פתחי שערים· רבי פתחיה הורנבלס
דרוש ב
דרשה ט לשבת תשובה
גרסינן בחולין (דף קא) שבת ויוכ"פ וכו' ושגג ועשה מלאכה חייב שתים אלמא אית ליה לריה"ג כולל וכו' ותמהו עיין פרש"י ותוס' הרי זה הוה איסור ב"א וכ"ע מודים דחל איסור ב"א עש"ה ונלע"ד ליישב כך דהנה הקשו בתוס' בכורות (דף ט) ובתוס' רי"ד על קידושין האיך חל איסור ב"א נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ותירצו משום דהי מינייהו מפקת והי מינייהו מייתת לכך חלו תרווייהו ע"ש. והנה י"ל כי שייך זה דוקא אי הם רק איסור לחוד לא כולל ולא מוסיף חד על חבריה שייך לתרץ הי מינייהו מייתת והי מינייהו מפקת דאינו בדין דלא חלו כלל וכלל משא"כ אם הם איסור ב"א אבל מ"מ יש אחד דהוא מוסיף על חבירו ודאי שייך הקושיא נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו ול"ש לומר הי מנייהו מייתת והי מנייהו מפקת ולא יכול לומר דלא יחול כלל כנ"ל ז"א דשפיר יכול לומר דזהו דהוא כולל או מוסיף יחול וזהו דלא כולל ולא מוסיף לא יחול דשייך כל שאינו בזא"ז אפילו בבא"א [שוב לאחר ז"ר ראיתי בס' ברוך טעם דכתב כן סברא זאת]:
ולפ"ז שפיר הקושיא כאן וריה"ג ל"ל כולל והדתניא שבת ויוכ"פ וכו' ואי נאמר דל"א כולל הרי מוסיף לכ"ע אמרינן אפילו אי ל"ל כולל ממילא למה חלו תרווייהו הול"ל דחייב מצד שבת דהוא מוסיף ולא מצד יוכ"פ דהוא רק כולל וע"כ דס"ל גם כולל ושפיר הי מינייהו מפקת וחלו תרווייהו וממילא מוכח דס"ל גם כולל ועי"ז הוה איסור ב"א והתוס' לשיטתו ביבמות דמוסיף עדיף מכולל ממילא שפיר שייך קושיתם אבל באמת י"ל דחדא הוא וממילא מוכח דאית ליה כולל דאל"כ לא הוה איסור ב"א וצריך לחול המוסיף לתוד ועי"ז דאית ליה כולל ג"כ ושפיר חלו תרווייהו ודו"ק היטב:
ובזה יש ליישב לנכון מה דלכאורה יש להעיר ברש"י דפירש דשבת על יוכ"פ הוה מוסיף מאן דכר שמיה אנן על כולל קאי ועוד מה שפירש דהוה איסור מוסיף מחמת דשבת הוה מיתת ב"ד וע"ז יש לפקפק והיה לו לרש"י ז"ל לפרש יותר דשבת על יוכ"פ ג"כ הוה כולל למאי דפסק רש"י ז"ל ביבמות (דף לד) דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ [ועיין בשאגת אריה (סי' פ) מזה] ממילא היה לו לפרש ג"כ דשבת הוה כולל על יוכ"פ מצד עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ והוה כולל משם אחד מצד מלאכה ולפי דברינו ניחא דאילו הוה אמר דשבת על יוכ"פ הוה כולל א"כ אין ראי' כלל דריה"ג אית ליה כולל אדרבה נאמר דריה"ג ל"ל כלל כולל וממילא י"ל דלכך חייב שתים מצד איסור ב"א כקושית התוס' ול"ש לומר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ז"א דהי מנייהו מפקת כנזכר ולכך פרש"י דשבת על יוכ"פ הוה מוסיף וידוע דמוסיף עדיף וטוב ממילא תו א"י לומר דריה"ג ל"ל כולל דהרי מוסיף בודאי אית ליה וא"כ יקשה למה חל שבת ויוכ"פ מצד איסור ב"א נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו וא"ל דהי מנייהו מפקת דשפיר יוכל לומר דשבת יחול דהוה מוסיף דעדיף מכולל ממילא א"י לומר מצד איסור ב"א וע"כ דס"ל כולל ג"כ והוה כמו מוסיף ושווין הם ולכך שפיר פריך דמוכח דאית ליה כולל ואם היה נאמר דשבת ג"כ הוה רק כולל הוה שייך קושית התוס' דילמא מצד איסור ב"א ול"ש כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו משום דהי מנייהו מפקת ולכך צ"ל דשבת היה מוסיף ממילא א"י לומר מצד איסור ב"א משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בבא"א והי' צריך להיות דשבת יחול ולא יוכ"פ וא"כ דאית ליה כולל ג"כ בכ"מ ולכך חל תרווייהו שבת ויוכ"פ זה מצד מוסיף וזה מצד כולל ולא מצד ב"א ודו"ק:
ומעתה נבא ליישב בזה דברי הגמרא כריתות (דף יד) דאמר רפרם ניתי אפילו בשבת זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ ודחי דילמא שא"ה דהכשרו בכך ע"כ דברי הגמרא. וביומא (דף סו) קאמר נמי זאת אומרת דעירוב והוצאה לשבת וכו' ולא מדחה שים דבר ותירצו בתוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר והשאגת ארי' (בסי' ע) כתב שלא ראה בשום מקום כך. ועוד תמה ב' קושיות. א' למה לא קאמר דנ"מ לענין תחומין למ"ד דמה"ת ובי"ב מילין. ב' מצר נטילת נשמה דלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה ממנו אברים אברים וקמ"ל הקרא דמותר אפילו בשבת עש"ה [וכבר הארכתי בזה בדרושי (דרוש יט)]. ולדברינו י"ל כך לסברא הנ"ל דלכך שבת ויוכ"פ חייב שתים מצד שבת ג"כ משום דהוה כולל דשבת חל אף על הוצאה דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ וכן יוכ"פ הוה כולל על אכילה ומעתה לפ"ז כ"ז שייך אין עירוב והוצאה ליוכ"פ ממילא שבת הוה כולל וחל שבת על יוכ"פ משא"כ אי הוה אמרינן דיש עירוב והוצאה ליוכ"פ ממילא לא חל כלל שבת על יוכ"פ [דמצד מיתת ב"ד הרבה פוסקים דלא הוה מוסיף]. ולפ"ז מאי מדחה דילמא שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך ולעולם יש עירוב והוצאה ליוכ"פ ורק קמ"ל דגם בשבת מותר מקרא דעתי לדברינו מיותר הקרא דממ"נ אי ס"ד דגם ליוכ"פ יש עירוב והוצאה א"כ א"צ קרא דאם חל בשבת ג"כ מותר פשיטא דהרי איסור שבת לא חל כלל על יוכ"פ דליכא כולל כיון דיש עירוב והוצאה ליוכ"פ ג"כ וא"ל דמ"מ הוה איסור ב"א דיו"כ ושבת חלו בב"א ז"א כקושיא הנ"ל נימא כל שאינו בזא"ז אפילו בבא"א וא"ל דמ"מ הי מנייהו מפקת ז"א דשפיר י"ל דיוכ"פ חל מחמת שהוא כולל משא"כ שבת לא הוה כולל ושפיר חל רק יוכ"פ ולא שבת ולא הוה איסור ב"א:
אך כ"ז שייך לסברת רבא דאמר כאן סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי משא"כ לאבי דס"ל דשבת קבוע וקיימא ויוכ"פ ב"ד קבעי ליה ולכן שבת קדים א"כ אפילו אי נאמר דיש עירוב ודיצאה ליוכ"פ מ"מ הוצרך קרא לאשמעינן דאם חל בשבת ג"כ מותר דיוכ"פ הכשרו בכך וקמ"ל דמותר אפילו בשבת:
ולפ"ז שפיר ניחא דבכריתות קאי אליבא דאביי דסובר דשבת דקבוע וקיימא ולכך שפיר מדחה דלעולם יש עירוב והוצאה ליוכ"פ ומ"מ אשמעינן קרא על שבת דשאני יוכ"פ דהכשרו בכך קמ"ל בשבת ג"כ שרי משא"כ ביומא קאי בשיטת רבא דס"ל סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתו ושבת לא קדים א"כ א"י לדחות שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך ז"א דאי יש עירוב והוצאה ליוכ"פ שבת לא חל כלל דלא הוה כולל ויוכ"פ הוה כולל ממילא ל"ש איסור ב"א דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ממילא יוכ"פ חל ולא שבת ופשיטא דמותר ולא צריך קרא ע"ז ודו"ק:
וממילא מיושב קושית הש"א דלמה לא אמר נ"מ לענין תחומין ולדברינו באמת כוונת הגמרא זאת אומרת עו"ה להבת ואין עו"ה ליוכ"פ ועי"ז איסור שבת חל מחמת כולל כנזכר ואסור ג"כ בתחומין וכדומה משא"כ אי הוה אמרינן דעירוב והוצאה ליוכ"פ ג"כ א"צ כלל על תחומין דממילא ידענו כיון דלא חלל כלל השבת ודו"ק. ואין להקשות ממ"נ נימא אפילו אי עו"ה ליוכ"פ ג"כ מ"מ הרי חל שבת מצד כולל דתחומין דמצד יוכ"פ מותר ומצד שבת אסור ממילא חל שבת וכמו דאמרתי על עו"ה ליוכ"פ י"ל חדא שהרי כתבו התוס' ביבמות (דף לב) ד"ה איסור כולל וכו' דכולל לא הוה רק אם הוא משם אחד ע"ש ולפ"ז בשלמא הוצאה ביוכ"פ ושבת שהוא מצד מלאכה דנושא משא שפיר הוה כולל לענין מלאכה ושגג בשבת ויוכ"פ חייב שתים משא"כ תחומין דלאו מצד מלאכה הוא ל"ש בזה כולל על מלאכה ועוד י"ל דכולל הוה רק אי כולל חיוב מיתה או חטאת ממילא אמרינן דחייב על שאר מלאכות ג"כ משא"כ לומר כולל מן תחומין דהוא רק לאו ל"א דעי"ז יהי' חייב מיתה וכרת וצ"ע:
ומעתה נבא ליישב קושית העולם בהא דאמר למאי דאפכן לדברי ריה"ג שגג בשבת וכו' הא גם אי לא אפכן רק ר"ע ס"ל דאינו חייב אלא אחת א"כ יש לספק לר"ע אי שגג בשבת חייב מצד שבת ועיין בס' ברוך טעם בסוגיא דכולל דין ה' ואפשר לומר בהקדם ליישב קושית התוס' דהכא משמע דר"ע לא סובר איסור ב"א וכו' ובכריתות קאמר ר"ע דחייב אשם תלוי על הקדש הרי דחל הקדש מטעם דאיסור חע"א. עוד הקשו תוס' מלקמן (דף קיב) דמשמע דר"ע סובר איסור חע"א. אך לפי דברינו י"ל דכך הצעת הסוגיא וריה"ג ל"ל כולל והדתניא שבת ויוכ"פ חייב שתים והשתא קאי הסוגיא למאן דס"ל עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוכ"פ ממילא שבת הוה כולל:
ויש ליישב קושית העולם למה קאמר למאי דאפכן וכו' הא כמו כן יש לומר למאי דלא אפכן ולר"ע וכו' באופן אחר כך בהקדם ליישב קושית התוס' הא גם לר"ע פטור דלא הוה שב מידיעתו וכו' וי"ל כך דס"ל כרבי דיוכ"פ מכפר בלא תשובה אך בשבועות (דף יג) אמר דמודה רבי בכרת דיומא דיוכ"פ לא מכפר בלא תשובה ע"ש ולפ"ז שפיר י"ל בהזיד בשבת כוונתו היה שיבא יוכ"פ ויכפר משא"כ אילו ידע דהיום יוכ"פ בודאי היה שב מידיעתו כיון דיוכ"פ לא מכפר עבירה דיומא דהיינו חטא ביוכ"פ וא"ל שהרי אחטא ויוכ"פ מכפר אין יוכ"פ מכפר י"ל חדא דבעינן תרי זימני כמש"כ התוי"ט שם ועוד דלא אמר בהדיא בפיו כן:
ולפ"ז שפיר מיושב דוקא למאי דאפכן ור"ע סובר חייב שתים וריה"ג סובר חייב אחת אז שייך איבעא הנ"ל משא"כ אילו לא אפכן ור"ע סובר דחייב רק אחת לא מצי למיבעא הזיד בשבת ושגג ביוכ"פ משום קושית התוס' הא לא שב מידיעתו כקושית תוס' ולא היה לנו תירוץ ע"ז דהנה זהו דאמר בשבועות דמודה רבי בכרת דיומא דאל"כ כרת דיומא המ"ל ומדחה הגמרא שם דאין ראי' דאפשר אפילו כרת דיומא ג"כ יוכ"פ מכפר רק דאיירי דאכל מוך לשקיעת החמה דלא הוה ליה שהות לכפר ע"ש היוצא מזה דע"פ סברא יוכ"פ מכפר אף עבירה דיומא רק דהוא נגד הקרא וקאמר דמשכחת בסמוך לשקיעת החמה. אולם לכאורה ע"ז דאכל סמוך לשקיעת החמה יקשה דאי התורה איירי רק באופן הזה למה אמרה תורה לא תבערו וכו' ופליגי ר' יוסי סבר הבערה ללאו יצאת ור"נ סובר דהבערה לחלק יצאת דסד"א דאינו חייב רק עד שיעשה לט מלאכות הא ממ"נ לרבי דס"ל דיוכ"פ מכפר אף בלא תשובה ע"כ איירי דעשה מלאכה ביום ג"כ דאין באפשרי לעשות כל הל"ט מלאכות בבהש"מ וממילא כבר כיפר עליו יוכ"פ וא"א לחייבו כל וע"כ צ"ל אחת משתים או דהבערה ללאו יצאת או בכרת דיומא כ"ע מודים דלא מכפר עבירה ביוכ"פ בעצמו [עיין בס' פורת יוסף מערכה א]:
והנה בצל"ח פסחים כתב דר' יוסי סתם הוא ריה"ג ובאמת בתוספתא דכריתות פ"ב כתוב בפלוגתא דכאן ר' ישמעאל ור"ע ואפשר דהוא טעות המדפיס דהיה כתוב ר"י והמדפיס טעה וסבר דהוא ר' ישמעאל ובאמת הוא ר' יוסי ועיין ברש"י כאן ד"ה אמר אביי דמשמע דלא היה כתוב רק ר' יוסי:
ולפ"ז שפיר הא דאמר למאי דאפכן והיינו דר' יוסי סובר דהזיד בשבת ושגג ביוכ"פ פטור דאין אחע"א ור"ע סובר דאחע"א וחייב וא"ל דהרי לא שב מידיעתו כקושית התוס' ז"א דשפיר שב מידיעתו כנזכר כיון דכרת דיומא לא מכפר ושאר עבירות דיום אחר דוקא ואילו ידע דיוכ"פ הוא לא הי' חוטא וא"ל מי יאמר דכן הוא דעבירה דיומא דיוכ"פ לא מכפר אך זה ליתא שהרי ע"כ לא מכפר דאל"כ לא משכחת כלל כרת דיומא כמו דאמר בגמרא אולם הרי אין ראי' מזה דאולי איירי דעביד בבהש"מ דליכא שהות לכפורי אך אם נאמר דהבערה לחלק יצאת הרי לא משכחת דיעשה בבהש"מ כל הל"ט מלאכות וע"כ דמודה רבי דכרת דיומא לא מכפר ור"ע הרי סובר הבערה לחלק יצאת (עיין פסחים דף ה) וממילא שפיר הוה שב מידיעתו משא"כ אי לא אפכן וריה"ג סובר דחייב ור"ע סובר דפטור א"כ אי אפשר לומר כן לר"ע פטור דא"כ יקשה הרי גם לריה"ג פטור דלא שב מידיעתו וא"ל בכרת דיומא ז"א דמי יאמר דכרת דיומא לא מכפר וא"ל דלא משכחת כרת דיומא ז"א דמשכחת בבהש"מ ולמאי דס"ל הבערה ללאו יצאת לר' יוסי לשיטתו בשבת (דף ע) ממילא אין חילוק בין כרת דיומא או לא ולא הוה שב מידיעתו כנ"ל. ובאמת יש לעיין בזה עדיין שהרי אפילו או לחלק מ"מ משכחת בבהש"מ אף דלא יכול לעשות כל הל"ט מלאכות בבהש"מ וע"כ דעשה מקודם וממילא כבר כיפר יוכ"פ אך ז"א שהרי אין יוכ"פ מכפר לחצי שיעור ממילא לא מכפר על מלאכה אחת ועיין כריתות (דף יח) מזה ובמל"מ שם אי פסקינן כן [ועמש"כ בדרשה לשבת תשובה (דרוש כא) בכריתות (דף כה) מזה]:
ודע דיש להעיר ברש"י ז"ל דכתבו דיוכ"פ הוה כולל על שבת מצד איסור אכילה הא לא הוה משם אחר וכמש"כ התוס' ביבמות (דף לב) ד"ה איסור וצ"ע. עוד יש להעיר למש"כ הטור באו"ח (סי' רסו) דתוס' יוכ"פ למלאכה הוא מה"ת ובשבת רק דרבנן ובב"י תמה מניין לו זה וכתב הפר"ח (בסי' תרח) משום דפסק כתנא דעצם וכו' ע"ש ולפ"ז קשה הא א"כ יוכ"פ קדים לשבת ולמה אמר סוף סוף תרווייהו בהדדי קאתו וצ"ע כעת:.