פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש ו דרשה ג' לשבת הגדול
גרסינן בפסחים (דף מא) ת"ר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ילפינן מקו"ח וכו' רבי אומר וכו' שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל מ"מ מאי בינייהו א"ב צלי קדר לרבנן מותר ולרבי. אסור ורבנן האי ובשל מבושל מאי עביד ליה מיבעא ליה לכדתניא צלאו ואח"כ בשלו חייב וכו' עולא אמר אפילו תימא ר"מ שא"ה דכתיב ובשל מבושל מ"מ עכ"ל. יהנה יש בכאן להקשות טובא:
א) הנה הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' קרבן פסח ה"ח) פסק כרבנן דבשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו חייב ופסק ג"כ דצלי קדר חייב ותמהו עליו בכ"מ ובלח"מ כיון דפסק דבצלאו ואח"כ בשלו חייב ומקרא דבשל מבושל מ"מ א"כ מנ"ל דצלי קדר חייב הא לרבי דחייב בצלי קדר הוא רק מקרא דבשל מבושל עש"ה:
ב) תמה בשאגת אריה (סימן פ') על הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' מ"א) דכתב הרה"מ לדעתו דהיכא דאיכא עשה בלא הקו"ח עומה"ד א"כ מאי הקשו בתוס' כאן דהיכי יליף קו"ח שאר משקין הא אין עומה"ד וכו' הא הכא איכא עשה דצלי אש ולא צלי מחמת ד"א ולכ"ע עומה"ד ע"ש:
ג) יש לתמוה על התוס' פסחים (דף כט) דהקשו לריה"ג למה מעל בחמץ של הקדש כיון דראוי לפדותו הא מיד כשיפדה יעבור בב"י וכו' עש"ה הא למאי דקיי"ל דעל ח"ש ליכא בל יראה א"כ איכא עצה לפדות פחות פחות מכשיעור ועיין בצל"ח ובש"א שם:
ד) יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל (פט"ו מה' מ"א ה"ט) דפסק דחמץ הוה דבשיל"מ א"כ למה אמר לעיל (דף כט) דלר' יוחנן דס"ל כל האיסורין בנו"ט גם בחמץ כן הוא הא חמץ שאני דהוה דבשיל"מ והרמב"ן במלחמות רצה לומר דר"י ל"ל דבשיל"מ ותמהו עליו מאוד שהרי מפורש בביצה (דף ד) דר"י ס"ל דדבשיל"מ לא בטל ע"ש במפרשים:
ה) תמהו על הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' קרבן פסח ה"יב) דפסק דנטף מרוטבו על החרס וכו' שכל המרק והליחה אסורה כשתפריש ממנו שאינו בשר צלי ע"ש א"כ מאי פריך בפסחים (דף עי) למ"ד תתאה גבר למה יטול את מקומו הא לא הוה צלי מחמת ד"א וכו' הא בל"ז אסור המרק מצד עצמו ולכך אוסר לקרבן פסח ועיין באחרונים:
ו) קושית התוס' שם ד"ה בשלמא דלמה קאמר וכי הדר רוטב אפסח קמטוי פסח מחמת ד"א תיפוק ליה דנבלע בקרבן פסח הרוטב דאסור מחמת ד"א עש"ה:
ז) תמהו מאיזה טעם פסק הרמב"ם ז"ל דהרוטב אסור עיין בנודע בשערים מהגאון אב"ד דלובלין:
ח) קושית התוס' שם ד"ה אלא וכו' למ"ד תתאה גבר סולת כיון דצוננת הוא ל"ל יקמוץ תסגי ביטול את מקומו מאי איסור יש ברוטב עש"ה:
ט) תמהו על הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' חמץ ה"ב) דפסק דמצד לא יאכל מוכח דחמץ אסור בהנאה הא איהו פסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל גם איסור הנאה במשמע א"כ למה מביא הדרש דחזקי' מטעם לא יאכל עיין בכ"מ:
ונלע"ד ליישב כ"ז בהקדם מה דאמרינן בביצה (דף ז) ב"ש סובר שאור בכזית וחמץ בככותבת וב"ה סובר זו"ז בכזית וקאמר לענין אכילה כ"ע לא פליגי דבכזית כי פליגי לענין ביעור ב"ש סובר לכתוב חמץ ואנ"א קי"ח מה חמץ אסור בכזית כ"ש שאור וע"כ דאתי להורות דאין שיעורן שווין עש"ה:
ותמה בפ"י לשיטת הרמב"ם ז"ל דב"י לא הוה נל"ע ולכן לוקין על ב"י א"כ מאי קאמר דאיכא קו"ח הא אין עומה"ד וא"כ צריך לכתוב שאור בפירוש עש"ה. והנה לכאורה י"ל למש"כ הרה"מ (פ"ב מה' מ"א) דהיכא דאיכא עשה עומה"ד ובצל"ח כתב דאף לב"ש דחמץ בככותבת מ"מ איכא עשה דתשביתו על כל כזית וכזית כמו על אכילה ע"ש ולפ"ז שפיר שייך הקו"ח ולוקין כיון דאיכא עשה עכ"פ עומה"ד. אולם יש לתמוה ע"ז בהקדם מה שהקשה בשעה"מ (פ"ב מה' מ"א) על הרה"מ והמזרחי דהיכא דאיכא עשה עומה"ד א"כ מאי פריך במכות (דף ה) על הא דאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה והלא קו"ח הוא וקאמר דאין עומה"ד ע"ש ולדבריהם הא בלא הקו"ח איכא לאו דלא תענה ולכ"ע עומה"ד ונשאר בצ"ע:
אך לעד"נ ליישב זאת בהקדם מה שתמה הריטב"א במכות שם על הטעם דלכך כאשר זמם ולא כאשר עשה מצד דאין עומה"ד א"כ לר"ש דסובר בסנהדרין דעומה"ד אתיא דכאשר עשה ג"כ מחויבים ולא מצינו בשום מקום זאת ותירץ כיון דעדים זוממין חידוש הוא לכ"ע אין עומה"ד עש"ה ולפ"ז י"ל ג"כ לדידן ניהי היכא דאיכא עשה או לאו עומה"ד מ"מ היכא דחידוש הוא אין עומה"ד בכי ה"ג וכמו לר"ש ודו"ק:
אך לפ"ז יתעורר הקושיא בכאן למאי דאמרינן פסחים (דף ו) שני דברים א"ב של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו עש"ה והיינו דחידוש הוא למה עוברין בב"י בחמץ הא אינו ברשותו רק דמ"מ גזה"כ הוא וא"כ ממילא שוב אין עומה"ד אף דאיכא עשה דתשביתו ושוב יקשה קושית פ"י מאי אמר דקו"ח הוא הא אין עומה"ד אף דאיכא עשה דתשביתו כנזכר:
אולם נלע"ד ליישב בהקדם מה שהקשה בשאגת ארי' (סי' עז) לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כמ"ד למה לא מהני ביטול ביום טוב לחמץ הא כל חמץ בפסח הוה גורם לממון דאחר הפסח יהי' מותר לר"ש והוה ברשותיה וכמו אוכל חמץ של הקדש במועד דמעל לר"ש עש"ה. אולם האחרונים תמהו מאוד על הש"א הנ"ל הא גבי חמץ לא הוה גורם לממון כלל כיון דעובר בב"י בשלמא גבי הקדש שייך גול"מ כיון דהדין דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הקדש אבל שאר חמץ הרי אסור להשהות דיעבור בב"י ע"ש:
אך כבר ישבתי הדבר כך דעכ"פ לר"ש לאו חידוש הוא דעובר בב"י משום דא"ב של אדם ז"א דאי לא יעבור בב"י הרי הי' יכול להשהות לאה"פ וגורם לממון הוא ושלו הוא השתא ורק עכשיו דאמרה תורה דעובר בב"י אינו ברשותיה הוא ולולי דכתבה תורה דעובר בב"י היה ברשותו ועכ"פ אין חידוש מה דעובר בב"י לר"ש ולפ"ז שפיר דב"ש סובר כר"ש דגורם לממון כמ"ד ואין חידוש דעובר בב"י ושפיר איכא קו"ח ועומה"ד כיון דאיכא עשה דתשביתו כנזכר. וכ"ז לר"ש משא"כ לדידן דגורם לממון לאו כמ"ד באמת הוה חידוש מה שאסרה תורה בב"י דא"ב הוא כנזכר. ובזה אמרתי הטעם דח"ש לא עובר בב"י למאי דאמרינן בחולין (דף קג) חלקו לאבמה"ח בחוץ פטור ולא מצטרף לשיעור כיון דחידוש הוא כיון דגידין ועצמות לא מצטרף בעלמא והכא מצטרף אין לך בו אלא חדושו [ועמש"כ בחדושי פסחים (דף כב) ד"ה ואבמה"ח מזה] ולפ"ז גם הכא לענין ב"י בח"ש כיון דחידוש הוא למה עובר כלל בב"י דאינו ברשותו של אדם ממילא ח"ש מותר דאין לך בו אלא חדושו כנזכר:
