אור ברסלב
פתחי שערים דרוש ז דרשה ד לשבת הגדול

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

דרוש ז דרשה ד לשבת הגדול

דרוש ו דרשה ג' לשבת הגדול

גרסינן בפסחים (דף מו) במתניתן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירה אומר תטיל בצונן ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו אלא מפרשה ומנחתה עד הערב:

ובגמרא קאמר דפליגי אי טוה"נ ממון ר"א סובר ממון ור' יהושע סובר א"מ לא דכ"ע א"מ רק דפליגי בהואיל אי בעי מתשל ר"א סובר הואיל ור"י סובר דל"א הואיל וכו' אתמר האופה מיו"ט לחול רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי אורחים חזי ליה ור"ח אמר לוקה דל"א הואיל א"ל רבה לדידך דל"א הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת א"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשה ביו"ט ורק מדרבנן אסור וע"י עירוב תבשילין מותר ופריך הא דתנן לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה וכו' וא"א צרכי שבת נעשה ביו"ט אמאי לא דחי ביו"ט ומשני שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופריך משתי הלחם דלא הותר ביו"ט וכו' ומשני שא"ה דכתיב לכם ולא לגבוה וכו'. ובסוף הסוגיא מסיק דהא דרבה ור"ח פליגי בפלוגתא דר"א ור' יהושע דרבה סובר כר"א דאמרינן הואיל ור"ח סובר כר' יהושע דל"א הואיל:

והנה רב אלפס כתב דהלכה כרבה דאמרינן הואיל כיון דפליגי בזה ר"א ור"י ממילא הלכה כרבה עש"ה:

והנה יש בכאן הרבה קושיות בסוגיא זאת ואפרטם אחת לאחת ובעהי"ת ניישב כולם בסגנון אחד וזהו:

א) קושית הר"ן ז"ל על הרי"ף מנ"ל לומר דפליגי בהואיל אי בעי מתשל דילמא פליגי בטוה"נ ממון והא דאמר דכ"ע ס"ל טוה"נ א"מ דחויא בעלמא הוא ובפרק האיש מקדש מסיק דכ"ע ס"ל טוה"נ ממון עש"ה:

ב) קשה קושית השאגת ארי' (סי' עז) דהכא מסיק דר' יהושע סובר טוה"נ א"מ ובב"מ (דף יב) גבי עישור שאני עתיד למוד וכו' נתון ליהושע וכו' משמע דס"ל טוה"נ ממון ע"ש והיא תמיה גדולה:

ב) מקשין על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' תמידין ומוספין הלכה ח') דכתב דלכך אין שתי הלחם דוחה יו"ט דכתיב לכם ולא לגבוה הא זהו מסיק רק לר"ח דל"א הואיל וצרכי שבת נעשה ביו"ט לכך צריך למעט מקרא משא"כ לרבה דאית ליה הואיל ול"א דצרכי שבת נעשין ביו"ט בל"ז ניחא כיון דלא שייך הואיל ולכך לא דחי:

ד) קשה על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' תו"מ הלכה י') דכתב דאין לחם הפנים דוחה יו"ט ולא כתב הטעם דכתיב לכם כמו גבי שתי הלחם ולמה שינה משתי הלחם ועיין במג"א (סי' קכו סק"א) מזה:

ה) קשה על הרמב"ם (פ"ג מה' יו"ט) וז"ל הלש עיסה ביו"ט ונטמאו אין מבשלין החלה ביו"ט דאין ראוי לאכילה רק לשריפה ואין שורפין קדשים ביו"ט דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ובפי"ט מה' פסולי המוקדשין כתב סתם דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא כתב שם שום טעם ע"ש:

ו) קשה קושית מהרש"א על פרש"י בסוף הסוגיא דר' יהושע הקשה לדבריך הרי הוא עובר על לא תעשה מלאכה ומוטב שיעבור על בל יראה בשוא"ת ממה שיעבור על ל"ת כל מלאכה בקום ועשה ע"ש וא"כ מאי הקשה ר"א לר"י הרי עובר בב"י הא מוטב לעבור בשב וא"ת:

ז) קשה קושית הצל"ח על המתניתן היכי יעבור כלל בבל יראה בחלה טמאה הא אין אחע"א וממילא היכי חל ב"י על חלה טמאה עש"ה:

ונלע"ד ליישב כ"ז בדרך אחד כך דלכאורה יש להקשות האיך שייך כלל ב"י בכל חמץ הא עומד לשריפה וכתותי מ"ש ועומד לשרוף כשרוף דמי וב"י צריך שיעור ממילא ליכא שיעור אולם זה ליתא דאלא מאי אמרת דלא יעבור בב"י דליכא שיעור א"כ שוב אינו עומד לשריפה ושוב עובר בב"י אך כ"ז שייך בחמץ דעלמא משא"כ בחלה טמאה דעומד לשריפה מצד חלה טמאה יקשה האיך עובר בב"י אם נחמץ כיון דליכא שיעור כלל דעומד לשרוף כש"ד. אולם י"ל שפיר לר"א דס"ל הואיל ובעי מתשל ממילא ל"ש כלל עומד לשרוף כשרוף כיון דיש לו עצה לשאול על החלה ממילא ל"ש כתמ"ש כלל ושפיר עובר בב"י משא"כ ר' יהושע דסובר דל"א הואיל ובעי מתשל ממילא אינו עובר כלל ומיושב שפיר תמיהת הש"א באות ב' דהרי ר"י סובר דטוה"נ אינו ממון דאל"כ למה לא עובר ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ כיון דלא סובר הואיל ואי בעי מתשל ממילא אפילו אי טובת הנאה ממון כדמוכח בב"מ (דף יב) מ"מ לא עבר כיון דכתותי מיכתת שיעורי'. ומיושב בזה שפיר דברי רב אלפס דקאמר דפליגי בהואיל ור"נ הקשה עליו דילמא פליגי בטוה"נ ממון לחוד דר"א סובר ממון כו'. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ סובר הואיל ואי בעי מתשל דאל"כ לא עבר כלל דעומד לשרוף. וגם לר"י למה לא עבר הא איהו ס"ל טוה"נ ממון (בב"מ דף יב). ע"כ מצד דליכא למימר הואיל ואי בעיא מתשל לכך אמרינן דכתותי מיכתת שיעורי' וליכא בל יראה. ובזה הסברא שפיר מיושב קושית הצל"ח דהקשה דהיכי חל כלל ב"י הא אין איסור חל על איסור. ולפי דברינו מיושב. דהנה לכאורה יש להעיר דידוע דעת הפוסקים דלקבל טומאה באוכלין בעי כביצה כמו לטמא אחרים. עיין פסחים (דף לג) ברש"י ותוס'. והנה המשנה למלך (בפרק כג מה' כלים) מביא דברי התוספתא דאם הי' כביצה ונתחלק אח"כ לפחות מכשיעור פרחה מינה הטומאה ונעשה טהור וכמו גבי בגד דמתחילה הי' ג' על ג' ונפחת פרחה ממנה הטומאה עש"ה. ולפי"ז לכאור' יש להקשות האיך שייך כלל חלה טמאה דצריכין לשרוף דממ"נ כיון דטמאה הרי עומד לשרוף וממילא ליכא שיעור וממילא היכי משכחת דחלה טמאה יהיו שורפין (ול"ש לתרץ כנ"ל כיון דאינו עומד לשריפה ממילא איכא שיעור וממילא עומד לשרוף ז"א הא בנחמץ בל"ז עומד לשריפה ממילא ליכא שיעור וממילא היכי משכחת לה דחלה טמאה דיהיו שורפין דג"כ אינו עומד לשריפה מצד שיעור) וצ"ל משום דיכול לשאול על החלה טמאה. ממילא לא שייך כתותי מיכתת שיעורא. אך כל זה בכל חלה טמאה משא"כ בחלה טמאה שנחמץ בפסח. אז שפיר יקשה כיון דנחמץ נימא דפרחה מינה הטומאה כיון דעומד לשרוף מצד חמץ וליכא שיעור ומצד חמץ לא שייך תי' הנ"ל דאיתא בשאלה. ולפ"ז מיושב שפיר קושית הצל"ח דאם באמת נתחמץ אח"כ שפיר אמרינן דפקע מיני' שם הטומאה דהרי כתותי מיכתת שיעורא מצד חמץ דעומד לשריפה ופרחה מינה הטומאה. וממילא ל"ש לומר דהא א"א חע"א דלא דמי דבכ"מ שייך לומר דא"א חע"א משא"כ הכא דאם יחול איסור חמץ נפקע שם חלה טמאה מינה ושפיר חל כנ"ל. עיין מנחות (דף פב) לר"ש פרה ונותר וכו'. ועיין באו"ח על פסחים (דף מו בד"ה ה"ד) כגון דאיכא כביצה אוכלין ובצל"ח שם בשם ספר אמרי צרופה:

אמנם לכאורה יש לדחות מש"כ דעומד לשרוף בתרומה וחלה טמאה הי' דעת הרבה פוסקים וכן נראה מדעת רש"י בשבת (דף כד ע"ב) עיין בתוס' שם ד"ה לפי כו' בסופו דאין החיוב שריפה רק מדרבנן. ועיין בתוס' שם ד"ה לכך כו' וממילא ל"ש עומד לשרוף כיון דרק מדרבנן הוא כמש"כ הפוסקים. אולם נראה לפע"ד להכריע מדברי תוס' כאן דמה"ת עומד לשרוף והיינו דהקשו דנימא בשלמא קדשים פסולין אין שורפין ביו"ט כיון דאין יכול ל ליהנות מהם בשעת שריפתן אבל חלה ותרומה טמאה דיכול ליהנות מהן בשעת שריפתן למה אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן חולין. ותי' הריב"א כיון דעיקרי' מה שמבערו הוא לשם מצות שריפה אף דיכול ליהנות גופו בשעת עשיית המצוה מ"מ עיקר השריפה הוא למצוה עיי"ש באריכות:

והנה הרבה דקדקו בהבנת דבריהם דהרי מ"מ יכול ליהנות ומאי נ"מ. אולם לפע"ד נראה דתליא בזה דהנה קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכתב הרשב"א בנדרים (דף טו) אף דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה מ"מ הנאת הגוף בטל לגבי מצוה ומותר ליהנות גופו בשעת עשיית המצוה עיי"ש. ועיין בשער המלך (פ"א מה' שופר) מזה. והא דאסור לטבול בימות החמה הוא מצד גזירה ע"ש בשעה"מ. ולפי"ז שפיר כתב הריב"א אף דיכול ליהנות בשעת שריפה מ"מ זה לא מיקרי הנאה כלל דהרי אף באיסור הנאה ממש יכול ליהנות בשעת המצוה דלא מיקרא הנאת הגוף מכל מקום הוא הדין לענין יו"ט לא מיקרי הנאת הגוף רק הנאת מצוה. והנה השעה"מ (פ"י מה' לולב) כתב ליישב דברי רז"ה דסובר דבמצוה דרבנן מצוה ליהנות ניתנו ואסור. דלכאורה דבר תימא היא דרבנן יהא גרוע מדאורייתא וכתב דאיירי היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה. ולכך במצוה דאורייתא שייך דליבטול ההנאה של הגוף אצל המצוה משא"כ במצוה דרבנן לא נבטל הנאת הגוף בהדי המצוה עייש"ה:

ולפ"ז ממילא מוכח מהתוס' דסברי דמדאורייתא המצוה בשריפה ולכך בטל הנאת הגוף ואסור משא"כ במצוה דרבנן היינו דנימא דשריפה הוא מדרבנן ממילא ל"ש דיבטל אצל המצוה. וצריך להתיר ביו"ט, וע"כ דס"ל דאורייתא הוא ובטל כנ"ל ואסור ביו"ט כנ"ל וממילא שייך כתותי מיכתת שיעורא כיון דעומד לשריפה מדאורייתא. ומיושב בזה מה דמקשין על התוס' דתליא בעיקר. הא חזינן דאופה מיו"ט לחול פטור מצד הואיל ומקלעי אורחים. אף דעיקר כוונתו לא הי' בעד האורחים. לפי הנ"ל ניחא דטעם אחרינא איכא בזה כיון דבטל לגמרי לגבי המצוה כסברת הרשב"א הנ"ל. ועיין בספר ברוך טעם בסוגיא דהואיל :

