידי שעבוד מ"מ רבנן אלמוה לשעבודא שלא יפקיע ע"י קונם כמש"כ התוס' בכתובות (דף נט) י"ל בדרך פלפול כך דלכאורה יש להקשות האיך שייך כלל דיחוי הא קיי"ל כל שבידו לא הוה דיחוי והכא בידו לקנות חלק חבירו. ועיין תוס' זבחים (דף יב) ד"ה וש"מ וכו' ובכפות תמרים סוכה (דף לג) שהקשו כן. אך צ"ל דאין זה בידו דילמא חבירו לא ירצה למכור לו אך למאי דקיי"ל דתלוה וזבין זביני' זביני א"כ עדיין בידו לקנות בע"כ אך זה ליתא כיון דצריך לומר רוצה אני ודילמא לא יאמר רוצה אני. אולם לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק דלא בעינן שיאמר רוצה אני וכמש"כ הרה"מ שם ממילא הוה בידו אך י"ל דמ"מ עבירה הוא ול"ש לומר בידו דהרי יהי' מצוה הבב"ע:
ולפ"ז ניחא דהכא שייך ממ"נ אי אזלת בתר דאורייתא ולא מיקרי בידו כיון דיהי' מהבב"ע ממילא הוה דיחוי ז"א דבע"ח אינן נדחין דמה"ת מהני שאלה כיון דכבר אמר קונם ומה"ת מפקיע מידי שעבוד ואי אזלת בתר דרבנן דל"מ קונה וממילא ל"מ שאלה והוה דיחוי י"ל שפיר ע"ז דבדרבנן ל"א מצוה הב"ע:
ומעתה לפי דברינו י"ל ג"כ בהא דפסק הרמב"ם (פ"ג מה' פסולי המוקדשין ה"כג) אבל קדשים חיים שהיה שם כשהיה נפגם לא נפסלו שאין בע"ח נדחין הקדיש בהמות עד שלא נבנה כשיבנה מקריבין אותו שאין הדיחוי מעיקרא דיחוי ותמהו עליו בנושאי כלים למה קאמר מצד בע"ח אינן נדחין ע"ש ולפי הנ"ל ניחא למאי דאמרינן בנדרים דאין מתירין את הנדר עד שיחול עיין רמב"ם (פ"ו מה' שבועות ה"יד) דאפי' תולה נדרו בזמן לא יכול לשאל רק כשיבא הזמן ועיין בשו"ת הר"ן (סי' נא) מזה ולפ"ז י"ל דאם הקדיש קודם שנבנה הוה כמו מקדיש על לאחר זמן ממילא א"י לשאל על ההקדש קודם שנבנה ממילא שוב הוה דיחוי דאינו בשאלה ולכך א"י לומר מצד בע"ח אינן נדחין כנזכר ולכך קאמר רק מצד דיחוי מעיקרא אבל בהלכה כג דהיה מזבח בנוי והיה יכול לשאל ולכך קאמר מצד בע"ח אין נדחין:
ולפ"ז יש ליישב קצת קושית הכו"פ (סי' ה) בהא דהשוחט לשם קדשים דשחיטתו פסולה דנראה כשחוטי חוץ הא יכול לשאל על הקדישו ע"ש ולדברינו ניחא דל"מ שאלה כיון דאין מזבח בנוי וחל על אח"כ כנזכר:
ומעתה נבא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק גבי שעיר המשתלח דמצוה בראשון וגבי פסח איזה מהן שירצה יקריב ולפי הנ"ל ניחא דבאמת י"ל הטעם דפליגי ור"י סובר דמצוה בראשון הוא מצד דאל"כ השני נדחה וא"כ יהיה הראשון נדחה יותר טוב שיקריב הראשון ולא שידחה הראשון דאי לא יקריב הראשון יהי' נדחה. אך כ"ז אי נאמר דאם לא יקריב לראשון יהיה נדחה לגמרי הראשון משא"כ אם לא נקריב לפסח את הראשון מ"מ לא יהי' נדחה לגמרי שוב יקריב השני והכא לא נדחה לגמרי את הראשון אף אי לא יטול לפסח שהרי יהיה שלמים דיותר קדושה יש בו למזבח אם יקריבו שלמים כמש"כ בשו"ת חכ"צ (סימן מה) ובס' מרכבת המשנה דטעון סמיכה ושתי מתנות שהן ארבע ומצותה מרובה מפסח. ולפ"ז י"ל שפיר דר' יוסי ס"ל דידחה לגמרי אי לא נקריב ולכך ס"ל דמצוה בראשון וא"ל הרי בע"ח אין נדחין י"ל למאי דאמר בזבחים (דף יב) דבן בתירא סובר דהפסח בשחרית אסור להקריבו בין לשלמים ובין לפסח ופריך בגמרא לב"ב היכי משכחת פסח כשר כיון דהפריש בבוקר הרי נדחה ובשלמא לחכמים ראוי לשלמים בבוקר משא"כ לב"ב ומשני לדידי' ע"כ צ"ל דיפריש לאחר חצות עש"ה וא"כ הכא דנאבד ואמרינן דחצות קבע איירי שהפריש קודם חצות וממילא הוה דיחוי מעיקרא וא"ל דבע"ח אינן נדחין ז"א כיון דהפריש קודם חצות שיקריב לפסח אחר חצות ממילא ל"מ שאלה כנזכר דאין מתירין את הנדר עד שיחול ממילא גם בע"ח נדחין רק דהוה דיחוי מעיקרא עכ"פ ולכך שפיר סובר ר"י דמצוה בראשון דאל"כ ידחה לגמרי וסובר דדיחוי מעיקרא הוה דיחוי משא"כ הרמב"ם לשיטתו דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי ולכך אין מצוה בראשון דיכול להקריבו שלמים ולכך איזה שירצה יקריב משא"כ בשעיר המשתלח דהדין דהשני ימות ובשום אופן לא יוכל להקריב שלמים ולכך מצוה בראשון כנ"ל ובסגנון זה י"ל עוד באופן אחר ועיין חדושי הרי"ט אלגזי בכורות (דף לא) ועמש"כ בחדושי לפסחים (דף מז):