ולפ"ז מיושב קושית הש"א באות ג' על התוס' הא יכול לפדות פחות פחות מכשיעור ולפי דברינו שפיר דכ"ז הוא לדידן דחמץ אינו ברשותו והוה חידוש דעובר בב"י וח"ש מותר בב"י משא"כ לריה"ג דחמץ מותר בהנאה וברשותו הוא ולאו חידוש הוא וח"ש ג"כ אסור בב"י ממילא לא יכול לפדות אפילו בח"ש כנ"ל [וחוץ לדרכנו יכול ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל דתמהו עליו דפסק דב"י לא הוה נל"ע הא מוכח מסוגיא זאת דהוה נל"ע דאל"כ אין יכול לפדות דיעבור בב"י כקושית התוס' וע"כ דהוה נל"ע דיכול להשהות ע"מ לבערו ולפי הנ"ל י"ל דבאמת אי נאמר דתשביתו היינו ביטול לא הוה נל"ע וא"י לבטל ביו"ט דא"ב והוה לאו שקדמו עשה וכ"ז לדידן משא"כ לריה"ג לשיטתו דחמץ בפסח מותר בהנאה ממילא ברשותו הוא לבטל והוה לאו הנל"ע ושפיר גם הרמב"ם מודה דלריה"ג הוה לאו הניתק לעשה]:
ומעתה שפיר מיושב דברי הרמב"ם ז"ל באות ד' דלמה קאמר ר"י הא הוה דבשיל"מ וי"ל כך דבאמת קשה היכי הוה דבשיל"מ להשהות לאחר הפסח הא יעבור בב"י ומה לי איסור זה או זה וצ"ל כיון דח"ש מותר בב"י וממילא בח"ש הוה דבשיל"מ ממילא גם בשיעור שלם אסור דמחזי כחוכא דח"ש אסור ושיעור שלם מותר ולכך לעולם אסור ודוגמא לזה יש בחולין (דף ע') יאמרו אבר וכו' ועוד מקומות. ולפ"ז כ"ז אי ח"ש מותר בב"י משא"כ אי ח"ש אסור בב"י לא הוה דבשיל"מ ולפי מש"כ לר"ש לשיטתו דדבר הגורם לממון כמ"ד לאו חידוש דעובר בב"י ממילא ח"ש אסור בב"י ממילא לא הוה דבשיל"מ דיהי' עובר בב"י כנזכר וזהו דאמר ר"י כר"ש היינו הכל כר"ש דדבר הגורם לממון כמ"ד ולכך בנותן טעם:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם התמוהין (פ"א מה' חמץ) דפסק כר"א דלא יאכל ול"ת איסור הנאה במשמע ומביא הקרא דלא יאכל משמע אה"נ כחזקי' ולדברינו ניחא דלכאורה יש להקשות מנ"ל דחזקי' פליג על ר"א וס"ל דלא תאכל ולא יאכל לא משמע אה"נ דילמא גם הוא סובר דמשמע אה"נ רק בחמץ סד"א דמותר כיון דכתבה התורה דעובר בב"י ויקשה הא חידוש הוא דא"ב ולמה עשאו הכתוב כאילו ברשותו וסד"א דע"כ מותר בהנאה ולכך כתבה התורה בפירוש לא יאכל דאסור בהנאה וגזה"כ דמ"מ עובר בב"י ולדברינו שפיר י"ל כך דלר"ש דסובר דבר הגורם לממון כמ"ד אין חידוש מה שהתורה אמרה דיעבור בב"י דהרי הוה ברשותו לדידי' אף דאסור בהנאה כנזכר ממילא י"ל דהסוגיא קאי בשיטת ר"ש ושאר מ"ד דדבר הגול"מ כמ"ד ולכך מוכח דחזקי' פליג על ר"א משא"כ הרמב"ם לשיטתו דדבר הגורם לממון לכמ"ד ממילא חידוש הוא למה עובר בב"י וסד"א דמסתמא מותר בהנאה וברשותי' הוא ולכך צריך קרא מיוחד לא יאכל דאסור בהנאה כנ"ל:
ומעתה נבא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין כיון דפסק צלאו ואח"כ בשלו חייב וע"כ מקרא כמו דאמר ורבנן ובשל מבושל וכו' ופסק דצלי קדר נמי חייב ובגמרא קאמר לרבי מקרא הנ"ל דאסור וממילא לא ידענו צלאו ואח"כ בשלו דחייב אך י"ל כך דהרמב"ם ז"ל פוסק כר' יוסי דיוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל לאחר אפי' דהוה בישול ולא צריך קרא ע"ז דמסברא חצונה ידענו זה ולכך מוקי הקרא על צלי קדר. ורבנן באמת סוברים כר"מ דבכ"מ יוצא בבישול אחר אפי' ורק הכא שאני דגלי קרא ובשל מבושל ושפיר צריך קרא ע"ז וצלי קדר באמת מותר משא"כ הרמב"ם פסק כרבי דבשל מבושל לצלי קדר וכר' יוסי דבכ"מ אין יוצא במבושל לאחר אפי':
אף מ"מ יקשה מאין זה להרמב"ם ז"ל דלרבי ג"כ אסור צלאו ואח"כ בשלו אולם י"ל דהרמב"ם לשיטתו הוציא דין זה דגם רבי סובר דצלאו ואח"כ בשלו חייב משום דלכאורה יש להעיר:
ולהסתפק אי מותר למלוח הקרבן פסח קודם צלייתו למאי דקיי"ל מלות הרי הוא כרותח דצלי וא"כ הוה לכאורה צלי מחמת דבר אחר. והנה הגאון מליסא בס' חו"ד (סי' לא סק"ט) הקשה למאי דקיי"ל אברים שצלאן ואח"כ העלן על גבי המזבח אין בהם משום ריח נחוח וקיי"ל ג"כ דאברים בעי מליחה למזבח א"כ לעולם הוה אברים שצלאן ואח"כ העלן למזבח עש"ה:
אף לעד"נ דלק"מ די"ל דזהו דאברים שצלאן דאסור להעלות ע"ג מזבח דוקא בצלי אש ולא בצלי מחמת ד"א לא איכפת לן אך הכא בקרבן פסח יקשה אי ימלח קודם ויהי' צלי מחמת ד"א הרי באמת פסיל ועכצ"ל דבאמת לא מלח הקרבן פסח מקודם הצלי' [ועיין במג"א (סי' תקכז סק"ג) ובמחצית השקל שם ובשו"ת חכם צבי (סי' קל) ושוב לאחר ז"ר ראיתי בצל"ח ר"פ כיצד צולין דהעיר בזה אי למלוח הק"פ קודם הצלי' ע"ש]:
ומעתה קשה היכי קאמר צלי קדר א"ב הא בל"ז אסור מצד דם והרמב"ם לשיטתו דדם אברים שבישלו עובר עליו ואסור מה"ת וכדעת רש"י ז"ל ובשלמא הא דאסרה התורה מבושל ל"ק די"ל או דאיירי בחליטה או דהי' ס' במים נגד הדם דממ"נ מותר מה שיצא יצא ובטל ומה שלא יצא הוה דם אברים שלא פירש [עיין יו"ד סי' סט מזה] משא"כ צלי קדר יקשה כנ"ל וע"כ צ"ל דצלי קדר איירי שצלאו מקודם וליכא רק משום איסור דצלי קדר כי משום דם ליכא ולרבנן מותר וא"כ ממילא מוכח דלרבי צלאו ואח"כ בשלו אסור דאל"כ הרי ממ"נ מותר כיון דכבר צלאו ומה לי שנעשה אח"כ צלי קדר. אך התוס' לשיטתם דס"ל דדם שבישלו מותר מה"ת וליכא הוכחה זאת ולכך הקשו דמ"מ הוה צלי מחמת ד"א משא"כ לרמב"ם לשיטתו לא הוה כלל צלי מחמת ד"א כיון דאיירי שצלאו' מקודם כנזכר:
ולפ"ז מיושב קושית הש"א באות ב' על התוס' דשפיר הקשו לרבנן דסברי דיליף מקו"ח וצלי קדר באמת מותר והאי בשל מבושל איצטריך על צלאו ואח"כ בשלו וע"כ דסברי כר"מ דיוצאין במבושל גבי מצה וע"כ דהכא שאני דגלי קרא וגזה"כ הוא וא"כ הוה חידוש ושפיר הקשו דא"כ אין עומה"ד אף דאיכא עשה דצלי מחמת ד"א מ"מ חידוש הוא דבכ"מ צלאו ואח"כ בשלו מותר והכא אסיר אף דבשלו אח"כ ואין עומה"ד [ועיין בתוס' סנהדרין (דף כז)]:
ומעתה נבא ליישב הא דהרמב"ם פסק דרוטב והליחה שנטף מהפסח אסור וי"ל הטעם מצד דם כיון שלא מלחו מתחילה וכמש"כ הר"ן גבי בי דוקי ולפ"ז שפיר פריך למ"ד תתאה גבר למה אסור בחזר אליו דהוה דם פליטה דמשרק שרק בצלי'. ומיושב ג"כ קושית התוס' דלמה קאמר וכי הדר קמטווי פסח וכו' תיפוק ליה דרוטב אסור נבלע די"ל כיון דכל האיסור מנד דם ואיסור זה קדם ואין אחע"א ולכך קאמר רק דמטוי מרוטב וכו' ומיושב ג"כ קושית התוס' על הגירסא דסולת ודו"ק והא דכתבו הרמב"ם משום דאינו בשר צלי י"ל דאילו הוה מיקרי צלי הו"א דאתי עשה דפסח וידחה ללאו דדם ומיושב בזה עוד הרבה קושיות והמעיין יבחר: