אור ברסלב
פתחי שערים דרוש ד דרשה א לשבת הגדול

פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס

דרוש ד דרשה א לשבת הגדול

דרוש ג דרשה ג' לבעל מצוה

גרסינן בברכות (דף יט) אמר רב יהודה א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק מ"ט אין חכמה ואין תבונה וכו' ת"ש ולאחותו מת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת וכו' יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו דמטמא למת מצוה ואמאי נימא אין חכמה וכו' ומשני שא"ה דכתיב ולאחותו ופריך ולגמר מיניה שוא"ת שאני ושוב פריך [לפי גירסת הרמב"ן ובהמ"א ועוד מפרשים] וכ"ת נילף מכהן ומשני משום דהוה עשה ול"ת ושוב פריך ונילף מנזיר ומשני שא"ה שישנו בשאלה:

והנה יש בכאן להקשות טובא א) מאי דפריך וכ"ת נילף מכהן משמע שיש לו קשר עם מה דמשני שב ואל תעשה שאני דוקא אז שייך הקושיא נילף מכהן דעל פסח פריך סתם ולגמר מיניה וכאן קאמר וכ"ת וכו' וכמו כן על נזיר והלא דבר הוא:

ב) יש להקשות בהא דפריך מקרא דולאחותו דמטמא למת מצוה למה הא אין חכמה וכו' למה לא מקשה מקרא דמוקדם לאביו פרט למ"מ לאמו שאם הי' נזיר זה כהן וכו' ולאחותו שאם היה כה"ג ונזיר דמטמא למ"מ כמו שמביא רש"י ז"ל הברייתא ולמה מקשה מולאחותו המאוחר בפסוק הוה ליה להקשות מיד על קרא לאביו ולאמו דממעט מת מצוה על כהן ונזיר למה הא אין . חכמה וכו':

ג) יש להקשות קושית הרמב"ן בתולדות אדם (דף מה) דלפי האמת אתיא דנדחה כל הסוגיא דלעיל מדלגין היינו ע"ג ארונות וכו' ואמאי לימא אין חכמה וכו' ומשום דהוה רק דרבנן כרבא וכו' ולמסקנא אתיא אפילו בדאורייתא כן משום דהוה אינו שוה בכל:

ד) קשה מה דמקשין העולם (עיין בצל"ח] על פרש"י ולמול את בנו ואית דאמרי בע"פ נמי קאמר דמילת זכריו ועבדיו מעכבו מלאכול הפסח וא"כ ע"י שיטמא למ"מ לא יוכל למול ולא יוכל לעשות הפסח הא בל"ז לא יכול לעשות הפסח מחמת דיטמא וטמא אסור לעשות הפסח ובחדושי לברכות (דף יט) ישבתי זאת בטוב אך אין ענינו לכאן עש"ה]:

הו) קשה למה נקט הברייתא הני תרווייהו פסח ומילה הא סגי באחד או פסח או מילה וממילא ידענו על השני ג"כ זהו הדין:

ו) קשה מה דתמהו על רמ"א ז"ל ביו"ד (סימן שעב) כהן ששכב ערום והוא באהל שמת שם מת אסור להמתין וללבוש וכו' הא לפי הגירסא דמשני משום שאינו שו"ב מותר מצד כבוד הבריות א"כ כאן נמי יהי' הכהן מותר להמתין ללבוש עצמו ולא דמי למוצא כלאים בשוק וכו' ועיין בתומים (סימן כח) ובנו"ב מ"ק לאו"ח (סימן לה) מזה:

ז) קשה מה דמקשין על הרמב"ם ז"ל דמביא מולאחותו מוכח דמטמא למת מצוה ולא מביא דהוא מצד שב וא"ת שאני ולא יוכל למילף מיניה בשאר מקומות כדמשני בגמרא:

ח) מקשין על הרמב"ם ז"ל דהשמיט טעם הנאמר בגמרא דהוה עשה ול"ת שאינו שו"ב ולכך דחי מת מצוה לכה"ג:

מ) עוד נחוץ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפלוגתא דר"י ורבנן בפסחים (דף כז) אי חמץ בשריפה או השבתתו בכ"ד ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כרבנן למה כן הא נגד סתם משנה דסוף תמורה דחשיב חמץ בפסח מנשרפין וקיי"ל דהלכה כסתם משנה ועיין בשאגת אריה (סימן פז) מזה:

ונראה לע"ד ליישב כ"ז בהקדם דהנה המהרש"א ביבמות כתב דעשה השוה בכל דוחה לל"ת ועשה שאינו שו"ב אבל עשה שאינו שו"ב לא דחי לעשה ול"ת שאינו שו"ב ע"ש. ולפ"ז י"ל דתליא בזה דהנה בס' המצות להרמב"ם (רלא) כתוב דמ"ע לקבור המת מקרא דקבור תקברנו ע"ש ולפ"ז לכאורה יש להקשות מאי פריך מולאחותו מוכח דכבוד הבריות דוחה לל"ת שבתורה דילמא התם שאני מצד מ"ע דקבור תקברנו ודוחה לל"ת וה"ה לפסח ומילה אך זה ליתא שהרי פסח ומילה מ"ע שיש בו כרת ומדחה לכל לאיוין ועשין שבתורה והיכי יכול נדחה מפני מ"ע דקבור תקברנו וע"כ מצד הבריות. אולם כ"ז שייך על פסח ומילה אבל על נזיר וכה"ג יקשה מאי פריך ונילף מיניה וכו' הא ע"ז שפיר י"ל דהוא מצד מ"ע דקבור תקברנו ודוחה לל"ת ועשה דכה"ג שאינו שו"ב כמש"כ התוס' ב"מ (דף ל). אך י"ל כך דלכאורה יש להעיר מאי משני שב וא"ת שאני הא מוכח דגם בקום ועשה דוחה כבוד הבריות והיינו דאיכא קו"ח כיון דחזינן דמת מצוה דוחה פסח וקיי"ל דפסח דוחה שבת וכל הלאווין אפילו בקום ועשה וממילא כש"כ דמת מצוה דוחה כל הלאווין אף בקום ועשה ועיין סנהדרין (דף לה). אולם זה ליתא למאי דמשני שב וא"ת שאני אין למילף כלל דידחה שבת וכל הלאווין מקו"ח דדיו לבא מה"ד להיות כנידון דכבוד הבריות דדוחה פסח הוא רק בשב וא"ת ולפ"ז ממילא י"ל כיון דכבוד הבריות דמת מצוה אינו דוחה שבת בקום ועשה תו הוה מ"ע דקבור תקברנו מ"ע שהז"ג ונשים פטורות כמו מתפילין ממילא הוה עשה שאינו שו"ב וכ"ז למאי דמשני שב וא"ת שאני ממילא אין ללמוד מקו"ח כנזכר דדיו לבא מה"ד להיות כנידון משא"כ בס"ד דלא ידע עדיין החילוק דשב וא"ת שאני רק דחד הוא ממילא אתיא דמת מצוה דחי שבת מקו"ח:

ולפ"ז מיושב הכל בעזהי"ת הקושיא א' וב' והיינו דמתחילה לא הוה מצי להקשות מלאביו דילף מיניה על כה"ג דמטמא לתת מצוה נילף מיניה דגדול כבוד הבריות וכו' דהו"א דהתם שאני מצד מ"ע דקבור תקברנו ודחי לל"ת דכה"ג וא"ל דכה"ג הוה עשה ול"ת ולא דחי עשה לל"ת ועשה ז"א דאינו שוה בכל משא"כ העשה דקבור תקברנו שו"ב והיינו דבס"ד דלא ידע החילוק בין שוא"ת לקום ועשה ממילא שפיר איכא קו"ח דמת מצוה דוחה שבת מקו"ח דפסח ומילה דדוחה שבת ממילא לא הוה מ"ע שהז"ג והוה עשה השוה בכל ודחי כנזכר. ולכך מביא מתחילה הברייתא ולאחותו על פסח ורק אח"כ דמשני שוא"ת שאני ממילא תו ליכא קו"ח מפסח דמת מצוה ידחה שבת כיון דדיו לבא מה"ד להיות כנידון כנזכר ממילא הוה מ"ע שהז"ג הך דקבור תקברנו ונשים פטורות והוה אינו שו"ב וליכא למימר דהוא מצד דחי' לל"ת כיון דהעשה הוה שאינו שו"ב וע"כ רק מצד כבוד הבריות שדוחה לל"ת שבתורה ולפ"ז שפיר קאמר הלשון וכ"ת נילף מיניה דהיינו לפי תירוץ זה דמשני שב וא"ת שאני וע"ז משני דמ"מ י"ל דדוקא בעשה ול"ת שאינו שו"ב נדחה מפני כבוד הבריות משא"כ שאר ל"ת דשוה בכל דהיינו כלאים וכדומה:

ובזה מיושב הקושיא ח' דלמה השמיט הרמב"ם טעם הנאמר בגמרא מצד דהוה עשה ול"ת שאינו שו"ב דאל"כ הרי קשה ונילף מיניה דכל כבוד הבריות דוחה לל"ת דכלאים והיינו משום דלכאורה קשה מאי פריך ונילף מיניה הא י"ל מצד מ"ע דקבור דחי לל"ת ועשה כנזכר רק צ"ל כמש"כ כיון דמשני שב וא"ת שאני תו ליכא קו"ח דמת מצוה ידחה שבת ממילא הוה מ"ע שהז"ג דנשים פטורות ממילא הוה עשה שאינו שו"ב ולא דחי ועל כרחך רק מצד כבוד הבריות. אולם לכאורה זה ליתא דאפילו אי לא דחי שבת מ"מ לא מיקרי מ"ע שהז"ג דנשים יהיו פטורות כמו דמוכח מתוס' קידושין (דף כט) בד"ה אותו דהקשו ל"ל למעוט נשים ממילה הא ממילא ידענו דהוה מ"ע שהז"ג דאינו נוהג בלילה ותירצו דסובר דנוהג בלילה והקשו המוהרי"ט ועצמות יוסף הא מ"מ מילה שלא בזמנה לא דחי שבת ממילא הוה מ"ע שהז"ג ותירץ מוהרי"ט דזה לא הוה מ"ע שהז"ג דלאו מצד דהזמן גורם שפטור רק מצד דאיסורא רכיב עלייהו עש"ה ולפ"ז כמו כן הכא זהו דאסור לקבור בשבת מצד איסורא דרכיב עלייהו ובודאי גם נשים מחויבות במ"ע זאת דקבור ועדיין הוה שו"ב ומאי פריך ולגמר מיניה:

אולם י"ל דסברא הנ"ל תליא בסברת אביי ורבא בתמורה (דף ד) דאי אמרינן כל מילתא דא"ר ל"ת אע"מ לא הוה מ"ע שהז"ג משא"כ אי נאמר דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ שפיר הוה מ"ע שהז"ג ועיין במוהרי"ט דכתב כן במפורש דלאביי דאי עביד מהני לא הוה מ"ע שהז"ג [וחידוש אלי על הגאון רע"א בתשובה (סימן קעד) דנסתפק בזה ולא הביא דברי מוהרי"ט ז"ל] ולפ"ז י"ל דהסוגיא דכאן אזלא בשיטת רבא דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ ממילא הוה מ"ע שהז"ג והוה עשה שאינו שו"ב ולכך פריך ונילף מיניה דא"ל מצד מ"ע דקבור תקברנו ז"א דאינו שו"ב ולכך צריך לתרץ דהוה עשה ול"ת שאינו שו"ב ולכך נדחה מפני כבוד הבריות משא"כ כלאים אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל כפי מש"כ הפוסקים בשמי' דפסק כאביי דכל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני ממילא ל"ק כלל ונילף מיניה די"ל מצד מ"ע דקבור דדוחה לל"ת ועשה דכה"ג משא"כ ל"ת דכלאים ולכך לשיטתו שפיר השמיט הרמב"ם ז"ל:

ובזה הסברא יש ליישב דברי רמ"א ז"ל ביו"ד (סימן שעב) הקושיא באות ו' דכהן ששוכב ערום אסור להמתין עד שילבש רק יצא מיד ותמהו הא כפי תירוץ הגמרא דכבוד הבריות דוחה לל"ת ועשה שאינו שו"ב וא"כ ה"נ כבוד הבריות דותה לל"ת ועשה דכהונה ולפי דברינו ניחא דהנה הרשב"א בחדושיו לשבת פ' האורג כתב דזהו דמ"מ אינו דוחה שבת מה"ת הוא רק לר' יהודה דס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב משא"כ לר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור מותר לקוברו בשבת מה"ת עש"ה [ועיין בתומים סימן לד סק"ב] ולפ"ז אתיא דקושית הגמרא ונילף מיניה הוא דוקא לר"י משא"כ לר"ש דבשבת מותר לקברו ממילא הוה עשה השו"ב דלא הוה זמן גרמא ממילא יכול לומר דמצד מ"ע דקבור תקברנו הוא ודחי לל"ת דכה"ג כנזכר ולפ"ז הרי"ף והטור ועוד פוסקים דפסקו כר"ש ממילא ליכא למילף מכהן דמטמא די"ל מצד דעשה דותה לל"ת דהוה עשה השו"ב דלא הוה מ"ע שהז"ג דגם נשים מחויבות בזה אבל בשאר מקומות אין כבוד הבריות דוחה כלל:

ולפ"ז שפיר רמ"א לשיטתו באו"ח (סימן שלד) דפוסק כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור ועיין מג"א שם סק"לא בשם הלבוש אפילו אי נאמר דמספקא ליה ולכך שפיר פסק דאל ימתין רק יצא מיד ודו"ק היטיב [רק דעת הרמב"ם אינו מיושב דפסק כר"י ע"ש]:

ומעתה לפ"ז יש ליישב קושית הרמב"ן ז"ל באות ג' דלמסקנא נדחה כל הסוגיא דלעיל דמדלגין ע"ג ארונות דגבי כהן הרי דחי כבוד הבריות אף מה"ת ולפי דברינו י"ל דלעיל קאי הסוגיא אליבא דר"ש דקבורת מ"מ דוחה שבת ג"כ ממילא יכול לומר דדחי לכה"ג ולא מצד כבוד הבריות דלדידי' הוה עשה השוה בכל וכנזכר. ומעתה נבא ליישב הקושיא דמאי פריך ונילף מנזיר לאחר דרצה לדייק מולאחותו ומשני וכו' היה לו להקשות על נזיר מקודם מחמת דהדרש דלאביו ראשונה על נזיר ונכלל בקושיא א'. וי"ל בהקדם ליישב הקושיא באות ט' על הפוסקים כחכמים דהשבתת חמץ בכל דבר למה לא פסקינן כסתם משנה דתמורה דחמץ בשריפה כר"י וי"ל דהפוסקים מצאו משנה אחרת לפסוק כרבנן דגרסינן בפסחים (דף צב) מי שהי' טמא או בדרך רחוקה כו' יעשה את השני כו' א"כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין ע"ש והקשו בתוס' דע"כ מוכח דמתניתן סובר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ממילא המתניתן איירי רק בטמא בששי דלא חזי לאכילה באורתא דאי קסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש ממילא מתניתן איירי דטמא לא שוחט היינו בשביעי או בטומאת שרץ ביומו א"כ אמאי פטור מכרת בטמא שרץ ג"כ יהיה חייב כרת מצד דהיה לו לטבול כמו דתנא לעיל (דף סט) יכול לא יהיה ענוש כרת רק טהור ערל וטמא שרץ מניין ת"ל והאיש ולפ"ז הקשו על רב דסובר אין שו"ז על ט"ש ממתניתן ע"ש (בדף צ):

אולם נלע"ד ליישב וניישב ג"כ קושית התוס' (שם) דהגמרא קאמר דלכך ס"ל לרב אין שו"ז על טמא שרץ דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן בטמא שחל שביעי שלו בע"פ דהיינו טומאת שרץ וא"ר לא תשחט והקשו בתוס' דא"כ גם משטבל לא ישחטו עליו מה"ט ומנ"ל לומר דכ"ע ס"ל שו"ז על טמא טבול יום ע"ש. אולם לעד"נ די"ל כך דלעולם ס"ל דאין שו"ז על ט"ש מצד קרא הנ"ל דבודאי איירי הקרא בטמא שחל שביעי שלו בע"פ והיינו ג"כ טומאת שרץ ומ"מ בטבול יום שוחטין עליו דהנה איתא בילקוט בשם הספרי פ' בהעלותך אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וכו' היינו דאמרו קל וחומר מפרה אדומה שאינו דוחה שבת דוחה טומאה פסח שדוחה שבת אינו דין שידחה טומאה ע"ש ופירש בזית רענן דהיינו בטבול יום דפרה אדומה נעשה בטבול יום וכמ"ש פסח שדוחה שבת אינו דין (שדוחה טומאה] שנעשה בטבול יום. ומיושב קושית התוס' דלכך בטבול יום מותר לשחוט עליו דאיכא קו"ח מפ"א ולפ"ז י"ל קושית התוס' לרב דס"ל דאין שו"ז בדרך זה בהקדם מה שהקשה בשאגת ארי' (סימן פו) דהאיך פליגי ר"י וחכמים דר"י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה מקו"ח מנותר הא קיי"ל דבל יראה הוה נל"ע ובביטלו לעשה חייב מלקות וא"כ בשלמא לחכמים לא משכחת ביטלו כיון דהשבתתו בכל דבר משא"כ לר"י דבשריפה משכחת ביטלו כגון שזרקו לים וכדומה א"כ ע"י קו"ח זה יהיה חייב מלקות כשביטלו והרי קיי"ל דאין עומה"ד:

ותירץ דכי אמרינן אין עומה"ד דוקא אם באנו ללמוד איזה עונש ואזהרה מקו"ח משא"כ הכא דרק נ"מ לענין דבר אחר ע"ז עונשין מן הדין ע"ש ולעד"נ דתליא בזה דהנה המהרש"א בסנהדרין (דף סד) ד"ה ומזרעך כתיב דלכך אין עומה"ד דלא מהני כפרה מחמת שהוא חמור ע"ש וכבר קדמו בבעלי התוס' על תורה בפ' אמור בפסוק לפרוש להם ע"פ ד' ע"ש:

אולם בקרבן אהרן כתיב הטעם דאין עומה"ד דאולי איכא פירכא על הקו"ח ע"ש ולפ"ז י"ל לטעם המהרש"א צריך ללקות ע"ז בביטלו משום דעל המלקות ליכא קו"ח רק ממילא בא כיון דהוה ביטלו משא"כ לטעם קרבן אהרן דאולי יש פירכא ממילא גם כאן לא אמרינן הקו"ח כנ"ל. וממילא י"ל כאן ג"כ דאמר קו"ח מפרה אדומה דשוחטין על טבו"י יהי' כרת אם לא יעשה הקרבן פסח וכן בהתראה מלקות ממילא לא אמרינן הק"ו דאין עומה"ד. ולפ"ז הרמב"ם לשיטתו דס"ל אין שו"ז על ט"ש ממילא סתמא דמתניתן סובר ג"כ דאין שו"ז על ט"ש ויקשה למה קתני במתניתן דאין חייב כרת מצד דהיה לו לטבול וע"כ דהוא מצד כיון דזה דטבול יום צריך לעשות הפסח הוא רק מקו"ח מפ"א ולכך ליכא עונש ע"ז דאין עונשין מה"ד ולכך שפיר פסק כחכמים ודלא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דכל חיליה דר"י מצד קי"ח מנותר וזהו לאו קו"ח מצד דאין עומה"ד וע"י הקו"ח יהיה משכחת ביטלו וניחא דר"י סובר דאמרינן האי קו"ח מ"מ מסתם מתניתן דמי שהיה טמא מוכח דל"א האי קו"ח דלכך ליכא כרת כנזכר אם לא טבל ולכך פסק הרמב"ם כחכמים ודלא כר"י בסתם מתניתן דכאן:

ובאמת י"ל דר"י וחכמים פליגי בטעם דאין עומה"ד דר"י סובר כטעם מהרש"א ורבנן סוברים כטעם ק"א ודע דהספרי הנ"ל מובא בס' אור יקרות פ' בא ובס' אור חדש על פסחים פ' מי שהי' ע"ש וי"ל למאי דאמרינן סתם ספרי ר"ש ור"ש לשיטתו בסנהדרין (דף עד) דעומה"ד ממילא הקו"ח שפיר אף דעי"ז יהי' חייב כרת מ"מ הרי עומה"ד רק אנן לא פסקינן כר"ש וכו' חסר הסוף וחבל על דאבדין והמביו יבין]:

תוכן העניינים

פתחי שערים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה