פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש ה דרשה ב' לשבת הגדול
גרסינן בפסחים (דף ל) מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וכו':
ובגמרא פליגי אביי ורבא אביי סובר בע"ח למפרע גובה ורבא סובר מכאן ולהבא גובה ופריך בגמרא תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה וא"א מכאן ולהבא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותי' דישראל קאי ומשני שהרהינו אצלו ושוב קאמר לימא כתנאי ישראל שהלוה וכו' אלא הכא כשהרהינו אצלי וקמפלגי בדר' יצחק תנן נכרי שהלוה את ישראל ע"ח וכו' הא אמרת נכרי מישראל לא קני משכון ומשני שאמר מעכשיו ומהני לכ"ע. ע"כ סוגית הגמרא. והנה יש בכאן הרבה קושיות:
א) קושית הצל"ח ומפרשים על רש"י ז"ל במתניתן דאמר ולקמן מוקי לה כשהרהינו וקשה ממ"נ לאביי א"צ לאוקמי' כשהרהינו ולרבא הרי צריך לתירוץ דאיירי במעכשיו משום דנכרי מישראל ל"ק משכון וכו' וא"כ היה לו לומר דאיירי גם במעכשיו:
ב) קשה קושית הפ"י כי שייך למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה דוקא במקרקעי משא"כ במטלטלי ל"ש זאת דלא חל השעבוד על מטלטלי ובמתניתן דאיירי בחמץ מטלטלי לכ"ע לא חל השעבוד וא"כ יקשה גם לאביי ע"ש:
ב) קשה על מה שהעלה החק יעקב (בסימן תמ) דחמץ שקיבל עליו אחריות ניהי דעובר בב"י מ"מ לאחר הפסח מותר ולא קניס ר"ש רק בחמץ דשלו לגמרי ע"ש יקשה הא מוכח מסוגיא זאת להיפך דמוקי לרבא דאיירי כשהרהינו ובמעכשיו ולמה לא סגי במעכשיו לחוד וע"כ משום דבלא הרהינו אף דאמר מעכשיו מ"מ לא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות וכאן אחריות עליו ואסור לאחה"פ דלא כחק יעקב ועיין ברא"ש:
ד) קשה על החק יעקב הנ"ל שהוא נגד דברי תוס' כאן ד"ה שקונה משכון וכו' וז"ל דכולי שמעתתא חמצו של נכרי ביד ישראל איירי שלא קיבל עליו אחריות דאי קיבל אחריות הרי הוא שלו ע"ש וא"כ למה פסק נגד דברי תוס':.
ה) יש להקשות למאי דקיי"ל דהפקעת הלואתו מותר ודוקא גזילו אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ למה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר אחה"פ כיון דהפקעת הלואה מותר יש לו ברירה שלא לשלם להעכו"ם כלל וממילא כשנותן לו החמץ אח"כ הוה כנותן לו עכשיו מתנה ועד עכשיו הי' החמץ של ישראל ולמה מותר לאחר הפסח ועיין בס' נתיבות המשפט על חו"מ (סימן ע"ב בסופו ובחדושי לחו"מ (סימן עב) מזה]:
לכן נלע"ד ליישב כ"ז בהקדם מה שהקשה בקצה"ח (סימן עב סק"ב) למש"כ הר"ן בריש ב"מ דאינו קונה משכון אלא או בשעת הלואה דמעות קונה או שלא בשעת הלואה בגוביינא דבי דינא אבל משיכה למשכון ל"מ א"כ היכי קאמר דישראל שהלוה מנכרי ע"ח לר"ת מותר נכרי במאי קני למשכון דהא משיכה למשכון לא קני ומעות אינו קונה בנכרי מדישראל בכסף נכרי במשיכה וצ"ל משום דהיכי דל"ש משיכה כ"ע מודים דמעות קונה וכמש"כ הגהת אשרי בפ' הזהב וכעין שכתבו התוס' בע"ז (דף עא) למ"ד דמעות קונה במציאה ומתנה דליכא מעות כ"ע סברי דמשיכה קונה עש"ה ממילא קונה כאן בהמעות ומעתה לפ"ז שפיר ניחא דברי הגמרא דלרבא צריך הרהינו אצלו וגם דא"ל מעכשיו דהרהינו לחוד ל"מ כיון דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ מתחיל הקנין אח"כ בשעת גוביינא ונכרי מישראל ל"ק משכון והוה חמץ של ישראל ובמעכשיו בלא הרהינו ל"מ דאדרבה כיון דאמר מעכשיו והוה למפרע שלו ממילא לא הוה משכון רק קנין גמור ומהני משיכה ממילא צריך להיות דווקא משיכה ולכך צריך הרהינו דהוה משיכה מה שאין כן לעיל שפיר פריך בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא אף בלא הרהינו ולא קשה במאי קני הא מעות אינו קונה בנכרי רק משיכה י"ל שפיר כיון דל"ש משיכה למשכון כנזכר ממילא מעות קינה ולא קשה אי למפרע גובה א"כ שוב שייך משיכה ולא הוה משכון רק קנין גמור ז"א דבשלמא לרבא דאיירי במעכשיו הוה כעין קנין גמור ולכך צריך להיות משיכה דוקא משא"כ לאביי אף דלמפרע הוא גובה מ"מ לא הוה רק כמשכון והכלל דמעכשיו עדיף מן למפרע גובה ובמעכשיו יותר שלו [וכ"כ סברא זאת בשו"ת הגאון רע"א זצ"ל (סימן כג)] עש"ה. אולם כ"ז אי נאמר דהפקעת הלואתו אסור א"כ הוה כמשכון דלולא זה המשכון נמי חייב לשלם משא"כ או נאמר דהפקעת הלואה מותר א"כ ע"י משכון זה נצמח החיוב לשלם ממילא שייך משיכה גבוה ממילא שוב צריך להיות הרהינו אצלו דהיינו משיכה דוקא וזהו דאמר בגמרא בשלמא לאביי דאמר למפרע גובה ניחא דמהני קנין מעות דל"ש משיכה גביה דהוה רק משכון והפקעת הלואה לאביי לשיטתו בב"ק אסור משא"כ במתניתן שפיר פרש"י ולקמן מוקי לה כשהרהינו והיינו מצד אף דלמפרע גובה מ"מ צ"ל הרהינו כיון דקיי"ל דהפקעת הלואה מותר וכן אפילו במעכשיו צ"ל הרהינו כיון דהפקעת הלואה מותר כנ"ל או מצד דמשיכה קונה כנזכר ושפיר פרש"י לד"ה:
ולפ"ז מיושב קושיא ב' הא במטלטלי לא חל השעבוד כלל ובמתניתן בחמץ מטלטלי ולפי דברינו י"ל הטעם דלא חל השעבוד על מטלטלי מצד דבמאי קני להמטלטלי אי במעות הא אינו קונה רק משיכה ורק בקרקע שפיר קונה בהכסף ושפיר מיושב בזה קושית ראשונים דלמה אמרינן דעל מטלטלי לא חל השעבוד הא עיקר קרא דיוציא אליך העבוט במטלטלי איירי ולפי הנ"ל דודאי מה"ת חל השעבוד על מטלטלי דמעות קונה מה"ת ורק מדרבנן דהפקיע קנין המעות ממטלטלי ממילא גם השעבוד לא חל על מטלטלי וכ"ז לדין דרבנן ולפ"ז למאי דמבואר בש"ע דלדבר מצוה לא הפקיעו קנין מעות וגם מדרבנן מעות קונה ושפיר הכא במתניתן לענין חמץ דאי נאמר דמעות קונה לא יהי' עובר שפיר אמרינן דמעות קונה וחל השעבוד על מטלטלי בהמעות כדי דיהי' מותר לאחר הפסח. ועכ"פ לפ"ז מיושב הקושיא על החק יעקב דאדרבה די"ל דמכאן הוציא הח"י דינו דאי כסברת הרא"ש דלכך לא סגי במעכשיו ובעי הרהינו כיון דהוה עכ"פ באחריות שלו ז"א דא"כ כי פריך לעיל בשלמא למ"ד למפרע גובה ניחא הא מ"מ לא גרע מקובל עליו אחריות וע"כ דבאמת מותר בקיבל עליו אחריות לאחה"פ ורק במעכשיו צריך הרהינו לא מצד קבלת אחריות רק מצד במאי יקנה כיון דמעות אינו קונה רק משיכה והכא שייך משיכה כנזכר משא"כ למ"ד למפרע גובה הוה כעין משכון כיון דגם הפקעת הלואה לאביי אסיר לשיטתו בב"ק כנזכר:
ומעתה נבא ליישב הקושיא על החק יעקב דלמה פסק נגד דברי תוס' דכתבו דכולי סוגיא מיירי בלא קיבל אחריות משא"כ באחריות אך י"ל דכך הפירוש בדברי תוס' בהקדם לבאר דברי הירושלמי ב"ק פ' מרובה הלכה ד' ר' יוסטין ברב מתין שאיל הפודה כלכלה שלו מיד הגזבר מהו שתטבל למעשרות מתיב ר"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר ודכוותי' הפודה אינו כלוקח מילתא דר"ל וכו' עש"ה ומפרש שם המפרש דהוכיח כיון דתנן גנב והקדיש פטור ולא מחייב משום הקדש גופה דמה לי מכר להדיוט או מכר להקדש ע"ש. ולכאורה תימה גדולה שהרי ר"ל סותר עצמו מבבלי פרק מרובה (דף סח) איפלגי ר"ל ור"י אימתי חייב אטביחה או מכירה רי"א חיובא בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש ור"ל אמר חיובא דוקא לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ופריך ממתניתן דגנב והקדיש ואח"כ טבח אינו משלם תשלומי ד' וה' אימת אי לפני יאוש איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו שלו ולא חל ההקדש כלל אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש אבל בלא הקדיש חייב אף לאחר יאוש וע"כ דיאוש אינו קונה א"ל ר"ל הבמ"ע כגון שהקדיש בעלים ביד גנב וכו' א"כ ר"ל עצמו סובר דמתניתן איירי שהבעלים הקדישו וא"כ קושית הירושלמי דלמה לא מחייב אהקדש עצמו ל"ק לר"ל לשיטתו וזהו תימה גדולה:
וליישב נלע"ד בהקדם מש"כ בקצה"ח (סי' שסא) דהפלוגתא דר"י ור"ל דאזלי לשיטתייהו והיינו למאי דאמר בע"ז (דף עא) ת"ש ב"נ נהרג על פמשו"פ וא"כ א"א משיכה בנכרי אינו קונה אמאי נהרג ותמה בתוס' הא אמרינן במקום דליכא מעות לכ"ע משיכה קונה כמו מציאה ומתנה ותירצו דכי אמרינן סברא זאת דוקא היכא דבהתירא אתי לידי' משא"כ היכא דבאיסורא אתי לידי' אפילו אי ליכא מעות מ"מ משיכה אינו קונה אם לא דע"פ דין משיכה קונה ממילא אפילו באיסורא אתי לידי' קונה עש"ה ולפ"ז י"ל ר"י לשיטתו דס"ל בכ"מ דמעות קונה מה"ת ומשיכה לא הוה קנין ממילא בגזל דבאיסורא אתי לידי' ליכא קנין משיכה מה"ת אף דל"ש מעות גביה ולכך ס"ל דל"מ יאוש גביה דבמאי קנאו משא"כ ר"ל ס"ל דבכ"מ משיכה קונה מה"ת אף באיסורא אתי לידי' מהני קנין משיכה ולכך יאוש הוה קנין ושפיר יש חילוק בין לפני יאוש או לאחר יאוש עש"ה:
ולפ"ז לכאורה יש להקשות מאי פריך לר"ל ממתניתן דגנב והקדיש וכו' לימא דמתניתן אתיא כר"ש ור"ל אמר בב"מ (דף מז) אליבא דר"ש לא קאמינא וכ"ע ס"ל דר"ש סובר מעות קונה ע"ש ממילא לדידי' לא הוה יאוש קנין כיון דמשיכה לא קונה כלל כנזכר. אך י"ל שפיר דר"י דפריך לר"ל סובר כמו דאמרינן ב"ק ו עו) דפריך גנב והקדש לחייב בד' וה' מצד הקדש עצמו דמה לי מכרו להדיוט או מכרו להקדש ורצה לאוקמי כר"ש דקדשים שחייב באחריות ברשותי' דמרה קיימא ופריך מדסיפא ר"ש רישא לאו ר"ש וכו' ומשני מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש ולפ"ז בגמרא דידן דלא רצה לאוקמי' כר"ש ולכך שפיר פריך ממתניתן לר"ל ומשני שהקדיש בעלים ביד גנב וכו' משא"כ הירושלמי לשיטתו שם מקודם דלא משני כבבלי רק דמתניתין אתיא באמת כר"ש דאמר שם מאן תניתי' רש"א קדשים שחייב וכו' עש"ה במפרש ולפ"ז ל"ק לר"ל כנזכר וא"צ לאוקמי' שהקדיש בעלים ביד גנב ושפיר פשיט הירושלמי דינו. ובפשוט י"ל ג"כ דברי הירושלמי ובסנהדרין הנ"ל ע"פ מש"כ התוס' ב"ק (דף סז) ד"ה אמר עולא וכו' וז"ל ומגופה דברייתא לא מצי פריך לעולא וכו' ואדרבה מגופה דברייתא וכו' ע"ש וכן המרשים במסורת הש"ס ב"ק (דף סח) דאמר איתבי' ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח וכו' נרשם הניזקין דף נה ולקמן דף עד נרשם בשני חצאי עגולים וכן בגיטין נה נרשם כן מכ"ז מוכח דיש ברייתא דגנב והקדיש חוץ מתניתן דב"ק (דף עד) וכוונת הגמרא דפריך ר"י לר"ל היינו מברייתא ולכך שפיר כתבו בתוס' הלשון ברייתא וניחא דברי ירושלמי דקאי על הברייתא ולכך יכול לומר ולאוקמי כר"ש אבל מתניתן לא אוקמי' כלל כר"ש וכמו דפריך בבבלי מדסיפא ר"ש וכו' והירושלמי ובבלי הכל חדא הוא והכל ניחא בס"ד כנ"ל. עכ"פ יצא לנו מדעת הירושלמי דס"ל כדעת התוס' וכסברא הנ"ל דאי מעות קונה מה"ת ל"מ משיכה היכא דבאיסורא אתי לידי' אף דל"ש מעות גביה משא"כ אי ע"פ ד"ת משיכה קונה מהני משיכה אף אי באיסורא אתי לידי' ולפ"ז נחזור לכאן דלכאורה יש להבין מאי קאמר ר"מ דישראל שהלוה לנכרי עובר משום דקונה משכון ויקשה במאי קנה המשכון אי במעות הא קייל כר"י דד"ת מעות קונה בישראל ממילא לעכו"ם במשיכה דוקא ולא במעות וא"ל כנזכר במקום דליכא מעות לכ"ע משיכה קונה וכן במקום דליכא משיכה דהיינו במשכון דל"מ קנין משיכה בעכו"ם לכ"ע מעות קונה כנ"ל ז"א דהרי הכא אי נאמר דקונה הוה באיסורא אתי לידיה דלא היה לו להלוות ולעבור בב"י ממילא שוב ל"ק במשיכה. אך זה ליתא דממ"נ אי נימא דלא קנה שוב לא עבר וממילא הוה בהתירא אתי לידי' ומהני קנין מעות. אולם יקשה דשוב נאמר להיפך. אך י"ל למש"כ התוס' פסחים (דף כו) ד"ה עלה וכו' דהקשו דאי נאמר דפסולה א"כ לא ניחא ליה ותירצו דמ"מ אי נאמר כשרה שוב ניחא ליה וממילא פסולה והיינו דאזלינן לחומרא ע"ש:
ולפ"ז ה"נ כן דאי אמרינן דבאיסורא אתו לידי' ולא קנה לא עבר ושוב הוה בהתירא אתי לידיה ושפיר אזלינן לחומרא משא"כ באם אף אי לא קנה יהי' באיסורא אתי לידי' ועובר בב"י שוב לא קנה כלל דבמאי קנה כנזכר:
ולפ"ז י"ל דלעולם הדין כחק יעקב דחמץ שעבר עליו הפסח אשר קיבל עליו אחריות ניהי דעובר עליו מ"מ מיתר לאחה"פ וי"ל דהתוס' דכתבו דאיירי בחמץ שלא קיבל עליו אחריות היינו דקאי לר"מ דאמר עובר דוקא בחמץ שלא קיבל עליו אחריות משא"כ בחמץ שקיבל עליו אחריות גם ר"מ מודה דאינו עובר לאחה"פ אם אכלו והיינו דבשלמא בחמץ שלא קיבל עליו אחריות לר"מ קני משכון בהמעות ולא אמרינן שהרי אי עובר הוה באיסורא אתי לידיה ולא קני מעות ז"א דמאי אמרת דאינו עובר הוה בהתירא אתי לידיה וקנה משא"כ בקיבל עליו אחריות אפילו אי לא קנה מ"מ עובר בב"י מצד אחריות ממילא לא קנה דבמאי קנה משיכה למשכון ומעות לא קנה אלא מאי אמרת כיון דליכא משיכה מעות קונה ז"א דממ"נ באיסורא אתי לידי' אפילו נימא דלא עבר לאחה"פ ממילא שוב ל"ק כלל וזהו כוונתם אבל לעולם כחק יעקב דחמץ שקיבל עליו אחריות מותר לאחה"פ וידעתי שיש לפלפל בזה והקב"ה חדי וכו':