ומעתה בזה נבוא ליישב הקושיא משתי הלחם ולחם הפנים. דהנה לכאורה יש להקשות למה לרבה ניחא כיון דאין צרכי שבת נעשין ביו"ט ולכך לא דחי יו"ט ואמאי ניתי עשה דאפי' ולדחי לל"ת דיו"ט. וא"ל דהרי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע. י"ל חדא דהרי צריך להבין מהיכא למד זה מהסברא החיצונה דאין יו"ט עושה לשבת. וי"ל מזה דאמרינן בשבת (דף קיד) ת"ר עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט כו' וטעמא דגלי לן בהקרבה. משמע דבשאר מקומות אסור. ומכאן מוכח זה אבל לולי קרא זה באמת הי' מותר דאיכא קו"ח דעל יו"ט מותר כש"כ על שבת דקדושתי' חמירא מביו"ט רק מזה הקרא אימעיט כנ"ל:

ועפ"ז י"ל ממילא דהוה רק לאו הבא מכלל עשה ולא אהדרי' לאיסורא קמא כמש"כ התוס' בביצה (דף יב). והנה דעת הרמב"ן והרשב"א דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה [יעוין בשו"ת תר"ס חאה"ע (סי' קנא) מזה]. ולפ"ז יקשה ניהי דממעט מהקרא מ"מ ניתי עשה דאפיה ולידחי לל"ת ועוד י"ל כאן דזהו נלמוד רק מקרא מהא דהכנה דרבה כמש"כ הר"ן דמה הכנה דממילא אסור מיו"ט על שבת מכש"כ האופה בידים מיו"ט על שבת דאסור עש"ה והכנה דממילא בודאי לא הוה רק ל"ת לחוד ולא עשה דשבתון כמש"כ האחרונים בפסחים (דף ה) לענין עשה דתשביתו דלהשליך לכלבים אף דאחשבה להבערתו כמש"כ רש"י בביצה (דף כז) מ"מ לא הוה רק ל"ת לחוד וישבו בזה דברי רש"י ז"ל דסתרי הדדי מפסחים (דף ה) לביצה (דף כז) עש"ה. ולפ"ז ה"נ כן כיון דנלמוד רק מהכנה דרבה דממילא כנזכר ממילא י"ל דלא הוה רק ל"ת לחוד [ובאמת קשה לי על סברא זאת דמה הכנה דממילא אסור כש"כ הכנה בידים הא חזינן דאף דאסור לבשל בשבת מ"מ מעשה שבת מותר מה"ת כשנתבשל בשבת לאכלה וא"כ למה בביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אסור לאוכלו הא לא גרע ממעשה שבת בידים דמותר וע"כ הכנה דממילא גרע. והנה לכאורה י"ל ג"כ דאפילו למ"ד צרכי שבת אין נעשין ביו"ט מ"מ בדיעבד מותר התבשיל דלא גרע ממעשה שבת דמבשל בשבת מותר כש"כ ביו"ט והכנה דממילא אסור אפילו בדיעבד הרי חזינן דאינן דומה להדדי וצ"ע:

נחזור לעניננו דלפ"ז יקשה ניתי עשה דאפי' וידחה לל"ת דמלאכה [וא"ל דיכול לעשות בעיו"ט ז"א דחביבה מצוה בשעתה כמש"כ הרמב"ם בנקצר ביום כשר ומ"מ דוחה שבת עיין מנחות (דף עב)] וא"ל דלא הוה בעידניה י"ל כמש"כ המג"א (סימן תמו) דבעשה דרבים לא בעי בעידניה. אך י"ל דלכך לא דחי דאפשר לקיים שניהם למאי דאמר רשב"א בביצה (דף כא) ממלאה אשה התנור פת אף שא"צ רק לפת אחד מפני שהפת נאפה יפה כשיש הרבה בתנור עש"ה א"כ ה"נ אפשר לאפות עם עוד פת הצריכים לו עם הלחה"פ ולכן לא דחי [יעיין בכו"פ (סי' קח)]:

אולם יקשה ע"ז לפמש"כ בתוס' ביצה (דף כז) להקשות דא"כ היכי מותר צליית פסחים ביו"ט כיון דמצוה הוא הרי צורך הדיוט בטל לגבי גבוה ולמש"כ התוס' דצורך הדיוט בטל לגבי גבוה וא"כ ה"נ הרי צורך הדיוט בטל לגבי גבוה והכא יש מצוה באפייתן דהתורה צוה לאפות וכתבתי ליישב דשאני התם דהרי כל כוונת המצוה הוא רק להנות ההדיוט ולאכול מזה והמצוה של צלי כדי לאכול ולכך לא בטל עיין בשמחת יו"ט. ולפ"ז בלחה"פ ג"כ דאפי' כדי לאכול ממילא רשאי לעשות כך ולא בטל וכ"ז בלחה"פ משא"כ בשתי הלחם דאפי' כדי לקרב ולא לאכול ממילא שפיר בטיל צורך הדיוט לגבי גבוה וליכא עצה הנ"ל ולכך צריך לדחות ללאו דמלאכה ולכן מביא הרמב"ם הטעם דלכם ולא לגבוה משא"כ בלחה"פ דאיכא עצה הנ"ל ממילא לא דחי וא"צ קרא למעט דלא לדחי ולכך לא מביא הטעם בלחה"פ דלכם ולא לגבוה:

ומעתה נבא ליישב הקושיא באות ה' דלמה בפ"ג מה' יו"ט כתב מצד דאין עשה דוחה לל"ת ועשה ובפי"ט מה' פסולי המוקדשין כתב דאין שורפין קדשים ביום טוב סתם ולא כתב טעם הנ"ל ולפי דברינו י"ל כך דלכאורה קשה ל"ל הטעם דלכך אין שורפין קדשים ביו"ט מצד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא בל"ז לא דחי למאי דאמרינן בחולין פרק גיה"נ דנוהג במוקדשין ופריך פשיטא משום דאקדשיה פקע וכו' ומשני שם עש"ה ומקשין מאי פריך פשיטא וכו' הא אדרבה ס"ד דאי נוהג גיה"נ משום דאתי עשה דאכילת קדשים ודוחה לל"ת דגיה"נ ותירצו דהכא ל"ש דלידחי כיון דהעשה איתא בשאלה דיכול לשאל על ההקדש ולכך לא דחי וכמו דאמרינן ביבמות דעשה דוחה לל"ת ועשה אם איתא בשאלה. משום דקיל [ועיין בשאגת ארי' (סי' צו)] וא"ל דלאחר שנזרקו דמן ל"ש שאלה ז"א דעיין בטורי אבן לר"ה (דף כח) דלעולם מהני שאלה עש"ה. אולם לכאורה זה ליתא דהרי ממ"נ אם ישאל יהי' חולין שנשחטו בעזרה דמותר אך ז"א דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ואסור להנות ממנו ממילא יהי' אסור אפילו לאחר השאלה אולם כ"ז שייך על קדשים פסולים משא"כ בחלה ותרומה טמאה שייך דליתי עשה דשריפת חלה ותרומה טמאה ודחי לל"ת דמלאכה וא"ל דהוה עשה דישנו בשאלה ז"א דהרי אם ישאל אדרבה פשיטא דמותר להנות ממנו בשעת שריפה דל"ש בטל צורך הדיוט לגבוה כיון דליכא צורך גבוה כלל וגם חולין שנב"ע ל"ש בחלה ותרומה טמאה:

ולפ"ז שפיר ניחא דברי הרמב"ם ז"ל דבפי"ג מה' יו"ט דקאי על חלה ותרומה טמאה שאין שורפין ביו"ט שפיר כתב רק מצד דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אבל לולא זה הוה דחי וא"ל דישאל בשאלה על העשה ז"א דאדרבה אם ישאל פשיטא דרשאי לשרוף ביו"ט דיכול להנות ממנו ול"ש דבטיל צורך הדיוט ולכך צריך להביא מצד דאין עשה דוחה לל"ת ועשה כיון דל"ש חולין שנב"ע משא"כ בפי"ט מה' פסולי המוקדשין דקאי על פסוהמ"ק ממש וע"ז א"צ שום טעם דלמה לא דחי ללאו דיו"ט משום דבזה שפיר י"ל דאין עשה דישנו בשאלה דוחה דקיל וא"ל דממ"נ אם ישאל יהי' חולין ומותר להנות דז"א דיהי' חולין בעזרה ואסור להנות וליכא שוב מצות עשה ויכול ליעקר המצוה ע"י שאלה ולכך דחי:

ומעתה לפי דברינו כ"ז שפיר להרמב"ם ותוס' דעשה דשריפת חלה ותרומה טמאה מה"ת וממילא שייך כתותי מכתת שעורי' משא"כ לרש"י דמדרבנן הוא א"כ בל"ז יהי' ג"כ קשה קושיתי הנ"ל וא"צ לדחוקי דפליגי בהואיל אי בעי מתשל כדעת הרב אלפס כיין דאפילו בזה לא יהיה מועיל ועכצ"ל תירוץ אחר על קושיתי הנ"ל ולכך מחקו לגמרי אבל עם כ"ז רש"י מודה דישנו בשאלה:

ומעתה נבא ליישב קושית מהרש"א דמאי קאמר ר"א לר"י לדבריך הרי עובר בב"י הא מ"מ מוטב לעבור בב"י דהוא שב וא"ת מלעבור על הלאו דל"ת מלאכה דהוא קום ועשה. ונראה ליישב ובדרך פלפול כך דהנה כבר ישבתי דברי רש"י דף קמה) דכתב ולכך בעגונה נאמן ע"א משום דאפקעיהו רבנן לקידושין מיניה ותמהו על רש"י עיין בשו"ת שבות יעקב מזה וישבתי ע"פ מש"כ בנו"ב (סי' לה) לאו"ח דאשת איש הוה כמו איסור שישנו בשאלה כיון דיכול לשלוח לה גט ולבטלו דהי' אמרינן אפקעינהו וכו' עש"ה:

והנה אמרינן בברכות ש כ) דלכך מת מצוה דוחה קרבן פסח משום דשב וא"ת שאני וכן נזיר מותר לטמא עצמו למת מצוה משום דהוה דבר שישנו בשאלה עש"ה ולפ"ז אתיא דדבר שישנו בשאלה עם שב וא"ת שווין הם ולפ"ז שפיר מיושב דברי רש"י ז"ל דכוונתו דלכך יכולין חכמים לעקור הד"ת אף דמה"ת אין ע"א נאמן מ"מ בשב וא"ת יכולין לעקור דבר מה"ת ממילא ה"ה דבר שישנו בשאלה וממילא כאן בא"א אף דהוא דבר שהוא בקום ועשה והאיך יכולין לעקור דבר בקו"ע שתהי' מותרת לאיש אחר אך רק כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין בא"א ולכך יכולין לעקור אף בקו"ע דהוה כמו שב וא"ת אבל לעולם כאן לא אפקיעו כלל הקידושין [ועמש"כ בספרי פתחי עזרה (סי' יז) מזה]:

ולפ"ז י"ל דרש"י לשיטתו ניחא דלכאורה קשה מאי קאמר מוטב שיעבור בב"י בשב וא"ת ממה שיעבור על ל"ת כל מלאכה שהוא קום ועשה הא זהו לא הוה קום ועשה כיון דישנו בשאלה ואם ישאל מותר לאכלו א"כ שוב לא הוה קום ועשה רק בשב וא"ת כנזכר:

אולם י"ל דר"א לשיטתו דהוא מתלמידי ב"ש דסובר שאין שאלה בהקדש וה"ה בחלה ותרומה ועיין בתוי"ט ובס' ברוך טעם] שפיר קאמר ר"י לר"א לדבריך הרי עובר בלא תעשה מלאכה בקום ועשה ומוטב שיעבור בב"י שהוא שב וא"ת מלעבור בלא תעשה מלאכה בקו"ע והיינו לר"א לשיטתו דל"מ שאלה כלל משא"כ ר' יהושע גופה סובר יש שאלה בהקדש ממילא ישנו בשאלה והוה כמו שב וא"ת כנזכר ול"ש מוטב וכו' ז"א דשווין הם ושוב אדרבה אמרינן מוטב שיעבור על ל"ת מלאכה משיעבור על ב"י וב"י וכו' דהוה שני לאווין:

ובסגנון זה יש לפרש דברי הגמרא פסחים (דף סו) ת"ר הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל להיות י"ד בשבת ולא ידעו אי לעשות פסח בשבת או לא ודקדקו למה דוקא מבני בתירה וי"ל כך דעיקר הספק היה לב"ב לשיטתו והיינו כיון דהוא סובר תטיל בצונן בחלה שנטמאה וקשה קושית התוס' למה לא שורפין ביו"ט ולהנות ממנו בשעת ביעורו וצ"ל משום דבטל הנאת עצמו לצורך גבוה אך א"כ יקשה האיך צולין הפסח דצורך גבוה והרי בטל צורך הדיוט לגבוה כקושית התוס' וצ"ל דבאמת היו צולין מבעוד יום דהיינו ערב פסח אך דא"כ יקשה האיך היו עושין כשחל ערב פסח בשבת דלא אפשר לעשות מבעוד יום ובהכרח לומר דאם חל ע"פ בשבת לא היו מקריבין כלל:

אולם אפשר לומר באמת דצליית פסחים מותר כיון דעיקרן לאכילה לא בטל הנאת הדיוט וכ"כ בשמחת יו"ט על ביצה (דף כז) וי"ל ג"כ דזה תליא אי אכילת פסחים מעכבא א"כ עיקר לאכילה משא"כ אי אכילת פסחים לא מעכבא לא הוה עיקרן לאכילה ממילא אין עושין כלל ק"פ בשבת ע"פ וממילא י"ל דזהו הספק שלהם ומיושב ג"כ קושית מהרש"א מאי מספקא ליה מי גרע מקרבן תמיד דדוחה שבת דפסח ג"כ היה קרבן ציבור עיין בפ' כיצד צולין ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הספק היה מחמת דהאיך נצלו את הפסח כנ"ל:

ובזה יש לישב דברי המכילתא (פ' בא) ושחטו אותו וכי כולן שוחטין וכו' אלא מכאן ששא"כ אותו בין בחול ובין בשבת ולכאורה האיך מוכח מכאן שני הדברים ומאי שייכות להדדי ולדברינו ניחא דהנה בקידושין (דף יא) דריש ר' יונתן מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ע"ש א"כ מוכח דאכילת פסחים לא מעכבא כמש"כ התוס' שם משא"כ אי דרשינן מקרא זה בששא"כ ממילא נשאר כסברא חצונה דאכילת פסחים מעכבא ממילא שייך תירוץ הנ"ל דצליית פסחים יכול להיות בלילה בפסח ביו"ט דדוחה יו"ט דעיקרו לאכילה ממילא לא בטל אכילת הדיוט לגבוה ממילא שוב פסח דוחה שבת ג"כ דלמה לא ידחה כקושית מהרש"א דהרי הוה קרבן צבור ומ"ש מתמיד ולפ"ז שפיר מחובר הני תרי דרשות כיון דדרשינן על ששא"כ, ממילא צריך לדחות השבת להקריב ולצלות בלילה לאכול וזהו דאמר ושחטו אותו מכאן ששלוחו שא"כ וממילא אכילת פסחים מעכבא ממילא יכול לצלות בלילה ועיקרו לאכילה וממילא דוחה שבת אם חל ע"פ בשבת כנ"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה