אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח· רבי אברהם טיקטין

הלכות קרבן פסח · פרק א

הלכות קרבן פסח

הלכה א

מצות עשה לשחוט הפסח וכו'. ראיתי בס' מעין חכמה שחיבר הגאון המפורסם מו"ה חיים צבי זצ"ל אבד"ק האמבורג שהקשה על הרמב"ם במנין המצות. מדוע חשב שחיטת הפסח למצוה. מאי שנא משאר קדשים עי"ש. ובמקום אחר כתבתי ליישב כי הוכיח זה מהא דאמרינן ריש פ' אותו ואת בנו נוהג במוקדשין מנ"ל והביא קרא וכו'. והקשו תוס' תמיהא לן מהיכא תיתי נימא קדשים קלי. ותירצו דהוי ס"ד אם אין לו בהמה אחרת להקריב יבא עשה וידחה וכו' עיין שם. וקשה הא בעידנא דמיעקר וכו'. אלא ודאי דשחיטת הפסח גופיה הוי מצוה. ובזה ניחא ג"כ מה דנקטי תוס' רק פסח ולא שאר קדשים. ושם הארכנו קצת. עיין מל"מ מה שהקשה מאין לו קרקע לענין ראיה כתבתי לקמן ריש הל' חגיגה:

הלכה ב

ואם ביטלה בשגגה פטור וכו'. לכאורה קשה מאי משמיענו בזה וצ"ע. גם יש מקום לספק קצת אם בזמן שחיטת פסח היינו בתחלת זמן היה יכול להקריב רק חשב עוד היום גדול ואח"כ נאנס אי זה מיקרי שוגג שהיה לו להקריב מיד. ועי' כעין זה ביו"ד סוף סי' רל"ו בנשבע לפרוע ביום פלוני עיין שם. וקצת יש לישב ע"פ זה לשון הרמב"ם דבלא"ה צריך ביאור קצת לשון מי שביטל מצוה זו בזדון ועבר היום ולא הקריב וכו'. דלכאורה לשון מי שביטל מיותר. ולהנ"ל י"ל שרמז לזה מי שביטל היינו בשעת עשיית המצוה כמבואר לקמן פרק זה אף שאח"כ שכח. עכ"פ כיון שלא עשה חייב כרת על שלא עשה בשעה הראויה. אבל מי שביטל בשגגה היינו בשעת עשיית פסח היה איזה שוגג אף אם אח"כ שכח פטור וצ"ע בזה:

הלכה ג

אין שוחטין וכו'. עי' מל"מ מ"ש ליישב הקושיא מהך דאבשלום די"ל שהתנה מתחלה ע"מ שאצא בנדרים ונדבות וכו' עיין שם. לכאורה א"כ סוף סוף מיקרי חובות הואיל ויצא בו ידי חובתו. וכעת לא עיינתי:

הלכה ד

ואם שחטו קודם לתמיד וכו'. לכאורה אם נאמר דמדאורייתא בעי לכתחלה שישחטו אחר התמיד וכו' א"כ בדיעבד אמאי כשר נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ואין להאריך כעת ועי' מ"ש לקמן ה"ה. ודע עוד דכפי הנראה דוקא אם כבר שחטו התמיד, אבל אם עדיין לא שחטו אזי יזרוק מיד דם הפסח עי' היטב בזה זבחים (צא א) דמשני שם הכי דאיירי דשחטינהו לתרווייהו. ושם תירצו כדי שלא נפשוט הבעיא. ועי' רמב"ם פ"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ג פסק שם דנפשטה הבעיא עי' כ"מ, א"כ צריך לומר כנ"ל:

הלכה ה

והשוחט וכו'. יראה מבואר דאף אם אינו אחד מבני חבורה אפ"ה אם יש לו חמץ לוקה כיון שהוא השוחט או זורק וכו' וזה מה שהביא המל"מ הירושלמי תפתר שנזדמן וכו' או שהיה זה שוחט וכו' ועל כרחך שאינו אחד מבני חבורה. דאל"כ סוף סוף היה נפסל כיון שהוא אחד מבני חבורה וק"ל. אך קצת קשה א"כ מאי הקשה כלל הירושלמי הא נפסל. תמיהא לי אם בני חבורה לא ידעו שיש לזה השוחט חמץ הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ויש לחלק. עיין לח"מ שהקשה כאן תמיהא לי הא הוי התראת ספק וכו'. ותירץ דאיירי שיודע בודאי וכו'. ולכאורה צריך להבין קצת דהנה האחרונים הקשו עי' שו"ת פני יהושע חלק או"ח לדעת הסוברים ביטול מהני לחמץ ידוע א"כ אף אם עמו בעזרה סוף סוף שמא בטלו אלא ודאי ביטול לא מהני עיין שם. וכבר הארכנו בזה בחי' לפסחים והלכות פסח דלכאורה זה אף למ"ד התראת ספק שמיה התראה הא זה לכו"ע לא מהני דהפלוגתא דהתראת ספק וכו' לא שייך רק אם נתברר אח"כ רק בשעת התראה הוה ספק משא"כ כהאי גוונא. וכן הקשה באמת בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ז לכו"ע עיין שם. ומה שתירץ השאג"א שם דאיירי בגוונא דלא שייך ביטול כגון שקנה חמץ אחר חצות וכדומה. עוד קשה טובא דהיה לו לרמב"ם לבאר זה [אם לא שנאמר דרמב"ם סובר באמת דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ודוחק. ועי' בדבריו ריש הל' חמץ. וכעת אין תחת ידי ספרים כי אנכי כעת מן הנמלטים ממקום מושבי ק"ק גלוגא יע"א מחמת רעש המלחמה אשר העיר קרובה לבוא במצור ה' ירחם עלינו מהרה ויקבץ נדחנו ויציל עמו מכל תלאה ויעורר זכות ישיני חברון מהרה].

על כן יראה קצת לומר דמ"מ כיון שהוא מקבל התראה. ואפשר שאומר בפירוש שלא בטלו או אף בסתם כיון שאומר אעפ"כ ולא אמר שבטלו לא מיקרי ספק. ומה שיש לפקפק משום שאין אדם משים עצמו רשע אפשר ליישב וצ"ע בזה. וא"כ לכאורה קשה אם יש לאחד מבני חבורה אף שהוא יודע מזה דבלא"ה הוי אונס סוף סוף שמא האחר בטלו וצ"ל שאחר אמר שלא בטלו. וזה יראה דצריך לומר קודם ששחט זה. דאח"כ יראה אף אם התראת ספק שמיה התראה סוף סוף לא נאמין לו להלקות זה וצ"ע. וא"כ היה לו להרמב"ם לבאר זה וצ"ע קצת. וגם בלא"ה דוחק מה שתירץ הלח"מ כגון שידע שיש לאחר חמץ הרי פי' שם תוס' דמ"מ הוי התראת ספק דשמא נאבד או נשרף בשעת שחיטה. וא"כ היה לו להרמב"ם לבאר דאיירי שיודע שישנו בשעת שחיטה. אולם זה יש לדחות קצת דבלא"ה צריך להבין לדעת תוס' בנדה (מז) כמדומה שכתבו שם גבי מופלא הסמוך לאיש דלא מיקרי התראת ספק דכשנתגדל אח"כ איגלי למפרע וכה"ג לא מיקרי התראת ספק. וא"כ גם כאן אם נגלה אח"כ שנשאר החמץ בעין א"כ לא הוי ה"ס. וצ"ל דהמקשה סבר דבכה"ג הוי ג"כ התראת ספק. א"כ למסקנא י"ל דלא מיקרי כלל ה"ס כה"ג וניחא. אולם גוף דברי הלח"מ צ"ע מ"ש דהרמב"ם פוסק פי"ח מהל' סנהדרין התראת ספק לא הוי התראה. והרי מבואר שם להיפוך דהוי התראה. ויראה דהלח"מ אזיל בזה לשיטתו שכתב פ"ה מהל' שבועות ה"ב בכוונת הרמב"ם שם דדוקא אם הספק הוא מחמת שמא יקיים העשה הוי התראה אבל בשאר ספק לא א"כ ניחא. אכן דברי הלח"מ שם לכאורה צ"ע שהרי כתב הרמב"ם (פ"ח מהל' פסולי המקודשין ה"ג) אסור להותיר ואם הותיר אינו לוקה משום דניתק לעשה. ותיפו"ל דהוי התראת ספק שמא לא יותיר כמבואר בש"ס וצ"ע. אלא על כרחך כדברי הכ"מ בהל' שבועות הנ"ל דהחילוק בין לאו מפורש. וכאן הוי ג"כ לאו מפורש וצ"ע בכ"ז. וכמדומה אשר בקונטרס שחברתי על הל' שבועות שנאבד ממני הארכתי ג"כ בענין זה. ואולי אזכה עוד למצאו כדי שלא תהיה יגיעתי אשר יגעתי בה לריק: ובדברי תוס' הנ"ל דבמקום דגלי למפרע הוי ודאי ה"ס עי' תוס' קידושין (יא א) ד"ה וחייבין עליו קצת סתירה לזה ולא הרגישו בזה אחרונים וע"י שעה"מ ה' אישות:

שם עי' מל"מ הקשה לסוף מהיכא תיתי נימא דבדיעבד פסול הרי גבי מנחות צריך קרא לעכב וכו'. ועי' שער המלך שהביא בשם מים חיים שכתב אי לאו קרא הייתי אומר דפסול משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו' והקשה עליו דא"כ תיקשי מהא דמנחות הנ"ל. ומכח זה צידד לומר דאף רבא מודה בקדשים אי עביד מהני. ולכאורה לא משמע כן בש"ס פרק קמא דתמורה דהרי פריך שם מתמורה וקדשים עיין שם. וי"ל קצת ע"פ מה שהאריכו האחרונים ליישב הקושיא משוחט בשבת אמאי שחיטתו כשירה נימא כל מילי וכו' וחד מן התירוצים הוא דהא דאמרינן אי עביד לא מהני היינו דע"י זה לא נעשה עכ"פ העבירה בפועל כיון דלא מהני. רק לקי הואיל ועבר עכ"פ אמימרא דרחמנא וא"כ בשבת אף אם תהא שחיטתו פסולה מ"מ נעשה עבירה בפועל. דאף בנחירה עכ"פ חילל שבת ובמקום אחר הארכנו קצת בזה דאף כה"ג לדעת הרמב"ם באבר מן החי של עוף אין בן נח נהרג עליו. א"כ אם תהא שחיטתו פסולה לא נעשה עבירה בפועל דהוי מקלקל ואין כאן מקומו] ומעתה י"ל כאן ג"כ סוף סוף אי לא הוי כתיב קרא דכשר דיעבד הו"א אי עביד לא מהני ולא נעשה העבירה בפועל כיון דפסול הזבח ולא נשחט פסח כשר על החמץ. משא"כ גבי מנחות פריך רבינא שפיר ואימא לא תאפה חמץ ללאו ולא נפסל. ואי משום כל מילי וכו' הרי שם יליף מקרא מחמץ אחר מחמץ פסול כמבואר במנחות (נה ב) וכמבואר ברמב"ם פי"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ד א"כ סוף סוף נעשה עבירה בפועל דהרי אף אם פסולה מחמת חימוץ חייב אם מחמצה והבן. אבל כאן כיון דדחי בירושלמי הראיה ממקטיר על החמץ די"ל שנזדמן לו אח"כ או שהיה זה שוחט וזה זורק. א"כ הוי שפיר מסברא לומר דפסול משום כל מילי וק"ל. אך קצת קשה לזה דא"כ מאי דקאמר בירושלמי ר' מנא אמר אילולי דתני חזקיה וכו'. א"כ בא לדחות ראיה מהקטרה משום די"ל פסולה ג"כ חייב. ותימה לו אם נאמר כן א"כ ממילא מנ"ל כלל דפסול משום כל מילי וכו'. הא אי נימא כל וכו' א"כ ממילא אף בפסולה חייב. א"כ הדר נעשה עבירה בפועל א"כ נימא דבדיעבד כשר וק"ל: ובדרך יותר פשוט קצת י"ל דשם במנחות פריך שפיר דטפי מסתבר לומר דבדיעבד כשר ומשו"ה מחמץ אחר מחמץ חייב. מדנימא בדיעבד פסול ומחמץ אחר וכו' הוי גזירת הכתוב וק"ל: עוד הקשה השער המלך בהשמטה סוף הספר על דברי המים חיים הנ"ל. דהרי במנחות כ' איתא שם פלפול אם לא מלח הקרבן אם כשר בדיעבד ותיפו"ל כל מילי וכו' עיין שם. ולכאורה שם לא שייך תירוץ הנ"ל. וקצת יש מקום לומר דבשב ואל תעשה לא אמרינן כל מילי וכו' דדוקא במה דאמר רחמנא לא תעביד וכו'. משא"כ בדבר שהוא בקום ועשה אף שנכתב בלשון ל"ת. ואף שיש לפקפק ולומר דהמעשה הוא שהביא קרבן בלי מלח. אך י"ל דהלאו הוא רק שלא להשבית מלח אבל לא על הקרבן. משא"כ בלא יראו פני ריקם הלאו הוא על הגוף וצ"ע עוד בזה. עוד הקשה השער המלך שם על הריטב"א ביומא (יג א) שכתב שם כל היכא דאיכא אזהרה אם לא שנה הכתוב הוי עיכוב דא"כ קשה ג"כ מהא דמנחות מנ"ל עיכובא וכו' ותקשה ליה דהוי אזהרה עיין שם. קצת יש ליישב די"ל עיקר סברת הריטב"א גבי קטורת דאם חסר אחד מסממנים ממילא הוי עיכובא היינו משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא נתקיימה המצוה כלל. משא"כ באפיית מנחות יראה דלא שייך זה דהאפיה הוי רק הכשר מצוה. ומטעם זה יש ליישב ג"כ קצת קושית המל"מ הנ"ל (ג"כ) דפסח כיון שהרמב"ם במנין המצות חשבה למצוה בפ"ע א"כ י"ל מסברא פסול הפסח משום מצוה הבאה בעבירה וכו' וגם מה שהקשה השעה"מ בהשמטה על הריטב"א מהא דמנחות (כ') הנ"ל דפילפל שם אם לא מלח אי מעכב ותימה לן הא הוי אזהרה וכו' עיין שם. יש ליישב ג"כ קצת די"ל דבר שהוא בשב ואל תעשה לפי סברותינו הנ"ל לא אמרינן ביה מצוה הבאה בעבירה כיון דאין העבירה בקום ועשה. וקצת משמע דבביטול עשה ודאי לא שייך מצוה הבאה וכו' דאל"כ כל הני דאין מעכבין בקדשים י"ל הא עשה עכ"פ איכא בהו ונימא מצוה הבאה בעבירה וק"ל. ובמקום אחר נסתפקתי קצת בזה ועדיין צ"ע וק"ל. וקצת קשה דבדף (סג א) אמר ר' שמעון פסח ששחטו שלא לשמו פטור ופי' רש"י משום שחיטה שאינה ראויה וכו' ותיפו"ל בלא"ה בפסול לא עבר. ואפשר כיון דהפסול בא רק עתה מחמת השחיטה שאני וצ"ע. וקצת יש לספק בפסח ששחטו שלא לשמו אם חייב דהרי פי' רש"י שם דהא דפטור לר"ש משום שחיטה שאינה ראויה א"כ לדידן חייב. או דהפטור הוא משום דהוי זבח פסול וצ"ע והבן:

הלכה ו

דם הפסח וכו'. עי' כ"מ ואף על גב דבפ' תמיד נשחט וכו'. ולכאורה כמו כן היה קשה מהא דזבחים (נה ב) דתנן התם הבכור והמעשר והפסח וכו' ודייק הש"ס שם מזה דעל כרחך סובר התנא פסח בזריקה מדהשוה אותם עי' רש"י שם וק"ל. וקצת קשה מדוע לא הביא הכ"מ דברי רמב"ם בפי' המשנה שם פ' תמיד נשחט שכתב להדיא שם דפסח בזריקה. וצ"ל דבחיבורו חזר בו. ועי' היטב לעיל (פ"ה מהל' מעשה הקרבנות הי"ז) ובלח"מ שם עיין שם. ומי שדעתו רחבה ובקי בענינים אלו יתרץ הדברים על בורין.

הלכה ז

המניח אימורין וכו'. בחי' לפסחים הארכנו הרבה בדברי המל"מ כאן וגם במקום אחר הארכתי קצת ליישב מה שרמז כאן הגהת מל"מ למה שפילפל המל"מ פי"ח מהל' פסולי המוקדשין ה"ט שכתב שם הרמב"ם גבי מותיר בשר פסח דאין לוקה משום ניתק לעשה. ותימה לי אמאי לא כתב הטעם משום אין בו מעשה ונפק"מ אם לא קיים העשה עיין שם. ואמרנו ליישב קצת די"ל משום דבכה"ג לא מיקרי אין בו מעשה הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה. כי י"ל עיקר העבירה היא בשעה שמבטל העשה ואף דקיי"ל קיימו ולא קיימו. מ"מ לדעת הרמב"ם צריך דוקא שיהיה באופן שא"א תו לקיימו כנודע. וא"כ י"ל העבירה הוי אז. עי' רש"י ותוס' ריש אלו הן הלוקין בסוגיא זו היטב. וא"כ הדר כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון שאכל הנותר וכדומה. א"כ אף אם לא עשה מעשה חייב כאשר כן דעת קצת פוסקים. עי' מל"מ פ"ד מהל' מלוה ועי' שער המלך הל' חמץ ומצה [ומה שיש לפקפק בזה דמשמע דהרמב"ם לא סבר הכי מדכתב בהל' חמץ ומצה דאין לוקה על בל יראה אם לא עשה מעשה אין כאן מקומו]. וא"כ הוי לוקה אי לאו משום ניתק לעשה. ובזה ישבנו ג"כ מה דקשה אם משום ניתק לעשה א"כ נשים [דפטורין] לכאורה מעשה זו הואיל שהיא הזמן גרמא (ובמקום אחר הארכנו בזה) א"כ ילקו. וגם א"כ אף אנשים ילקו דהרי אין העשה שוה בכל וכמבואר ריש תמורה. ולהנ"ל ניחא דהרי בנשים בלא"ה הוי אין בו מעשה ואין להאריך.

עוד רגע אדבר הנה המל"מ כתב פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הנ"ל דזה ודאי ניחא מה שלא כתב כאן גבי אימורין משום ניתק לעשה דלא מצינו עשה זו גבי אימורין עיין שם, ולכאורה צריך ביאור באימורין שנתותרו מה דינם. והנה לעיל (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) חשיב שם כל הנשרפין יראה דלא חשיב אימורין בהדייהו וצ"ע. גם יש לספק קצת מנ"ל דאם לנו אימורים דפסול דיעבד הואיל ולא שינה הכתוב לעכב. ובזה יש ליישב קצת מה דצריך תרי קראי לאימורים. אכן יראתי לדבר בענינים אלו אשר אין לי מבוא בהן כלל. רק כתבתי לעצמי לזכרון בעלמא. אולי אזכה עוד ויפתח לי ה' שערי בינה יהיה לי זאת למזכרת:

הלכה ט

[ט - יא] לכאורה קשה מ"ש היו פחות מחמשים אין שוחטין וכו'. הא לא שינה הכתוב לעכב ויראה דמשו"ה כתב אם נשחט בבת אחת כשר. אך הכ"מ כתב דמשמע כן מלשון הש"ס עיין שם. עכ"פ קשה (ת"ל) מדוע כתב אם נשחט בבת אחת וכו' תיפו"ל אף אם אין שם אלא עשרה או פחות ג"כ כשר אף דלא הוי קהל ועדה וישראל לא בבת אחת ולא בזה אחר זה. ואמאי נקט בבת אחת דמשמע דוקא הואיל והוי עכ"פ ספיקא ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי. וגם לשון הרמב"ם שכתב בתחלה כפי הגירסא שלפנינו אין שוחטין בפחות מחמשים ואם שחטו כשר. מאי כוונתו בזה. אם הכוונה דכיון דשחטו פחות מחמשים א"כ על כרחך לא יצא ידי חובתו לעשות ג' כיתות בב"א ובזא"ז. א"כ למאי הלכתא כתב אח"כ ואם שחטו כולן בבת אחת כשר. תימה לי הרי כבר השמיענו זה תחלה. ואם נימא דתחלה איירי בזה אחר זה ואח"כ בבת אחת זה דוחק דמאי אולמא הא מהא וצ"ע וק"ל. עוד קשה קצת דמשמע דאם אין חמשים לא ישחוט כלל הפסח. ואמאי לא נימא דאתי עשה דשחיטת פסח ודאי הך דלכתחלה צריך קהל ועדה וישראל והתורה לא קפדה רק היכא דאפשר. וכעין זה אמרינן בהא דאסור לשחוט אחר תמיד של בין ערבים וזה דוקא היכא דאפשר. עי' היטב תוס' מנחות (מט ד"ה ת"ל). ושם נסתפקו קצת במקום דמיפסל בדיעבד אי שייך דחייה אבל בלכתחלה מודו יעו"ש. וא"כ צ"ע קצת כאן וק"ל:

הלכה יד

ומפשיטין את כולו וכו'. עי' לח"מ ומה שתירץ כתבו ג"כ תוס' בשבת שם לחד תירוץ עיין שם. ועי' תשובת שאגת אריה בדיני מילה שצידד שם דהרמב"ם איירי כאן כל זמן שלא פירש. וכתב דהש"ס דשבת שם הוי סבר דאיירי שפירש ולכך הוצרך לומר דשקיל בברזי אבל משאר סוגיות משמע דאיירי בלא פירש ומפשיט כדרכו עיין שם. וקצת יש לפלפל די"ל זה הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה. אולם לא עיינתי כעת. גם בלא"ה צריך להבין מדוע יקרא זה בשם פסיק רישא הלא לכאורה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובזה יש מקום ג"כ ליישב הסוגיות דלכאורה מה פריך הש"ס והא מודה ר' שמעון וכו' הא סוף סוף הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והדר הוי דרבנן. אך י"ל דהכי פריך דמ"מ מאי אהדרו לר' יהודה בן בתירא אם מצילין תיק וכו'. דלמא ריב"ב סובר מלאכה שאצל"ג חייב. ובשלמא אי הוי הקושיא משום דבר שאין מתכוין שפיר דאף ר' יהודה דסובר דבר שאין מתכוין בשבת אסור הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' ביומא בסוגיא דמצרף. משא"כ מלאכה שא"צ לגופה לר"י חייב מן התורה וא"כ מנ"ל לרבנן להקשות לריב"ב. אבל באמת אי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור שפיר מפשיט כדרכו וק"ל. אך עדיין לא אבין מדוע נימא כלל דהוי דבר שאין מתכוין הא עושה המלאכה ממש. רק דהוי א"צ לגופה וצ"ע כעת. ובחי' למנחות פ' ר' ישמעאל כתבתי עוד מזה:

הלכה יח

ואם היה יבישה וכו'. עי' לח"מ. וקצת היה מקום לומר דשאני הרכבתו והבאתו וכו' דהם לא משכחת להו רק חוץ למקדש ולא עיינתי כעת:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה